"זה לא מסובך": מה עומד מאחורי הסלוגן שפוגע בתדמית של ישראל

אילן פפה, שהיה לפנים מן "ההיסטוריונים החדשים", לפני שהתיישן והלך, התלונן עוד לפני עשר שנים כי ישראלים אינם יורדים אל סוף כוונתם של אלה המתארים את הציונות כפרויקט קולוניאלי, שהתחיל בסוף המאה ה-19, ומוסיף עד עצם היום הזה להתרכז ב"מחיקת הפלסטינים מן הארץ בכל דרך אפשרית".

● בזמן מלחמת חרבות ברזל: תרגיל בינ"ל במעורבות לבנון בירדן
● כותרות העיתונים בעולם | עדן גולן הדהימה את העולם, ואוניברסיטת פרינסטון הסתבכה עם איראן
● האוניברסיטה היוקרתית באירלנד שנכנעה למפגינים הפרו־פלסטינים

פפה אמר נואש, ועזב את ישראל. אבל הטרמינולוגיה, שהתקבלה בדרך כלל במשיכת כתפיים משועממת, או בכיווץ מצח ספקני, התאזרחה מאז בכל רחבי האקדמיה המערבית. ואם חשבנו שסביבת מגדלי השן דנה אותה לחוסר רלוונטיות, השבועות האחרונים העמידונו על טעותנו.

קשה לדעת כמה מן הסטודנטים של Free, Free Palestine מתמצאים בעולם המונחים הזה; אבל הטרמינולוגיה, הכורכת את ישראל בקולוניאליזם האירופי של המאה ה-19, היא מקור השראתו של מרד הקמפוסים הגלובלי.

עיתונאי גרמני, טימו פלדהאוס, היה עד ראייה בנובמבר למאורע באוניברסיטת האומנויות (UdK) בברלין. מאה צעירים השתיקו את רקטור האוניברסיטה, כשגינה את זוועות חמאס. הסטודנטים, רעולי פנים, ידיהם מוכתמות בדיו אדום, הניפו כרזה, שאינה משה מזיכרונו של הכותב. It’s not complicated, באנגלית, "זה לא מסובך".

 חיילים ישראליים במלחמת ששת הימים. נקודת המפנה בדעת הקהל העולמית / צילום: Reuters

פלדהאוס התלונן על הנטייה להגיע למסקנות על יסוד "פשטותן" של העובדות הנידונות. הוא הביע געגועים, אולי רק לתפארת המליצה, לזמנים שבהם הביטוי השגרתי היה דווקא "זה מסובך". הוא הוסיף: "היה אפשר למצוא תקווה חבויה במסובכות הזו, היא הרחיבה את החלל במקום לצמצם אותו".

רשימה שחורה או חומה

מה פירוש "זה לא מסובך"? פירושו שאין שני צדדים הראויים להישמע; יש מדכאים ומדוכאים, יש רעים וטובים, יש כובשים ורוצחים ויש כבושים ונרצחים. אין טעם לבזבז זמן על ויכוח. הכול גלוי ונהיר. בעיני הלא מסובכים, אלה המציעים להאזין ולשקול, הם "מנרמלים" (normalizing). התווית הזו היא חלק משיטת הניקוד בדבר הנקרא "אינדקס העמדה שנוקטים מוסדות תרבות וקולקטיבים כלפי תנועת השחרור הפלסטינית הנוכחית".

בדיקה מראה, כי 1,051 מוסדות בכל רחבי העולם מדורגים שם על פי צבעים: הצבע האיום ביותר, חום, ניתן ל"פרו-ציונים". למשל, האיגוד המקצועי של המורים בארה"ב מדורג כ"פרו-ציוני, בין השאר מפני שבמרץ 2023 הוא הביע אהדה למתנגדי "ההפיכה המשטרית" בישראל. עצם השותפות עם ישראלים, איזשהם ישראלים, טבעה עליו אות קלון. במקום השני באים ה"מנרמלים", כמו למשל הספרייה הלאומית הבריטית, שעוונה כבד מנשוא: היא עומדת בקשרים אקדמיים עם הספרייה הלאומית של ישראל.

כל זה מזכיר במידת מה את Index Librorum Prohibitorum, רשימת הספרים האסורים, שתיקנה הכנסייה הקתולית באמצע המאה ה-16. הוא עמד בתוקפו 400 שנה. הוא נועד להלך אימים על כל משכיל אירופי, ולכופף את חיי הרוח למרותה של הכנסייה. מעניין שהשימוש במונח "אינדקס" לא הרתיע את יוזמיו. אולי הם פשוט אינם חוששים להישמע טוטליטריים; אולי המהפכה שבה הם תומכים נועדה להיות טוטליטרית. היא בוודאי לא נועדה להיות ליברלית.

השתלטות התנועה המהפכנית הפלסטינית על השיג-ושיח האקדמי היא מן התבוסות המרות והמדאיגות ביותר שישראל ותומכיה נחלו בזירה הבינלאומית. אין זה מן הנמנע שצירוף המלים "זה לא מסובך" הוא מפתח להבנת התמורה.

הבושה של המערב

למרבה האירוניה, ישראל היא שנהנתה במשך שנים מהיתרון של פשטות ההסבר. במשך חצי מאה, לפני הקמתה ובשני עשוריה הראשונים, היא הייתה קלה להבנה. היא נועדה לפצות עם נרדף על אלפיים שנות ייסורים, שהגיעו אל שיאן בניסיון השמדה. השואה הכניסה את האנטישמיות הפומבית והגלויה אל המזווה. המערב התחיל להתבייש בעברו האנטישמי.

לימים כל זה התחיל לנוע בכיוון אחר: הבושה בהיסטוריה המערבית התרחבה, והתחילה לכלול את יחסן של האימפריות האירופיות אל הילידים במושבותיהן. האירופים התחילו להכות על חטא הקולוניאליזם והעבדות. פורמלית, בריטניה וצרפת חדלו להחזיק מושבות של ממש באפריקה ובאסיה בסוף שנות ה-60.

 שוטרים מפנים מפגינה פרו־פלסטינית באוניברסיטה בברלין / צילום: ap, Markus Schreiber

צירוף זמנים הסמיך את סוף הקולוניאליזם האירופי למלחמת ששת הימים. ערב המלחמה ההיא, השמאל האירופי, כולל חלק מן הרדיקלים, תמך בישראל. הסחף התחיל מיד לאחר הניצחון, לא רק מפני שישראל חדלה להיות דויד במשוואת גוליית, אלא מפני שישראל הכובשת, המתנחלת והמספחת התחילה להזכיר לאירופים ולאמריקאים את המעצמות הקולוניאליות של העידן הקודם.

ישראל איבדה בהדרגה את ההילה הרומנטית, שריחפה עליה בימי דור המייסדים והמייסדות. התהליך צבר תנופה ניכרת עשר שנים אחר כך, כאשר הימין עלה לשלטון בארץ, ומזמן האינתיפאדה הראשונה. אוסלו אומנם האטה את התהליך, אבל האינתיפאדה השנייה חידשה אותו ביתר שאת.

אף שלא היה קושי להבחין בעצם התהליך, אפשר לטעון שהפוטנציאל של חומרתו לא הוערך די הצורך, מפני שלא הוערכה חומרת הפנייה של אינטלקטואלים מערביים נגד כלל ההיסטוריה של המערב.

בשנים האחרונות הוטרף כמעט מעיקרו התפקיד הגלובלי שמעצמות המערב מילאו מאז תחילת המאה ה-16. ההטרפה הזו, שהתחילה באקדמיה, התפשטה לאיטה אל התקשורת ואל הפוליטיקה. בשלוש השנים האחרונות היא הגיע לממדים של צונאמי, במידה רבה בעקבות תשע דקות הווידיאו הוויראליות של חניקת ג'ורג' פלויד, אדם שחור ששוטר לבן כרע ברך על צווארו. העולם כולו חזר וצפה בהן.

תרבות ההתרסה והצעקה

ואו-אז באה עזה, וסיפקה "ג'ורג' פלויד" על מישור לאומי ופוליטי. כביכול, ישראל היתה שוות ערך לשוטר שכרע ברך. הלהג המיותר שבקע משורה של גרונות רשמיים מ-9 באוקטובר ואילך החיש את ה"פלוידיזציה" של מלחמת עזה.

ביום העצמאות ה-76 אפשר לומר בלב שבור, כי ישראל הובסה במלחמת התודעה והנרטיב. גימיקים של גריסת אמנת האו"ם בשידור חי אינם יכולים להקימה. הם חלק מתרבות ההתרסה והצעקה, שישראלים חושבים בטעות ל"הסברה", וחלקים ניכרים של העולם חושבים לביטוי של אובדן עשתונות.

אי-הצלחתה של ישראל להמחיש את המידה שבה היא לוחמת על חייה אולי מצריכה מאמץ מסוג אחר, שבמרכזו יעמוד לא הניסיון לשכנע, כי אם מאמץ ממשי להקשיב ולשוחח.

מניסיוני אני יודע שעצות כזאת שאני משיא כאן אינן מתקבלות באהדה, בוודאי לא בימים של תחושת עלבון ובגידה ושל מאבק שיור. אבל כישלונה של הגישה הקודמת מדבר בעדו. זה הזמן, אולי, לנסות משהו שעדיין לא נוסה.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר