איך לעשות זהב מהזבל שלנו / צילום: Shutterstock
אוכלוסיית העולם מייצרת בכל שנה כ-2.12 מיליארד טונות של פסולת, והשאלה כיצד להיפטר ממנה היא אחת הקשות בתחומי הסביבה ובריאות הציבור. אבל מה אם נגלה בעתיד שהבעיה הייתה בעצם הפוכה? שכאשר השלכנו את הזבל, איבדנו חומרי גלם יקרים שאנחנו זקוקים להם?
סביבתיות ומיחזור נחשבות לסוגיות חברתיות, אבל הצורך לשמור את חומרי הגלם קרוב לחזה הוא סוגיה כלכלית, אפילו גיאופוליטית. חלק ממדינות אירופה כבר אוסרות להוציא משטחן פסולת המכילה חומרים מסוימים - לא מטעמי זיהום, פשוט כי החומרים הללו נחוצים או ייתכן שיהיו נחוצים בעתיד הקרוב.
"ברמה הכי לא קלישאתית - זה קשור לחוסן שלנו כלאום וכמדינה", אומרת שרון מדל-ארצי, מייסדת הפלטפורמה הישראלית לכלכלה מעגלית, בעלת משרד עורכי הדין ארצי קרמונה, המתמחה בתחום, ויועצת בכירה למשרד FBC (ומי שמונתה בידי משרד הכלכלה כנציגה ישראלית לנושא ב־UNIDO, ארגון האו"ם לפיתוח תעשייתי). "במבט של שנים קדימה, כדי לקדם טכנולוגיה נצטרך חומרי גלם שאין אותם בלי סוף. מדינות שלא ישמרו על המשאבים, לא יהיו בנות־קיימה, לא במובן הסביבתי, אלא כמדינה. כשיש מגפה, כשיש מלחמה, פתאום אולי לא יהיה אלינו זרם בלתי פוסק של חומרים".
צורת המחשבה הזאת מזריקה דלק חדש לרעיון שנראה כשייך לעולמות הקיימות: כלכלה מעגלית. הכוונה היא לכל דבר שאנחנו עושים כדי שהמשאבים שאנחנו משתמשים בהם לא ילכו בסופו של דבר לאיזשהו 'זבל' לא ידוע, אלא יחזרו לתוך תהליכי הייצור.
ליישם עצות מסבתא ברמה התעשייתית והלאומית
לבנת גולדברג, מרכזת בכירה בתחום פסולת ומיחזור במשרד להגנת הסביבה, מסבירה: "כלכלה מעגלית מתרחשת מההתחלה ועד הסוף (שהוא בתקווה התחלה חדשה - ג"ו) של חיי המוצר ומשתמשת בחומרים ממוחזרים, בחומרים שניתנים למיחזור ושאינם רעילים כפסולת. הכוונה היא לחשוב על המעגליות כבר בתהליך עיצוב המוצר, למשל להעדיף מוצרים שלא יתקלקלו בקלות, ושאם יתקלקלו, ניתן יהיה לתקן אותם. כמו כן, נכנס לזה תהליך הייצור, כך שגם בו נשתמש כמה שיותר בחומרים שניתנים לשימוש יותר מפעם אחת.
"בקצה השני של התהליך יש לנו את הפסולת. זה כולל הפרדה שלה לזרמי חומרים, כי ככל שחומר מופרד יותר, כך המיחזור שלו יעיל יותר. זה כולל גם את הפניית החומר למקום הנכון. יש היררכיה של מיחזור, למשל בקבוק פלסטיק אנחנו נרצה למחזר לעוד בקבוק. את זה אפשר לעשות לנצח, אבל אם נמחזר אותו למשל לפלסטיק שמשתמשים בו לארוז ירקות ופירות, את החומר הזה אי אפשר למחזר יותר".
בין תהליך הייצור לתהליך ההיפטרות מאשפה ישנו גם הצרכן. "אנחנו פועלים לחינוך של הצרכן להעדיף מוצרי כלכלה מעגלית", אומרת גולדברג. היא מדגישה בהקשר הזה את מדרג הפסולת: הכי מועיל להימנע מצריכה, אחר כך לצמצם, לעשות שימוש חדש במוצר, רק אחר כך למחזר, ואם אי אפשר אז לפחות להפיק מן המוצר אנרגיה. הטמנה היא האופציה הנחותה ביותר.
או בקיצור, כלכלה מעגלית היא לחשוב כמו העצות שקיבלתם מסבתא ששרדה את המלחמה: מעריכים ושומרים על מה שיש, כי אחר כך לא יהיה. קונים מלכתחילה רק את מה שיחזיק זמן רב. אבל במקום ברמת משק הבית, עושים זאת ברמה התעשייתית והלאומית.
איך הופכים כלכלה לינארית שכל הזמן מפיקה משאבים חדשים מכדור הארץ והופכת אותם לזבל שיש להטמין לכלכלה מעגלית? רגולציה וחקיקה הן אחת הדרכים. אך לדברי מדל-ארצי, בעבר עורכת דין בעמותת 'אדם טבע ודין' שפועלת בזירה הסביבתית בכלים משפטיים, זו לא הדרך היעילה ביותר. הכי כדאי שהכלכלה המעגלית תהיה כשמה: כלכלית.
גם רונית אשל, ראש אגף אקלימטק ברשות החדשנות, מסכימה. "המנוע של התחום הזה הוא התייעלות במשאבים, באופן שכדאי לחברות. כשמשתמשים בחומר גלם לא בתולי, הוא עשוי להיות זול יותר. גם ההטמנה של הפסולת הולכת ומתייקרת".
אחת הדרכים להשיג יעילות וחיסכון כספי אמיתי בכלכלה מעגלית, היא סימביוזה עסקית. אשל: "למשל חברה בשם גרין סטרים גלובל, לוקחת חומרים שאינטל סיימו איתם, ומשתמשת בו לתעשיית הדבקים. הם לא בהכרח צריכים שהחומר יהיה באותה רמת ניקיון שדרושה לאינטל. הם יכולים לקבל אותו כפסולת בהנחה או בזול, ומבחינתה של אינטל, חסכנו הטמנה".
דוגמה נוספת היא בצק משחק מפסולת של מפעלי אפייה. מפעל שחר תשלובות המתמחה בטיפול בפסולת מתעשיית המזון מטפל בעשרות אלפי טונות של פסולת בשנה. את בצק המשחק Weirdoh הם מייצרים מפסולת לחם. כך חוסכים קמח - המון קמח, מסתבר - שמשמש היום בתעשיית בצק המשחק, והתוצאה היא מוצר המתכלה בסוף חייו, לעומת רוב סוגי בצק המשחק הקיימים.
עתיד התחום, אומרת אשל, הוא הקמת זירת מסחר שבה חברות יציעו את הפסולת או יבקשו חומרי גלם, וניתן יהיה לבצע שיתופי פעולה. "היום הרבה ממה שמכונה מיחזור, הוא פחות יעיל ממה שאנשים נוטים לחשוב. לפעמים זה אומר רק לטפל בחומר כדי שיהיה קל יותר לעשות לו הטמנה. כלכלה מעגלית זה אומר באמת להשתמש בחומר מחדש, שוב ושוב". היא מציינת את מפעל נטפים, שמחזיר מלקוחותיו את צינורות הפלסטיק שלהם, כך שישמשו כחומר גלם לצינורות הבאים.
מדל-ארצי ממליצה לחברות שהיא מייעצת להן לחשוב מחדש על כל המודל העסקי ולעבור ממוצר לשירות. "המטרה היא שחברות יפסיקו לייצר מוצרים שהמטרה שלהם היא להימכר במאסות, להתקלקל מהר ולהירכש שוב, ובמקום זאת הן מציעות מוצר לטווח ארוך עם שירות לשמירה על המוצר, תיקונו וחידושו בצורה מסודרת כשמגיע הזמן לכך. אפשר להגיע לאותה רמת רווח, אבל במודל של לקוחות קבועים, וגם לשמור את חומרי הגלם, ולהשמיש אותם שוב ושוב כשמוכרים לאותו לקוח גרסה חדשה של המוצר".
לנצל את יתרון החדשנות של ישראל
במשרד להגנת הסביבה יצאו לאחרונה בקול קורא לתמיכה במתקני מיחזור והכנה למיחזור בכ-400 מיליון שקל, אבל מיחזור הוא לא כיוון החשיבה היחיד, כאמור. בשותפות עם משרד הכלכלה הוקם מרכז יעיל, המלווה חברות בתהליכי התייעלות בשלבי הייצור. המשרד תומך בפרויקטים של סימביוזה תעשייתית, וגם במחקרים דרך יחידת המדענית הראשית של המשרד. ואלה רק כמה מן הדוגמאות.
אביטל עשת, מנהלת תחום כלכלה במשרד להגנת הסביבה אומרת כי "ספציפית מהזווית של תמיכה בפיתוח טכנולוגיות ישראליות חדשניות, המשרד עובד עם רשות החדשנות על מסלול פיילוטים שבו אנחנו תומכים בחברות בשלב הסקייל־אפ, ממוצר לחברה מסחרית".
מה שלא מגיע באופן טבעי מהחיסכון לחברות, יכול להגיע מרגולציה. המשרד להגנת הסביבה פועל לאימוץ תקני מיחזור חדשים לסוגים שונים של פלסטיק, ולהעברת חוקים שיטילו אחריות על היצרנים למוצרים גם אחרי שהם מושלכים לפח.
באירופה ניתן פטור מסוים ממס למוצרים בהם מוחלף חלק מחומר הגלם בחומר ממוחזר. בקרוב, אומרת אשל, ייתכן שלא ניתן יהיה לשווק באירופה מוצרים מסוימים אלא אם יעמדו בתקן הגורס כי עליהם להיות מיוצרים מאחוז מסוים של חומר ממוחזר.
אשל: "אנחנו משקיעים בתחום הזה המון, כי כדי לקחת חומר ממוחזר ולוודא שהוא שומר על הניקיון והפונקציונליות שלו ועוד להשתמש בו בצורה שחוסכת כסף, צריך המון מחקר".
"המונח כלכלה מעגלית הוא בעצם מיתוג חדש לדברים קיימים כמו מיחזור וצמצום שימוש במשאבים" אומר אודי כותן, היום מנכ"ל חברת הביוטק אלגטק, שמייצרת מיקרו-אצות לתוספי תזונה וקוסמטיקה, בעבר Venture Partner בקרן האירופית לכלכלה מעגלית מבוססת ביולוגיה ECBF. "אבל אין באמת כלכלה מעגלית בלי שינוי משמעותי בחשיבה על חומרי הגלם. קפיצת המדרגה האמיתית בעיני אל המעגליות, היא כלכלה מבוססת ביולוגיה. היא מרחיבה ומבססת את המעגל.
"כי אם נלך אחורה, בני אדם יצרו הכל מהטבע, עד שהגיעה מהפכת הפלסטיק. אבל היום הפלסטיק הוא לא העתיד, כמו שאמרו בסרט 'הבוגר'. פלסטיק הוא העבר". למשל, אומר כותן, "כאשר מביאים את זבוב החייל השחור לאכול פסולת של מפעלים, כמו שוקולד או בשר, ומצמידים אותם למפעל של מארס, ואז משתמשים בהם להאכיל דגים, במקום מזון אחר המיוצר בצורה סינטטית. זו כלכלה מעגלית.
"יחד עם זה, התהליכים וחומרי הגלם הקיימים זולים ויעילים ולכן, נדרשות פריצות דרך טכנולוגיות והתמדה. יש כאן פחות כסף מבהייטק ואין פה אקזיטים מהירים. זה תחום מוכוון תעשייה, אבל כזה שיכול לשנות ולשפר את העולם".
לישראל יש מגבלות בתחום הרגולציה. עשת: "כמדינה קטנה אנחנו לא יכולים להשפיע על הרגולציה של גורם כמו האיחוד האירופי. אנחנו לא שולטים בחלק ניכר משרשרת הערך של המוצרים שמגיעים אלינו, כי רבים מהם מיובאים".
מה שיש לנו הוא חדשנות, אך לא ברור אם המדינה עושה בה מספיק שימוש. "חברה כמו UBQ, בסופו של דבר לא קיבלו את התנאים להקים את המפעל שלהם בארץ, אלא בהולנד", אומרת מדל-ארצי. "או מיזם ריפרש שמייצר חומרי גלם מפסולת טקסטיל, אחד מסוגי הפסולת הכי זמינים ומזהמים. הם מיזם ישראלי אך פועלים בחו"ל יותר מאשר כאן".
כותן רואה את היתרון של ישראל לא במפעלים הגדולים דווקא, אלא בטכנולוגיות המאפשרות. "למשל חברת Freezem של יוצאי מכון ויצמן מייעלת את ייצור החלבון מהזבובים על ידי אפשור טכנולוגי של אספקת הרימות בהקפאה".
מדל-ארצי: "המדינה צריכה לכתוב מפת דרכים לכלכלה מעגלית. היא צריכה להגדיר אילו משאבים אנחנו צריכים לשמר אצלנו ל-30-20 השנים הבאות, אילו הסכמים כדאי לנו לייצר עם מדינות אחרות. מפת הדרכים יכולה להגדיר את החזון שכל משרדי הממשלה ישאפו להתכנס אליו". בינתיים, היא אומרת, הצעתה לכתוב מפה כזו עבור ישראל, טרם אומצה.