האם משרד חוץ באשר הוא צריך לשקף נאמנה את הארץ שהוא מייצג, או שהוא צריך לספק לה פילטרים ואיפור, כדי שתיראה קצת יותר טוב? אני מציג את השאלה הזו באופן ענייני, לא בקריצה. היא ראויה תמיד לתשומת לב, אבל בימים האלה היא פשוט מתחננת לתשומת לב.
● יואב קרני, פרשנות | יוני 1967: זה היה יכול להיגמר אחרת
● יואב קרני, פרשנות | מלחמת עזה מתערבבת בפוליטיקה פנימית באמריקה, אפריקה ואירופה לרעת ישראל
● יואב קרני, פרשנות | מסר בן 110 מברלין: כך עושים כלכלת מלחמה
משהו לא טוב מתרחש עכשיו במשרד החוץ. הוא מאבד את עשתונותיו. הוא קולני, הוא נרגן, הוא צורם; הוא מועד על קליפות בננה של אי הבנות היסטוריות; הוא מתנהל כמו מחלקה של מפלגת השלטון.
כמובן, למפלגת השלטון יש הזכות לנהל אותו כאוות נפשה, מפני שהשלטון בידיה. אבל אין בו צורך אם אין בו דרגה קצת יותר גדולה של ניואנסים מזו המייחדת את מרכז הליכוד, או את מליאת הכנסת. לרוע המזל, האיש המנהל אותו עכשיו עוסק בקריאות ביניים ובפעלולים מאז שהיה עסקן סטודנטים, לפני 40 שנה ויותר. קשה לחשוב על איש מתאים פחות ממנו בשעה הזו, ולא רק מפני שהוא שייך לקטגוריה של "אנשים שאינם יודעים להרכיב משפט באנגלית", במילים הזכורות של ראש הממשלה.
התבונה והטקט
אין מקום להקל ראש בתסכול ובכאב. ישראל מתגוננת, ובמהלך מלחמת המגן שלה היא נדחקת אל הקיר. הסתערות רב־יבשתית מתנהלת נגד זכות ההגנה העצמית שלה, ובמשתמע או במפורש נגד עצם זכותה להתקיים. אלה הימים האיומים ביותר שבהם התנסתה מאז ומעולם. בנסיבות כאלה קשה להתלונן על מערכת, המתקשה להסתפק בהסתייגויות מאופקות ואינה נוטה להלך על בהונותיה.
אבל מוטב לקוות כי מפעם לפעם יועצי השר מזכירים לו את ערכה של דיפלומטיה. הם יכולים לפתוח בשבילו את מילון אוקספורד, או קיימברידג', ולתרגם לטובתו את ההגדרות של המונח 'דיפלומטי'. אוקספורד: שימוש בתבונה ובטקט; קיימברידג': התנהלות בדרך שלא תגרום לפגיעה; וובסטר: הדגשת היכולת לטפל במצבים עדינים.
אוקספורד מצטט: דיפלומטיה היא "צירוף של מדע ושל אמנות, עם מטרה ספציפית אחת: להוציא אל הפועל מדיניות חוץ באופן המדויק ביותר… חלופה של שלום למלחמה".
משרד החוץ עבר פיחות במרוצת השנים, לא רק בישראל. לפנים, המיניסטרים המהוללים ביותר של העולם המודרני היו שרי חוץ עוד לפני שנעשו ראשי ממשלה, בעצם עוד לפני שנוצרה כהונת ראש הממשלה: מטרניך האוסטרי, הלהטוטן הגדול של קונגרס וינה; ביסמרק, מייסד האימפריה הגרמנית. המושג 'קנצלר' שימש שרי חוץ, לפני שהתחיל לציין ראשי ממשלה. בספרדית הוא אמנם משמש את שר החוץ (Canciller).
בזמן שערי בירה לא יכלו להחליף מסרים במהירות מספקת, שרי חוץ היו מוסמכים לשאת ולתת ולחתום בשם ארצותיהם. הם היו כותבים את הטיוטה הראשונה לספרי ההיסטוריה. הם היו מעמיקים, מלוטשים, משכילים, רבי לשונות. זה היה מובן מאליו. הם לא היו מתמנים לצרכים קואליציוניים.
ספר דברי האימים
גם לישראל היו אחדים משכמם ומעלה, רהוטים, יודעי עולם, בני בית בטרקלינים דיפלומטיים ואינטלקטואליים. אבל חשיבותם היחסית עמדה תמיד בסימן ירידה. ראשי הממשלה לא נטו לקבל את עצותיהם, עד שחדלו לבקש אותן. הזלזול בשר החוץ התבטא באופנים מנוגדים. בן גוריון מירר את חיי משה שרת. יצחק רבין החליף את אבא אבן מבלי להודיע לו. מנחם בגין הקל ראש בחברי מפלגתו, שהתנגדו למינוי יצחק שמיר, ב־1980, מפני שהוא התקשה לדבר אנגלית. "האנגלית שלו דווקא השתפרה מאוד", לגלג בגין. אגב, האנגלית שלו אמנם השתפרה.
האם שרי חוץ צריכים לדבר אנגלית? לא בתור שכזאת, אלא כלשון הדיפלומטיה; לפני מאה שנה שרי חוץ היו חייבים לדבר צרפתית. הנס דיטריך גנשר, שהיה אולי שר החוץ הטוב ביותר של גרמניה במאה השנה האחרונות, הגיע אל הכהונה בלי שום ניסיון בינלאומי ובלי מילה אחת באנגלית. הוא כיהן כשר במשך 18 שנה. היה לו הרבה מאוד זמן, גם כדי לרכוש ניסיון וגם כדי לרכוש אנגלית. הוא היה מענקי הדיפלומטיה של זמנו.
ישראל כ"ץ אינו הנס דיטריך גנשר. הוא לא יקבל 18 שנה במשרד החוץ. נתניהו נוהג זה שנים להעמיד יריבים פוליטיים בנעליים גדולות מכפי מידותיהם. הוא עושה את זה בדרך כלל במשרד האוצר, אבל באחרונה גם במשרד החוץ. אולי מפני שהוא חושב שהוא ממילא יהיה שר החוץ של עצמו.
אבל זה לא הזמן למינוי לא הולם במשרד המטפל בתוצאות של קריסת מעמדה הבינלאומי של ישראל. ראינו באחרונה את האינסטינקטים של מר כ"ץ במלוא עליבותם. הוא רב עם נשיא קולומביה, הוא רב עם ראש ממשלת אירלנד, הוא כמובן גידף את ספרד.
חילופי הדברים עם ספרד ייכנסו לספר דברי האימים. תחילה הוא הציע לספרדים לעיין בהיסטוריה של 'אנדלוס', זאת אומרת ספרד של ימי השלטון המוסלמי, שתחתיו היהודים דווקא נהנו מתור הזהב הארוך ביותר של פזורתם. אחר כך הוא הודיע לספרדים כי תמה האינקוויזיציה הנוצרית (שכוונה גם נגד המוסלמים), ואיש לא יכריח אותנו "להמיר את דתנו". פשוט קשה להאמין שהבלים מביכים כאלה יצאו מלשכת שר החוץ של ישראל.
משרד החוץ מלא אנשי מקצוע חריפים. אני מניח שהם חורקים שיניים. המשרד הזה, בייחוד בימים האלה, ראוי למשגיח קצת יותר מיומן, קצת יותר סובטילי, קצת יותר מלוטש וקצת יותר זהיר.