ביידן ונתניהו משתתפים במשחק מסוכן: ניצול הדדי של חולשות פוליטיות

הנטייה לחפש את צרכיו האלקטורליים של הנשיא ביידן בכל הכרזה שהוא משמיע על מלחמת עזה מקשה לפעמים על הניסיון לרדת לסוף דעתו. מנחים אותו לא רק צורכי שיור פוליטיים, אלא גם השקפת עולם וגם - וזה אולי חשוב במיוחד - טראומות. הוא נמצא בלב הפוליטיקה האמריקאית 50 שנה ויותר, ומילא תפקיד בעשרות החלטות מרכזיות.

אבל ביום ו' הוא פלש אל הפוליטיקה הפנימית של ישראל. קשה להימנע מלחשוב שהוא התאים את עצמו לזמן צפיית השיא בטלוויזיה הישראלית. הוא היה חייב לדעת שנאומו יועבר בשידור חי אל חצי מבתי האב והאם בארץ. אכן, נראה שהזירות הפוליטיות של שתי הארצות האלה התמזגו.

נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל מנסים להגיע זה אל אזרחיו של זה מעל לראשו של המנהיג העמית, או מאחורי גבו. זו התנהלות חסרת תקדים. לפנים היא לא הייתה מקובלת אפילו בין יריבים, אבל עכשיו היא הופכת למנהג קבוע בין בעלי ברית.

כמובן, בריתם של בעלי הברית האלה מעוררת לפעמים רושם מסופק. נראה ששניהם מעדיפים זה את סיום נוכחותו הפוליטית של זה. כרגע, סיכויי בנימין נתניהו להיפטר מג'ו ביידן גדולים מסיכויי ביידן להיפטר מנתניהו. אבל אין זאת אומרת שביידן אינו מוכן לנסות. נאום יום ו' שלו היה מחושב, נועז, רב-סיכונים - וערמומי. נשיא ארה"ב שמט באחת את הקרקע מתחת לרגליו של ראש ממשלת ישראל.

פוליסת ביטוח פוליטית

ברוח אימרת-הכנף של המדיה החברתית, עיני ביידן "נעוצות ברפיח", אבל לא רק ברפיח. הוא מתעניין בשני מאורעות של תיאטרון פוליטי מבית: נאומו המיועד של נתניהו במושב משותף של שני בתי הקונגרס, שתאריכו עדיין אינו ידוע, ועימות הטלוויזיה הראשון בין ביידן לדונלד טראמפ, ב-27 ביוני.

 נשיא ארה''ב לשעבר, דונלד טראמפ, נותן הצהרה לתקשורת לאחר הרשעתו בשבוע שעבר / צילום: ap, Seth Wenig

ֿביום ו' ביידן שלח מסר ברור לנתניהו: אם לא יעמוד בדיבורו, ולא ישלים את תהליך המשא-ומתן ברוח הצעותיו שלו, עצם הופעתו בקונגרס תעמיד אותו חזיתית מול נשיא ארה"ב ומול המפלגה הדמוקרטית.

נאום כזה, ערב בחירות כלליות, עלול להיות אקט הסיום של התמיכה האמריקאית הדו-מפלגתית בישראל, זו המעניקה פוליסת ביטוח פוליטית לישראל זה חצי מאה לפחות. ראשי ממשלה נהגו לחסות תחת כנפיה בייחוד בימי משבר. היא עלולה לעמוד בספק חמור אם נאום ראש הממשלה יתפרש כקריאת תיגר על נשיא ארה"ב. התוצאות יהיו דרמטיות מאלה שהניב נאומו ב-2015, בימי ברק אובמה. אז לא השתוללה מלחמה בעזה, הקמפוסים לא התקוממו, והביקורת על ישראל הייתה שולית. עכשיו ישראל נמצאת בעין הסערה.

נאום התרסה יזהה את ישראל באופן גלוי עם המפלגה הרפובליקאית. זה יהיה הימור. הרפובליקאים אומנם עשויים לנצח בנובמבר, אבל אלה (כנראה) לא יהיו הבחירות האחרונות בתולדות ארה"ב. זיהוי מפלגתי בנסיבות כאלה ייצרב בתודעה הפוליטית, לרעת הטווח הארוך.

אבל תהיה אשר תהיה החלטתו של נתניהו, נאום ביידן ביום ו' העניק לו הילת מדינאי, העוסק בניסיון לסיים מלחמת דמים, בשעה שדונלד טראמפ חוזר ומגדף בפומבי את השופט, את התובע ואת חבר המושבעים במשפט ההונאה שבו הורשע ביום ה' שעבר.

זה ניגוד רצוי בשביל ביידן, שהסקרים אינם מאירים לו פנים. אם הוא יגיע אל העימות של 27 ביוני עם טראמפ כמשכין שלום, או לפחות כמאפשר של הפסקת אש, ההילה תלווה אותו אל אולם הטלוויזיה. השמאל הרדיקלי באמריקה לא יעניק לו אשראי, מפני שבעיניו הוא מוסיף להיות "ג'נוסייד ג'ו", אבל ליברלים במפלגתו יעריכו מהלך כזה, ומתונים ועצמאים יריעו לו.

"מלחמת עולם שלישית"

בחודשים האחרונים חזרנו וכתבנו שהמשא הכבד ביותר על ביידן הוא החשד מצד מיליוני אמריקאים שהוא מייצג ממסד פוליטי וביורוקרטי, הגורר את ארה"ב לעימות גלובלי. זו טענה חביבה על טראמפ, שהכריז בינואר, "אנחנו על סף מלחמת עולם שלישית". הוא אמר את זה דווקא בקשר עם המזרח התיכון, לאחר שכטב"מים של מיליציות פרו-איראניות הרגו שלושה חיילים אמריקאיים בגבול ירדן-סוריה.

הבטחת טראמפ שלא להצית "מלחמת עולם שלישית" מסבירה לפחות חלק מצינתו כלפי אוקראינה. בהשראתו, רוב הרפובליקאים בבית הנבחרים התנגדו לפני חודש וחצי לחידוש הסיוע הצבאי לאוקראינה. הוא התפשר רק בזכות הדמוקרטים. גם כך, ממשל ביידן הטיל על אוקראינה הגבלה מכבידה ביותר. הוא אסר עליה להשתמש בנשק אמריקאי נגד מטרות בשטח רוסיה. האיסור הזה הוטל עוד בפברואר 2022, מייד לאחר פלישת רוסיה, כדי "למנוע מלחמת עולם שלישית". הוא רוכך בשבוע שעבר, אבל עומד בעינו.

מוטב להבין מה חיוני הוא העניין הזה בהערכת מניעי הנשיא או ביזוי מהלכיו. הרבה לפני נשיאותו הוא שילם מחיר פוליטי ניכר על החשד שהוא להוט להרשות פעולות צבאיות מעבר לים. זכורה במיוחד הצבעתו במליאת הסנאט ב-2002 לטובת פלישה לעיראק. ביידן תיקן את עצמו כסגן נשיא, כאשר שכנע את ברק אובמה להסתלק מעיראק ב-2011.

אובמה לא שעה לו כאשר הפציר בנשיא לוותר על "בניית אומה" מודרנית ודמוקרטית באפגניסטן. טראמפ הוא שחתם על הסכם ההסתלקות מאפגניסטן, אבל ביידן הוא שהוציא אותו אל הפועל כנשיא. הוא הסביר כמעט במשיכת כתפיים ש"כל הסתלקות כרוכה בתוהו ובוהו".

הגדרת־ניחומים לניצחון

זה מביא אותנו אל נאום יום ו'. ביידן הזהיר את ישראל עוד בימי המלחמה הראשונים מפני חזרה על שגיאותיה של אמריקה, שהרחיקה לכת בהענשת אויביה והפריזה בהערכת יכולותיה ובהגדרת שאיפותיה. עכשיו הוא מחיל את הגיון עיראק ואפגניסטן על עזה, וקורא לישראל לוותר על היעד הלא סביר ומעוט הסיכויים של "ניצחון טוטלי". הוא אפילו מציע לישראל הגדרת-ניחומים לניצחון. גישה כזאת שימשה ממשלים אמריקאיים כאשר הם רצו להסתלק מזירה צבאית ופוליטית לא-נוחה, כמו וייטנאם, לפני 50 שנה ויותר.

נתניהו יתקשה מאוד לשכנע את אמריקה בקונגרס ש"זו המלחמה שלכם". זו אינה המלחמה "שלהם", מפני שהאמריקאים אינם רוצים להצטרף למלחמות לא להם. ביידן יוצא מגדרו להבטיח ששום חייל אמריקאי לא ידרוך באוקראינה.

אגב, כל זה היה צריך להיות מובן לישראל מלכתחילה. דיבוריהם של פוליטיקאים ושל קצינים בישראל מאוקטובר ואילך על מלחמה שתימשך "חודשים או שנים" לא היו מעוגנים בהבנת המציאות הפוליטית האמריקאית. הנה כי כן, המציאות קפצה לביקור בליל שבת.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.