המשוררים הוותיקים מציגים: מחאה לוחמת צדק וקריצה לצד הימני של המפה הפוליטית

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי

דיתי רונן היא עורכת ויזמית ספרות מוכּרת במיליֶיה שפעלה רבות במוסדות תרבות ובקרנות למען סופרים ומשוררים אחרים במשך שנים, ולכל מקום שאליו הגיעה היטיבה את מצב הספרות בכלל ואת מצב השירה בפרט. אבל לא על זה באתי לכתוב, אלא על דיתי רונן המשוררת. בעבר קראתי שני ספרי שירה יפים שלה: "יומן ירח" (הקיבוץ המאוחד, 2002) וכן "שיבת הבית ונדודיו" (הקיבוץ המאוחד, 2015) ותמיד חשתי שהיא יודעת לכתוב היטב שירה על הבית האינטימי שלנו פנים וחוץ, לכתוב עליו באופן לירי מורכב ולגעת באחר.

● על פול אוסטר, שהיופי שבמקריות העסיק אותו כל חייו
● על הספר החדש של טרנטינו וההערצה שלו לאלימות פרועה

ספרה החדש "דברי הימים", שעליו זכתה ב-2023 בפרס אקו"ם על שם המשורר והעורך, נתן יונתן, בעילום שם, הוא בעיניי הטוב והבּשל בספריה. רונן רואה את מכלול יצירתה כשירה אחת גדולה, אבל אין ספק בכלל שנשתבחה כמשוררת ברבות השנים. חל בשירתה איזה עידון מקורי המשלב בין גוף לנפש. שירה ארצית מדי היא פשטנית ולעתים אף בהמית, ושירה רוחנית עלולה לגלוש לעבר הקיטש המאוורר, אך שירת רונן יודעת את המידה והשילוב.

הנה השיר: "ולא גן היה שם ולא עצים": "והיו השמיים למטה/ ולמעלה האור/ ואני פליטת אֵם/ ביניהם// גוף שוקֵק/ כרוך בשַׂק היקום/ תאיי מתחלקים/ לִפְנַי ולִפְנים// וכל רואַי/ עינֵי אלוהים/ חיים".

הספר מחולק לשלושה שערים. השער הראשון נקרא: "שש כנפיים לאחת". זהו צירוף מחזונו של ישעיה הנביא בראותו את האל ומלאכיו לפניו, ובספרות העברית הצירוף מרפרר גם לרומן השני של הסופר חנוך ברטוב הנושא שם זה ועוסק בניצולי השואה הקמים מעפר. אצל רונן זהו שער של מסע בריאה עצמית נשית. השירים ממש מתארים בקיעה, היוולדוּת האחת בכוחות עצמה. מוטיב השילוב המילולי בין המלאכי לאנושי חוזר כאן. המלאכי הופך לאנושי והאנושי הופך למלאכי כמו בסיפורו הקבּלי הקצרצר והיפהפה של דן צלקה "השוליה", שבו מלאך המגורש מהשמיים הופך שוליית נגר בצפת במאות הקודמות.

השער השני "מפת דרכים" לדידי הוא הפרוזאי יותר והמעניין בספר. הוא נובר בקיום הנפשי והפסיכולוגי. הדוברת בשירים מתבגרת עם הספר, הופכת מילדה לנערה ומנערה לבחורה ומבחורה לאישה. מצויים כאן שירים מצוינים רחבים ווידויים, אפילו סיפוריים, יומניים וביוגרפיים יותר. כזה הוא השיר הנהדר, שלא אוכל להביאו כאן בשל אורכו, "פרטיכל", זאת צורה עברית מיושנת למילה פרוטוקול שרונן כנראה הכירה ולקחה מישיבות התרבות הרבות שבהן נכחה. השם אירוני, כי השיר הארוך הזה מספר את סיפורה האישי כילדה שננטשה והושארה לתקופה בבית יתומים.

בשער השלישי "לחם" כשמו כן הוא, דווקא דרך הפיזי-הגשמי יוצאת רונן מהאישי לעבר החברתי ואפילו למחאתי הפמיניסטי הלוחם למען הצדק. כאן חוזר המוטיב המוכר של אדם וחוה ובכלל גן עדן, אך חלילה לא באופן בנאלי ושחוק, ההליכה אל אלוהים כסוג של גאולה פרטית לא חלילה ממסדית דתית, מוטיב האישה כנמלה עמלה ועוד.

ראו את שיר המחאה החזק הזה, "הפרי האסור": "גם היום, עם או בלי נחש/ הייתי נוגסת בתפוח בלי חשש// ולא הייתי חולקת אותו/ אפילו לא בביס קטן אחד/ איתךָ, עם שום אדם.// אני נותנת אותו/ עכשיו לבנותיי.// עוד לא מאוחר מדי".

אקדוחן שיורה שירים

אף למשורר המוכר והפופולרי ביותר בספרות הישראלית כיום, רוני סומק, יש ספר חדש, הקרוי בשם הפשוט והישיר "אש". סומק דומה לרונן בעובדה שהוא משורר פתוח שבא בטוב, אוהב המיליֶיה הספרותי ומסייע רבות בהיבטים סוציו-ספרותיים למשוררים ולסופרים אחרים. הוא אמן פואטיקת הדימוי על פי מיטב המסורת של יהודה עמיחי, מורו ורבו. השיר אצלו נבנה בדרך כלל כמגדל בבל של דימויים זה על גבי זה וכך הופך מורכב, פּלונטרי ומעניין. סומק הוא משורר מקצוען, אקדוחן היורה את שיריו בבודדת על גבי העיתונות היומית ובכתבי העת השונים ולבסוף כונס אותם לספר. הוא לא כותב שירים רבים והשירים בשנים האחרונות הם בדרך כלל מכֻווני מטרה, רוצה לומר מגויסים במובן הטוב של המילה.

בספר החדש אין שערים אלא יש שירים ברצף. הוא מתרכז במוטיב האש, כאשר השירים הראשונים בספר לוהבים באש האהבה, ואילו האחרונים לצערנו בוערים באש המלחמה המקיפה אותנו מכל העברים, מה שמגישי החדשות נוהגים לכנות "מוקדי האש".

בין ההתחלה לסוף, בליבת הספר, סומק חוזר לילדותו והופך קצת נוסטלגי, במובן הטוב, המידתי והאוטוביוגרפי של המושג; חוזר כמובן אל אהבותיו הספרותיות הוותיקות בדמות המשוררים חיים נחמן ביאליק וחיים גורי, וכן לסופר יורם קניוק, ידידי המשורר. קיימת כאן גם קריצה מפתיעה לצד הימני של המפה הפוליטית בדמות סונטת מילה לאורי צבי גרינברג ושיר על יומו האחרון של יאיר שטרן, מנהיג הלח"י; דמויות מהתנ"ך שאהובות עליו כשמשון ודלילה, וכמובן שירים פוסטמודרניים המרפררים לאייקונים בתרבויות שסומק מעריך ואוהב, הצרפתית והאמריקנית.

שיר לזכר סיון ז"ל

סומק להווי ידוע הוא גם ידידי הציירים וגם צייר בזכות עצמו. את הספר מלווים עבודות אמנות שלו המתכתבות יפה עם השירים. בין הסומק הרומנטי והסוער ביותר הלכוד באש האהבה שפגשתי בספר זה לסומק המוחה והכועס ביותר שפגשתי המוקף באש המלחמה, מצאתי שיר אישי ומעניין שהוקדש לבתו של שמעון אלקבץ, שהיה בשעתו מפקד גלי צה"ל ובתו ז"ל, סיון, נרצחה בכפר עזה בשבעה באוקטובר. הרקע לשיר הוא עבודת תיכון שעשתה סיון בשעתה על שירו החברתי המוכר של סומק "קו העוני". הנה השיר "קו" המוקדש לזכרה:

"אני זוכר שלפני כמה שנים/ דיברנו על 'קו העוני'./ את היית תלמידת תיכון/ ואני - המשורר שצייר את הקו הזה./ השאלות שלך דמו למעדרים שהפכו לאדמה/ את הצורה./ אחר כך פיזרת את החול מהפצעים שחשבתי/ שאני מיטיב להסתיר.// מאז כל אחד חידֵד את העיפרון/ שצייר בימיו/ קו/ ועוד/ קו./ ועכשיו באחד שבור אני מצייר/ זיכרון שנשאר".

דברי הימים, דיתי רונן, אפיק, 164 עמודים, 86 שקלים.

אש, רוני סומק, כנרת זמורה דביר, 62 עמודים, 88 שקלים.