בנימין נתניהו, דונלד טראמפ ואסמאעיל הנייה / צילומים: צילומים: רויטרס, AP, Evan Vucci ,Mahmoud Hefnawy, מארק ישראל סלם (ג'רוזלם פוסט), עיבוד: טלי בוגדנובסקי
השאלה הגדולה החוזרת ומנסרת בימים האלה היא מה היה עושה דונלד טראמפ, מפני שייתכן מאוד כי החל מינואר הבא הוא אומנם יחזור לעשות בוושינגטון. מה למשל היה עושה טראמפ במשא ומתן עם חמאס? קודם כול, ברור בהחלט שהוא היה משתתף בתהליך הזה באופן אינטנסיבי. אין דבר המעניין אותו יותר מאשר "אמנות העסקה", שם ספרו המפורסם.
● WSJ | אוקראינה מאבדת מכוחה, והמדינות הבלטיות שואלות: אנחנו הבאות בתור?
● העימותים עם מתנגדי ישראל בקמפוסים התפשטו לאירופה
● מאה יועצי השקעות מעריכים: זה מה שיקרה בשווקים
הוא מעולם לא התעניין בפרטי מדיניות, ומעולם לא היו לו סנטימנטים כלפי איזשהו מרכיב באיזושהי משוואה. הוא חופשי מכל אהדה. אבל הוא איש הלהוט לסגור עסקאות, והוא כמובן מאמין מושבע בסגולותיו שלו כנושא ונותן. זוכרים את "עסקת המאה", שהבטיח לפתרון השאלה הפלסטינית? או ניסיונו לשכנע את איראן שהוא יציע לה עסקה נדיבה להפליא אם היא רק תתנהג יפה? או התרברבותו שהוא יסיים את המלחמה באוקראינה ביום אחד?
יש אפילו רמז לגישתו כלפי חמאס. בשנה השלישית של נשיאותו הוא עסק במרץ בתכנון עסקה עם ארכי-טרוריסטים. הוא היה מוכן אפילו להזמין אותם לקמפ דייוויד למעמד החתימה. יועציו הניאו אותו, אבל רק בקושי.
זה היה קשור בהבטחת הבחירות שלו ב-2016 לצאת מאפגניסטן. היא לא עניינה אותו, הוא לא הבין אותה, גורל האפגנים לא נגע לליבו. הוא האיש שטס ב-2018 לסינגפור, כדי לעשות עסקה עם קים ג'ונג און, רודנה הרצחני של קוריאה הצפונית. הוא אפילו השיא לו עצות בעניין היחיד שבאמת גרם לו התרגשות: פיתוח נדל"ן.
קיווה לפרס נובל
הוא הציע אפוא למנהיג הטליבאן לבוא לקמפ דייוויד. הוא חשב כמובן על הדרמה התקשורתית. הוא חזר והביע את התקווה שהוא יקבל יום אחד את פרס נובל לשלום. שנוא-נפשו, ברק אובמה, קיבל את הפרס על, בעצם, לא כלום, אז מדוע שטראמפ לא יקבל על משהו ממשי?
התוכנית הייתה להביא את האפגני לקמפ דייוויד ב-9 בספטמבר 2019. יועצו של טראמפ לביטחון לאומי, לימים מבקרו המר, ג'ון בולטון, הזהיר את הנשיא מפני הרושם הוויזואלי הקשה. היעלה על הדעת שהנשיא ירעיף חיבה וכבוד על פטרון אל קאעידה משכבר הימים, ועוד ערב יום השנה להתקפת אל קאעידה על המגדלים התאומים ועל הפנטגון? האזהרה פעלה את פעולתה. טראמפ מתעניין בטראמפ, וטראמפ הבין שטראמפ לא ייצא נשכר מן החיזיון של טראמפ מעניק אירוח נשיאותי לאחד המאפשרים של רצח המוני אמריקאים.
אבל עצם הרעיון של התנערות ארה"ב מכל אחריות לגורל אפגניסטן הוסיף לפעם בו. חודשים אחדים אחר כך ארה"ב חתמה על הסכם עם הטליבאן להסתלק מאפגניסטן במאי 2021. המשא ומתן התנהל בדוחא בירת קטר. הנושא ונותן העיקרי מטעם ארה"ב היה זלמאי חליזאד, פליט מאפגניסטן, שעלה לגדולה במדרג הדיפלומטי האמריקאי, וכיהן במשרות בכירות מאוד. הכול הניחו שהוא מכיר את הטליבאן, ואותו הם לא יסובבו בכחש. למען האמת, טראמפ נתן לו מנדט אחד בלבד: להסתלק מאפגניסטן ויהי מה.
הטליבאן עמדו ללא קושי על חולשותיהם של בני שיחם. הם נתנו להם סדרת תירוצים, כדי שיוכלו לשכנע את עצמם ואת זולתם ש"הטליבאן השתנו". הם חייכו חיוכים רחבים, לחצו ידיים, אפילו דיברו עם נשים. התמורה המיידית הייתה לחץ על ממשלת אפגניסטן לשחרר 5,000 אסירי טליבאן עם הרבה דם על הידיים. המשוחררים מילאו אחרי כך תפקיד מפתח בהפלת הממשלה.
מה היה עושה דונלד טראמפ במאי 2024? האם היה מזמין את אסמאעיל הנייה לקמפ דייוויד, ומנסה להביא לשם גם את בנימין נתניהו? הרעיון מגוחך קצת פחות ממה שהוא נשמע. הוא אינו מתיישב עם הציפיות הטבעיות, אבל הוא בהחלט מתיישב עם "אומנות העסקה".
ממשל ביידן לא היה מרחיק לכת במידה כזאת, אבל הוא כבר הרחיק לכת במידה אחרת. בשבעת החודשים האחרונים ראינו מוטציה הדרגתית בגישת הממשל אל חמאס. באוקטובר 2023 הארגון הזה היה מוטרף מעיקרו, יעד לחיסול מלא. לשון הדיבור האמריקאית כלפי חמאס מוסיפה להיות עוינת, אבל היא הופכת בהדרגה לעוינת פרגמטית.
"להתחלק בשכונה"
וושינגטון מתלוננת על חמאס, וקוראת לו לגלות אומץ, או לשאת ולתת ברצינות. הוא אינו פרטנר מפורש של ארה"ב, אבל מה יקרה אם הוא ייענה להפצרות לשפר את התנהגותו? האם הוא יהיה ראוי לשבחים? ואם חמאס ירצה אקט כלשהו של הכרה פומבית מצד ארה"ב תמורת "גמישות", היש טעם להימנע מאקט כזה? האין זה מחיר של מה בכך לעומת התמורה?
אומנות ה"עסקה" כמובן אינה המצאה של טראמפ. אמריקה היא האומה הפרגמטית פאר-אקסלנס, הלהוטה לפתור בעיות במהלך ארוחת צוהריים אחת. הנחת הפרגמטיות של בן-השיח היא הכרחית לחלוטין לכל מגע אנושי.
האמריקאים לא תמיד עשו חיל בהבנת בני-שיח שאינם קרוצים מאותו החומר. לא רק הטליבאן הערימו עליהם ללא קושי, כי אם גם הקומוניסטים בווייטנאם. אלה גם אלה הבחינו בלהיטותה של אמריקה להיחלץ ממלכודות שהיא טמנה לעצמה בארצות רחוקות.
אגב, עצם המלה הזו, "פרגמטיזם", נולדה בארה"ב במחצית השנייה של המאה ה-19. בלשונו של דניאל בורסטין, היסטוריון חד-עין של "החוויה האמריקאית", התחילה אז להתפתח בחלקים של אמריקה (הוא ציין במיוחד את ניו אינגלנד, בצפון מזרח ארה"ב) "דרך מחשבה על בעיות חברתיות, שהתמקדה בצרכים המיידיים, המשתנים והלא חזויים". הוא כתב, כי "שופטים ועורכי דין חדלו לחפש אמיתות מוחלטות, ולא התקוטטו עוד על דוקטרינות". אין קושי להראות מה גדול הוא התפקיד שעורכי דין מילאו בפוליטיקה האמריקאית, בייחוד בוגרי הרווארד וייל שעליהם כתב בורסטין.
ברק אובמה היה אחד מהם, גם במובן של רקורד אקדמי וגם במובן של מזג אינטלקטואלי. פשרה עם גברתנים, או בין גברתנים, הייתה בעיניו גם בלתי נמנעת וגם רצויה. הוא פגש פשרות כאלה בשכונות העוני של שיקגו, כאשר היה מדריך של חבורות נוער. בהשראת שיקגו הוא קרא לערב הסעודית ללמוד "להתחלק בשכונה" עם איראן. סוף סוף, גם לבריונים יש אינטרסים, וגם בריונים יכולים להיות פרגמטיים, הלוא כן.
ההתנהלות האמריקאית כשלעצמה ראויה להערצה, מפני שהחתירה אל הסכם פשרה תמיד רצויה. אבל איפה דרום וייטנאם? ואיפה הדמוקרטים הפרו-מערביים של אפגניסטן? במהלך המשא ומתן שהניב את חורבנן של שתי הארצות האלה ארה"ב לא תמיד הצטיינה באמירת האמת לבעלי בריתה. לפעמים היא עוררה את הרושם שהיא התמכרה למטרה על חשבון האמצעים; שהיא חטאה בעודף פרגמטיות.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.