על ממזרים בתרבות הפופולרית ובפסיקת בית המשפט העליון

1

ממזרים מעסיקים את התרבות הפופולרית הרבה מאוד שנים. כך גם הרעיון (או תרחיש האימים) של אישה שמסתירה מהגבר שלו נישאה מיהו האב הביולוגי של ילדם.

בקלאסיקה שנכנסה לרשימת הסרטים המצליחים ביותר קופתית בכל הזמנים, "ד"ר ז'יוואגו", גנרל ק.ג.ב מחפש את הילד שנולד לאחיו למחצה מחוץ לנישואים. בספר "שיר של אש ושל קרח", שעובד לסדרת הקאלט "משחקי הכס", משלם נד סטארק בראשו על כך שהבין שהטוען לכתר הוא כלל לא בנו של המלך, כי אם של אחי המלכה. הממזרות היא תמה מרכזית בעלילה. ממזרים אינם נושאים את שמות ההורים שגידלו אותם כי אם שם גנרי המבוסס על החלק בממלכה שבו נולדו: שלג בצפון, חול בדרום, וישנו אף פרק מופתי ששמו "קרב הממזרים", המציב זה מול זה את האנדרדוגים שעלו לגדולה. ב"החברה הגאונה" מסדרת הרומנים הנפוליטניים מטיחה לילה בבעלה המכה סטפנו שהתעברה בכלל מאחר (ובדיעבד מגלה שזה לא נכון). השנים חולפות, מהפכות פמיניסטיות נרשמות, אבל מבחינת הרפרנסים התרבותיים, בנשים הללו דבק רבב. ממש כמו בשיר של אבידן, ההוא עם הכתם על הקיר שאי אפשר למחות.

● על הקלות שבה OpenAI לקחה לסקרלט ג'והנסן את הקול
● חתולים לא באמת שונאים אותנו, הדרך לליבם היא פשוט ארוכה יותר

2

ביהדות יש רשימה שחורה המייחדת אנשים שנולדו כתוצאה מיחסים האסורים בתורה, שהעונש עליהם הוא כרת. מדובר ביחסים בין קרובי משפחה, או של אשת איש עם יהודי שאינה נשואה לו. מי שנכלל ברשימה יכול להינשא רק לממזרים אחרים, או לגרים. הממזרות הזו עוברת בירושה, ולא ניתן למחותה, ולכן המגמה המוצהרת של חז"ל הייתה לנסות למצוא כמה שפחות ממזרים.

בנובלה "והיה העקוב למישור" טווה ש"י עגנון סיפור שבו אישה נישאת מחדש לאחר מות בעלה ומביאה לעולם ילד. לאחר תקופה מתברר שהיא כלל לא התאלמנה, ובעלה הראשון חי ונושם. זה האחרון נשאר לחיות כל חייו בין מצבות בית הקברות, מתחזה למת, כדי שילדה של אשתו לא יהפוך לממזר.

3

השבוע הגיעה שאלת הרבב והשלכותיו למה שגם בו אפשר לראות בו סוג של יצירה ספרותית - פסק דין של בית המשפט העליון. השם שהוצמד לתיק היה "הונאת אבהות", וגם עליו שווה להתעכב. שלושה שופטים נדרשו להכריע אם גבר שאשתו הסתירה ממנו שאין לו קשר גנטי לילד שגידלו יחד, זכאי לפיצוי ממנה.

השאלה מורכבת, גם ברמת המטא וגם ברמת הפרטים. יש שאלות שנוגעות למשמעות המשפטית והחברתית של מוסד הנישואים וכן להשלכות על ילד יהודי, בישראל, אם יתגלה כממזר. עולה גם שאלת הקוהרנטיות עם פסקי דין קודמים, שלא התירו לתבוע במקרים של הסתרת נטייה מינית וניאוף, ומנגד התירו זאת במקרי אלימות וסרבנות גט. השורה התחתונה הייתה שאין במשפט הישראלי מקום לתביעות כאלה.

4

השופטת יעל וילנר, שכתבה את חוות-הדעת העיקרית, מבהירה כי שום עילה - מרשלנות ועד תרמית - לא צריכה להגיע לבתי המשפט כאשר מדובר בהסתרת זהות האב. למערכת המשפט, היא מבהירה, אין את הכלים לבירור הזה; הפגיעה בפרטיות הילד ובטובתו תהיה אנושה, וישנו חשש מהסגה אחורה ומפגיעה בנשים במקרים כאלה.

לפני שנים ספורות סערה הערכאה הזו סביב הפרשה שכונתה (עוד שם ששווה להתעכב עליו) "פרשת הבוגדת", שבה פגע בית הדין הרבני בקניינה של אישה על רקע טענות לאי-נאמנות מינית. המקרה הנוכחי, ציינה וילנר, אולי פשוט יותר מאחרים שיבואו בעתיד, ורומזת לכך שהאישה כאן אינה יהודייה, ולכן השלכות הממזרות של הילד שונות. אך בדיוק לכן לא צריך לקבוע את הדין על בסיסו.

5

ומולה, השופט עופר גרוסקופף. "החשש מפני הונאת אבהות - הטעיית אדם להאמין כי ילד שנולד מאחר הוא ילדו - הוא פחד קמאי", הוא פותח את חוות-דעתו, שנדמית כאילו נכתבה בידי מי שנטל על עצמו במופגן את ייצוג הגברים בהרכב הזה. "האישה יודעת מיהו פרי בטנה, בעוד שהגבר אינו יודע מיהו יוצא חלציו".

הוא מגייס לטובת הטיעון את אוריה החתי, אן בולין וקתרין הווארד, מלכות אנגליה שהנרי השמיני הוציא להורג: "רצונם של גברים להבטיח את הקשר הביולוגי-גנטי בינם לבין ילדיהם היא שאיפה החוצה תקופות מסורות ותרבויות". הוא מסביר כי "כאשר אישה בוגדת בבעלה, היא מצמיחה לו קרניים" ו"עלולה להוציא לו שם של קרנן בעיני מכריהם", ומדגיש את חומרת מעשה ההסתרה או השקר במקרה הזה, הפוגע באב ובילד. "להורה יש זכות לדעת מיהו ילדו, כשם שלילד יש זכות לדעת מיהם הוריו הביולוגיים".

6

מה שברור הוא שהביולוגיה עדיין כאן, ובכל הכוח. המאבק הלהטב"י להכרה בהורות לא גנטית, המבקש לבסס שהורות היא הורות גם בלי קשר דם, נוחל אומנם כמה הצלחות בשנים האחרונות. רק לפני מספר חודשים הורה העליון לרשות האוכלוסין להנפיק תעודות לידה גם לאימהות לסביות שבנות זוגן הרו מתרומת זרה. אולם ההנחה הזועקת מפסק הדין הזה היא, עדיין, שאב בקשר הטרוסקסואלי יוכל לאהוב באמת, להתחבר באמת, רק אם הוא חולק DNA. וזה, אפעס, מדכא למדי.