המפה של סלמאן והפתק של אפרת

ב־3 ביולי 2000 אדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני־אמריקאי המהולל, פרופסור באוניברסיטת קולומביה, התייצב בצד הלבנוני של גדר הגבול, והשליך אבן לעבר ישראל. צלמים זיהו אותו, אף כי הרכיב משקפי שמש.

● יואב קרני, פרשנות | תרחיש האימים: דונלד טראמפ מזמין את אסמאעיל הנייה לקמפ דייוויד 
● יואב קרני, פרשנות | האם אוניברסיטאות אמריקאיות מפתחות נכונות לשאת ולתת על החרמת ישראל?
● העימותים עם מתנגדי ישראל בקמפוסים התפשטו לאירופה 

כאשר נשאל, שלושה ימים לאחר מעשה, הוא לא הכחיש. אדרבה, הוא אמר, זה היה "ביטוי של שמחה". ימים אחדים קודם ישראל נמלטה מדרום לבנון לאחר כמעט 30 שנה. "נמלטה" אינה לשון הגזמה. שם התחילה כנראה להתמוטט דוקטרינת ההרתעה שלה. סעיד חגג.

כמעט 27 שנה קודם אינטלקטואל פלסטיני אחר, תאופיק זיאד, משורר, חבר כנסת וראש העיר הקומוניסטי של נצרת, חגג החלשה קודמת של ההרתעה הישראלית. הוא כתב שיר שריגש ערבים והכעיס יהודים. שמו היה 'אל־עובור אל־כביר' (הצליחה הגדולה). הוא נכתב תחת הרושם של צליחת תעלת סואץ בידי המצרים.

"אני שונא את כל מלחמות העולם", זיאד כתב, "מלבד מלחמה אחת, ולה אתן את רוחי ואת לבי, ואתן לה את קולי, את דמי ואת כל ישותי - מלחמה אחת, והיא מלחמת השחרור". חברי כנסת מן הימין רצו אז להסיר את חסינותו. אפילו רק"ח, שאת ביטאונה ערך ואת אחד ממושביה בכנסת חבש, צנזרה את הנוסח המלא.

לאבו סיתה יש מפה

מה היו סעיד וזיאד עושים ב־7 באוקטובר אילו היו בין החיים? אין קושי לנחש: הם היו קושרים לו כתרים. אחד מעמיתיהם עשה כן. שמו סלמאן אבו סיתה, מהנדס על פי הכשרתו, היסטוריון של עמו, המתגורר בלונדון. הוא נולד בכפר קטן במחוז באר שבע, שנפל בידי היהודים תכף להכרזת העצמאות ב־1948. אבו סיתה ומשפחתו גלו לעזה, אבל לאחר שעזב אותה בצעירותו, הוא לא הניח בה את כף רגלו במשך חצי מאה.

ב־2016 הוא כתב ספר, שבו הציג "תוכנית חזרה" של כל הפלסטינים אל אדמותיהם המקוריות. הוא לא טרח להסביר מה בדיוק יקרה ליהודים, חוץ מזה שכמו מתיישבים קולוניאלים אחרים בדורנו, גם "המתיישבים הרוסים והפולנים" יחזרו הביתה.

הוא לא היה בעזה ב־7 באוקטובר, אבל נפשו יצאה אל אחיו גיבורי התהילה. "יכולתי להיות אחד משוברי המצור", הוא כתב באתר רשת אנטי־ציוני קיצוני בניו יורק. הוא הכחיש את זוועות חמאס. ישראל שיקרה והוציאה "דיבה מכוערת" על "האנשים הצעירים שחצו את הקו כדי לחזור הביתה", "כל מי שמכירים אותם בעזה יודעים שהם ניחנים בערכי מוסר מופתיים".

אבו סיתה העניק ב־29 באפריל ראיון לערוץ אל־מיאדין הלבנוני, שבו גילה סוף סוף מה בדעתו לעשות ביהודים ביום שאחרי. "עלינו להקים שלושה קנטונים - במערב ירושלים, בתל אביב ובחיפה. שאר היהודים יתפזרו במקומות אחרים. בשלושת הקנטונים האלה, היהודים יהיו רשאים לחיות בפלסטין בחופש תרבותי ודתי. אבל יש תנאי אחד ולא יעבור, שעליו אין כל ויכוח: ביטול הציונות, איסורה והענשתה מתוקף החוק" (התרגום הוא של ממר"י).

איך התחלקו הדונמים

ב־2016 אבו סיתה פרסם ספר זיכרונות, הנקרא באנגלית 'מפת חזרתי'. הפרק האחרון נקרא 'הקילומטר האחרון', זה המבדיל בין גבול עזה לאדמות משפחתו. הוא איש יסודי, שהכשרתו המדעית מקלה עליו למקם ולשרטט. יש לו מפה מדויקת, המראה איך אדמות הכפר התחלקו. הוא מוסר אפילו את מספרי הדונמים בבעלותו של כל פולני ורוסי. מי יודע, אולי מפותיו שימשו את פורצי הגדר, כאשר עברו מבית לבית בניר עוז, ופינו אותו ממתיישביו ומתיישבותיו.

מדוע ניר עוז? זה אחד הקיבוצים שנבנו על אדמות ח'רבת מעין, כפר הולדתו. קיבוץ נירים קיבל את רוב האדמות. אבו סיתה היה שותף עקיף בתערוכה שארגנה עמותת זוכרות בנירים ב־2019, כדי לרענן את זיכרון המתיישבים. 110 מהם ביקרו בתערוכה, והגיבו בדרגות משתנות של מבוכה, כעס והפתעה.

אבו סיתה לועג להם, אבל ללבו דווקא נגע פתק בעברית, שהשאירה אחת המבקרות, חברה בקיבוץ ניר עוז. "ראוי לצטט אותה במלואה", הוא כתב וציטט: "מה שראיתי פה היום היה מאוד מרגש ואף כואב. למרות שאני חיה פה כבר למעלה מ־35 שנים, אני חשה את הצורך והתקווה לשוב לאדמה ולהחיותה ברגשי העבר, להחיותה בתרבות ובמנהגים שלכם התושבים. אדמה לא לְבֵנָה, אדמה היא ערך, היא שורשים, היא אהבה למקום. אין מקום לגירוש. לבי אתכם".

ולהלן היא חתמה את שמה: אפרת כ"ץ, ניר עוז.

 הפתק שכתבה אפרת כ''ץ ז''ל ב-2019 בהשפעת תערוכת ׳זוכרות׳ על הכפר הפלסטיני שפונה מיושביו ב-1948 / צילום: מתוך De-Colonizer1948

 אפרת כץ ז''ל. נהרגה מפגיעת מסוק של חיל האויר במהלך חטיפתה לעזה באוקטובר. היתה חברת ניר עוז / צילום: מתוך עמוד הפייסבוק פרחי ברזל Iron flowers

ארבע שנים אחר כך בעלי "ערכי המוסר המופתיים" מעזה חטפו את אפרת מביתה, והתחילו להסיע אותה מזרחה. מסוק של חיל האוויר פגע ברכבם. אפרת נהרגה עם שוביה.

נראה שאתר הרשת de-colonizer.org, שבו הוצג הפתק של אפרת ב־2019, לא עודכן מאז. אינני יודע אם לאבו סיתה יש מושג מה קרה לכותבת הפתק.

אסונה של עזה בוודאי מכאיב לאבו סיתה, אבל נראה כי הוא בטוח מתמיד שחזון "הקילומטר האחרון" שלו מתממש והולך. הציונות, שהוא גידף במשך עשרות שנים, הפכה בן לילה לגידוף הפוליטי הפופולרי ביותר עלי אדמות.

האירוניה המרה של מות אפרת מעוררת בהכרח את השאלה אם היה ממש בעדינות קשיבותה לייסוריהם של מגורשי מעין. בעיני אבו סיתה אורגיית הרצח והשנאה של הנוח'בה היא מעשה של צדק היסטורי, שדרוג ראוי של האבן שיידה סעיד ושל השיר ששורר זיאד. אבל אנושיותנו תלויה במורשת המשתמעת של אפרת כ"ץ. הפתק שהיא השאירה בתערוכת 'זוכרות' הוא טיוטה לדו-קיום.