עבודות הבית יתווספו למדד המחירים / איור: Shutterstock
בעידן הפמיניסטי המתפתח יש עדיין הרבה מה לומר על מוסד הנישואין והגירושין. כמו למשל, עד כמה משונה העובדה שרק גירושין מעניקים ערך כלכלי לעבודת האישה כמטפלת עיקרית בבית. בעבר זה נקרא מזונות, כיום זה נקרא תחזוקה. את העבודה שנשים עושות במהלך הנישואין, הן עושות בחינם.
● המיינה מאיימת להשמיד את ציפורי ישראל, והאור בקצה המנהרה מגיע דווקא מאוסטרליה
● חתולים לא באמת שונאים אותנו, הדרך לליבם היא פשוט ארוכה יותר
נראה כי המערכת הכלכלית שלנו תלויה בנכונותן של נשים לעשות את העבודה הזו בחינם. מטפלים שעובדים מחוץ לבית מקבלים שכר גרוע, אבל אלה שמטפלים בקרוביהם, בבתיהם שלהם, אינם מקבלים שכר כלל. ולרוב, מדובר בנשים.
הרעיון של שכר על עבודות הבית אינו חדש לחלוטין. אבל המיינסטרים הפמיניסטי, שלא לדבר על הכלכלי או הפוליטי, התעלם לרוב מהעבודה הביתית. במקום זאת הוא מדד את העצמתן של נשים על פי נוכחותן והשפעתן במקום העבודה, ואלה מושגות לא אחת על ידי מיקור חוץ של עבודות בית וטיפול בילדים לנשים אחרות. כך נשים נתקעות עם עבודות הבית, וכך גם למדנו לדבר על "המשמרת השנייה" - מונח שטבעה הסוציולוגית ארלי הוכשילד ומתייחס לעבודות הבית ולגידול הילדים כמשרה בפני עצמה.
חלוקת עבודת הבית המסורתית מילאה תפקיד בהנצחת סטריאוטיפים וסירוב להכיר בערך הנשים. נורמות חברתיות שנטבעו עמוק תופסות את העבודות הללו כהכרח של זהות נשית. אותן תפיסות כושלות בהערכת התרומה של עבודת הבית, הן למשפחה והן לכלכלה כולה. כך נוצר קיטוב נוסף בשוק התעסוקה, שאינו שוויוני ממילא.
הבחירה להישאר בבית לגדל ילדים היא אחת ההחלטות הכלכליות ההרסניות שאישה יכולה לקבל. כך סבורה ג'ני בראון, מחברת "Birth Strike: The Hidden Fight Over Work Women's". לפי בראון, "הורים, במיוחד אימהות, הופכים עניים יותר כי הם לא מקבלים פיצוי ראוי על תרומתם להמשכיות החברה בעצם גידול הילדים". נשים צעירות עושות בחינם את המטלות שלהן כאימהות. עד כמה שניתן למדוד זאת, מהו הערך הכלכלי של זה?
איך לתמחר כביסה
השעות שאישה מקדישה לניהול הבית ולטיפול בילדים לפני תחילת עבודתה הרשמית גם הן עבודה, פשוט ללא שכר. היא לא נכללת בשום מדד של פריון כלכלי פורמלי. אלא שבשנה הבאה זה עשוי להשתנות.
מגפת הקורונה הקנתה משמעות מורחבת לתפקידים הללו. הלשכה האמריקנית לסטטיסטיקה של העבודה (BLS) רצתה לפתח מדד שיאפשר את חישוב הייצור הביתי, ולהכניס את הנתונים לסקר שמספק מידע חיוני לקביעת מדד המחירים. מה הקשר למדד המחירים? ההבנה כי מעבר למוצרים כמו מזון ואלקטרוניקה שמשפחות רוכשות כדי לשמר איכות חיים מסוימת, ישנם שירותים לא מוחשיים שנעשים בתוך הבית - כמו בישול, ניקיון וטיפול בקשישים - שיש לכלול את ערכם הכספי במדד רחב של צריכה.
כדי להתחיל לחשב סוג זה של עבודה ללא תשלום, ב-BLS צריכים קודם כל להבין כמה עבודה מתבצעת ולחבר לה ערך כספי. בשנת 2021 התקשרה הלשכה עם מכון מחקר הכלכלה לוי, המספק ניתוח והמלצות מדיניות במגוון רחב של נושאים כלכליים, כדי לפתח את המדד. הכלכלנים בחנו את הנתונים הזמינים מסקרים לאומיים גדולים, כמו סקר השימוש בזמן של מפקד האוכלוסין האמריקאי, סקר החינוך הלאומי למשק בית של משרד החינוך וסקר הבריאות והפנסיה, המנוהל על ידי אוניברסיטת מישיגן. כל אלה בניסיון למדוד כמה זמן משפחות משקיעות במשימות כמו ניקיון, בישול, טיפול בילדים ובקשישים, אחזקת הבית וכו'. לאחר מכן הם העריכו את עלות השירותים האלה כאשר מבוצעים בתשלום, כששוכרים שירותי מנקה, אחות ביתית או שיפוצניק, והגיעו לנתון בדולרים.
במרץ האחרון דיווחה סוכנות בלומברג על ממצאי הדוח. הכלכלנים גילו שעל כל 100 דולר שמשקי בית מוציאים על סחורות - אותם סחורות ושירותים שה-CES כבר עוקב אחריהם - הם גם משקיעים כ-65 דולר בעבודה ללא שכר. "זה מדהים. זה כמעט שני שלישים נוספים על כל מה שאנשים קונים", אמר אג'יט זכריאס, חוקר בכיר במכון לוי והמחבר הראשי של הדו"ח עבור BLS. נתון נוסף שגילו הכלכלנים הוא שכמעט 80% מכלל העבודה ללא תשלום הדרושה לשמירה על משק בית וטיפול במשפחה מתבצעים על ידי נשים. העלות של זה מגיעה לכ-3.6 טריליון דולר בשנה. נתון די מטלטל, בהתחשב בכך שנשים מהוות גם מחצית מכוח העבודה בתשלום.
על מנת לקבל את התמונה המלאה ביותר של עבודת נשים ללא תשלום, עשו במכון משהו שכלכלנים לא עושים בדרך כלל: הם כללו בחישוביהם טיפול בילדים "פעיל" וגם "מפקח". טיפול פעיל בילדים הוא בדרך כלל משימה: ארוחה, אמבטיה או פעילות מעשירה כמו קריאת ספרים או עזרה בשיעורי בית. טיפול בילדים בפיקוח הוא כאשר הורה נמצא בבית עם ילדיו, אך לא בהכרח מעורב איתם באופן פעיל.
ה-BLS יעריך את המתודולוגיה המוצעת במהלך 2024, עם ציפייה להכנסת אמצעי כזה ב-2025.
עלול לחזק סטריאוטיפים
לכאורה, הדרישה לתשלום עבור ביצוע מטלות בית היא צעד לקראת שוויון. אולם שני עניינים מעוררים חשש. ראשית, איך להבטיח שיקול דעת כשמבחינים בין עבודה ופנאי בפעילויות ביתיות מגדריות. הטיות חברתיות עלולות להוביל לשיפוט לא הוגן, ולהעדיף השקפות סטריאוטיפיות של פנאי ואהבה ("תפקיד של אמא") על פני הכרה בעמל האמיתי שלהן. שנית, כיצד קובעים שכר עבור פעולות הבית הללו? אם לפי השכר המקובל בשוק לעבודה דומה, תיתכן הנצחה של שכר נמוך יותר למשרות שמסורתית מבצעות נשים.
הנקודה החשובה היא כיצד להבטיח שהנורמות החדשות אכן מסייעות בקידום שוויון, ולא משמשות לשכפל תפיסות סקסיסטיות בצורה מעוותת. שכר לעבודות הבית הוא עוד ראיה לכך שאי-שוויון מגדרי אינו תוצר של הבדל ביולוגי או פטריארכיה קוסמית שמרחפת לה באוויר. הוא מגיע מחלוקת העבודה המגדרית.
ההבדל בין עבודות הבית לעבודה בתשלום, מסבירה סילביה פדריצי, התיאורטיקנית של העבודה הביתית, הוא ש"עבודות הבית הפכו לתכונה טבעית של המבנה והאישיות הנשית שלנו". פדריצי, שייסדה את תנועת 'שכר לעבודות בית' כבר בשנות ה-70, מסבירה כי עשיית עבודות הבית באה לייצג את המשמעות של להיות אישה. זאת בניגוד לעבודה בשכר מחוץ לבית שבה "היום אתה דוור, מחר נהג מונית". עבור גברים, "מנוצל ככל שאתה יכול להיות, אתה לא העבודה שאתה עושה". לכן, המאבק הזה הוא להגדיר מחדש את עבודת הבית כעבודה, וגם להגדיר מה זה אומר להיות אישה.
פדריצי ביקרה את האופן שבו חברות קפיטליסטיות לא תומכות במה שהיא מכנה "עבודת רבייה". מונח שלא מתייחס רק להולדת ילדים ולגידולם, אלא לציון כל העבודה שנשים עושות - לשמור על עצמנו ועל אחרים סביבנו בריאים, מוזנים, בטוחים, נקיים, משגשגים; לנכש עשבים בגינה; להכין ארוחת בוקר או לעזור לסבתא הקשישה להתרחץ - עבודה שיש לעשות שוב ושוב. זוהי עבודה חיונית שהכלכלה נוטה לא להכיר בה או לפצות עבורה. ואולי, רק אולי, מבליח פה סוג של שינוי.