כרים חאן, התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג / צילום: Shutterstock
אין צורך להיות קורא מחשבות כדי לדעת מה חושב ראש הממשלה בנימין נתניהו על להיטותם של תובעים ושל תובעות לפתוח נגדו תיקים. כמעט כל מה שהוא אמר השבוע על כרים חאן מבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, הוא היה שמח להגיד על התביעה בתיקים נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים.
במובן הזה, נתניהו הוא אחד משורה של מנהיגים פוליטיים, שליבם מלא על להיטות חקרנית (אינקוויזיטורית) לקשור להם כתרי מפלצות ולגרור אותם לבתי משפט. תלונות כאלה נשמעות בכל מיני ארצות, מברזיל עד הודו, מדרום קוריאה עד דרום אפריקה, מספרד ואיטליה וצרפת עד ארה"ב.
● היועמ"שית ופרקליטות המדינה: לבית הדין הפלילי בהאג אין סמכות לדון בעניין ישראל
● בשורה אחת עם רוסיה וסודאן: ההשלכות הכלכליות על ישראל אם יוצאו צווי מעצר בהאג
● צ'כיה תעמוד לצד ישראל, ומה תעשה גרמניה? בית הדין בהאג עשוי לפלג את אירופה
● שאלות ותשובות | האם נתניהו וגלנט לא יוכלו לטוס לחו"ל? כל המשמעויות של ההחלטה הדרמטית המסתמנת
● פרשנות | המסר המסוכן של האג: אין הבדל בין מנהיג טרור למנהיג דמוקרטי
תביעות כאלה מוּעדוֹת להתרחש בייחוד בארצות עם שיטת משפט קונטיננטלית, שבה הגבולות בין שופט לתובע מיטשטשים. אבל הפוליטיזציה של תהליך השיפוט בכל הדמוקרטיות המערביות הפכה תובעים למשתתפים פעילים בתהליכים, שהיו לפנים דיסקרטיים ומיושבים.
באמריקה תובעים מחוזיים ותובעי מדינות הם פוליטיקאים מוצהרים המתמודדים בבחירות, ולעתים קרובות מכינים את הזינוק אל הכהונה הפוליטית הבאה. בריטניה, או אנגליה לפניה, הפכה את הפוליטיקה למקצוע של עורכי דין.
באיטליה, תובעים חקרניים הצליחו להפיל בסוף המאה שעברה את המשטר הפוליטי שמשל בה במשך כמעט 50 שנה. הם השיגו מה שלא הצליחה להשיג שום מפלגה פוליטית. מופעים כמעט־סולניים של תובעים שינו את פני ספרד מן הצד האירופי של האוקיינוס האטלנטי ואת פני ברזיל מן הצד הלטינו־אמריקאי שלו. הנועזים שבהם הצליחו לשלוח נשיאים לכלא.
בארה"ב, רפובליקאים מאשימים את הדמוקרטים ב"לוחמת־חוק" (lawfare) נגד דונלד טראמפ, העומד עכשיו לארבעה משפטים בו־זמנית (אם כי שלושה הושעו למעשה).
"ייקוב הדין את ההר״
האם כרים חאן משקף את עודף הלהיטות של תובעים לפתוח תיקים סנסציוניים למנהיגי ארצות? קשה להשיב באיזושהי מידה של ודאות מבלי לדעת את צפונות לבו. אבל קשה לעומת זאת לקבל את הסברו שהוא מחיל את דיני המלחמה ללא משוא־פנים. גם תובעים פועלים בסביבה פוליטית מובהקת. הם יודעים שהם משפיעים במישרים על תהליכים מדיניים ואלקטורליים.
גם בתוך עולם המשפט המודרני, בייחוד מה שקוראים English common law, שמחלציו יצא המשפט האמריקאי, מתנהל ויכוח של מאות שנים על דרגת הקיצוניות המתבקשת בהחלת החוק. המשפט העברי והמשפט הרומי הניבו חיוויים מפורסמים. חכמי ישראל אמרו "ייקוב הדין את ההר"; וחכמי רומי אמרו "צדק ייעשה־נא גם אם ייפלו השמיים".
לפני 250 שנה, שופט אנגלי עליון, הלורד מנספילד, חיווה את דעתו ש"החוקה אוסרת עלינו להתחשב ב'טובת המדינה' כאשר אנחנו גוזרים דין. חלילה לנו להתחשב בתוצאות הפוליטיות, גדולות כאשר יהיו. גם אם נעורר התקוממות כללית, הכרח הוא שנכריז, 'צדק ייעשה אפילו אם ייפלו השמיים'".
אומנם החיוויים ההם לא נגעו לחשד של פשעי מלחמה, אבל הם שיקפו גישה, שנטבעה במעמקי הצופן הגנטי של המשפט האנגלו־אמריקאי - והקרינה גם על משפט בחברות אחרות. האם כרים חאן הביא בחשבון את התוצאות הפוליטיות, אבל אמר "ייפלו השמיים"? איננו יודעים. ייחוס אנטישמיות למניעיו בוודאי מקל על המייחסים, אבל אינו מקל על נסיוננו להבין את התהליך.
שטות היא, לפי דעתי, להכחיש את הצדדים הפוליטיים של החלטת חאן. כיוצא בזה, שטות היא להכחיש את הקשר בין צווי המעצר שלו למעשי דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי בהאג. הוא אינו בהכרח ישיר או פוליטי. אבל יש קשר נסיבתי, שנחוצה דרגה ניכרת של היתממות כדי להתכחש לו.
התקפה רב־יבשתית מתנהלת עכשיו נגד עצם הלגיטימיות של קיום ישראל. היא מוכרזת "מדינת מתיישבים קולוניאלית", הקיימת על אדמות גזולות; היא מדינת "אפרטהייד נפשע", בלשון הדרום־אפריקאים, וממילא אין לה הזכות להתקיים. הבעיה אינה "פשעי המלחמה" שלה בעזה בשבעת החודשים האחרונים; בעיניהם עצם הקמתה היתה "פשע מלחמה".
הייתכן שחאן ואנשיו אינם מבינים שהם חותים את הגחלים בשביל מגמת ההריסה המלאה של מדינת ישראל? קצת קשה להאמין בזה. חאן מבין את הקונטקסט הפוליטי. כאשר הוציא צו מעצר נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפני כשנה, הוא הכריז כי "יום עצוב הוא לראות ראש מדינה, מפקד עליון" הופך למבוקש פלילי. העוצמה הפוליטית של מהלכיו ידועה לו היטב.
חשד רב־שנים להטיה
עניין נוסף שצריך לפחות להביא בחשבון במסגרת הספקולציות על מניעי חאן, הוא הצורך של הממסד המשפטי בהאג להפיג חשד רב־שנים, שרק "אנשים בעלי צבע" מגיעים אל ספסל הנאשמים.
במשך שנים, המנהיגים הבכירים ביותר שנקראו לעמוד למשפט היו אפריקאים, בוגרי מלחמות אזרחים מוטרפות בליבריה, בסיירה ליאון, ברואנדה, בסודאן ובצ'אד (המשפטים לא התנהלו בבית הדין הגבוה לצדק אלא בטריבונלים מיוחדים שהוקמו לתכלית הזו). תלונות על החמרה מיוחדת עם אפריקאים נשמעות זה שנים.
משפטי מלחמות יוגוסלביה יצאו מכלל זה. אבל לפחות חלק ממבקרי התהליך חשבו שהמשפטים ההם הורשו להתנהל מפני שרוב המועמדים לדין היו סרבים, שנואי נפשו של המערב, בעלי בריתה של רוסיה. זה לא מדויק, מפני שגם קרואטים, בוסנים ואלבנים מקוסובו הועמדו לדין. אבל אנחנו עוסקים כאן ברושם, לא רק בעובדות.
האפשרות שישראל נפלה למלכודת "אנשים בעלי צבע" אומנם אינה מובנת מאליה, אבל השנים האחרונות עמדו בסימן מאבק נגד "עליונות לבנה". אבסורד הוא שישראל נכרכת ב"עליונות לבנה", אבל אלה פני הדברים בעולם רב־אבסורדים. נציגי ה־ANC בבית הדין בהאג אמרו לשופטים כי הישראלים הם "מתיישבים קולוניאליים", איפיון שווה־ערך ל"עליונות לבנה".
מה שלא היה לסרביה
ישראל מוצאת את עצמה עכשיו במקום דומה לזה שאליו נדחקה סרביה בעשור האחרון של המאה שעברה. התפרקות יוגוסלביה הפכה קווי־תיחום פנימיים לגבולות בינלאומיים. המוני סרבים מצאו את עצמם בין־לילה תושבים של ארצות זרות. כך התלקחו מלחמות האזרחים, תחילה בקרואטיה, אחר־כך בבוסניה ולבסוף בקוסובו.
היה יסוד לטענות סרביה נגד שרירות הגבולות החדשים. אבל האמצעים שנקטה עלו לה ביוקר: התערבויות צבאיות של נאט"ו ולבסוף משפטים על פשעי מלחמה. ההבדל החשוב: לא היו לה בעלי ברית מחוץ לרוסיה, שהייתה אז בעומק חולשתה ולא יכלה לבוא לעזרתה. לישראל יש ארה"ב.
בשנה התשיעית של מלחמות יוגוסלביה, סרביה הבינה שהיא תתקשה להוסיף ולהיאבק נגד אמריקה ונגד אירופה. היא החליפה משטר. האיש שהנהיג אותה ב־11 השנים הקודמות לא רק הודח, אלא הוסגר להאג ועמד למשפט. זה היה ניתוח מכאיב מאוד, וסרביה לא החלימה ממנו עד עצם היום הזה. "לא להיות סרביה" היא אולי הדרך העקיפה להגדיר את המטרה.