מירי רגב, הליכוד (המהדורה המרכזית, רדיו קול חי, 4.6.24) / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
בימים האחרונים סופג צפון הארץ אש כבדה משטח לבנון אל עבר ישראל, ומצוי תחת אזעקות בלתי פוסקות. בעקבות המטחים פרצו שריפות בכמה מוקדים, אבל חרף מצוקתם, ראשי רשויות בצפון דיווחו שלא זכו למענה מגורם ממשלתי, שלא לדבר על פנייה יזומה. בשבוע שעבר נשמעו מכיוון הממשלה דברים שזכו ללעג ונתפסו כניתוק וכחוסר טקט. הייתה זו שרת התחבורה מירי רגב שעוררה מהומה רבתי כשאמרה לרדיו קול חי: "הממשלה הזאת עשתה בשנה הזאת דברים מדהימים, דברים מדהימים, כל כך הרבה אנשים נמצאים במלונות, הכול ממומן על ידי הממשלה".
אחרי שכל הביקורות נאמרו, ראוי להתייחס גם לתוכן. כבר שמונה חודשים שרבבות אנשים מהצפון ומהנגב המערבי חיים בבתי מלון לאחר שבתיהם הפכו ללא בטוחים מספיק כדי לשהות בהם, עקב איומי חמאס וחיזבאללה. אבל איך נראה הפרוטוקול הממשלתי לפינוי אוכלוסיות? כיצד מתבצע הטיפול באוכלוסייה המפונה במלונות? וכמה זה עולה לנו?
תוכניות המגירה
אומנם מאז קום המדינה היו אירועים של פינויי אוכלוסייה, אבל כפי שמראה סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ), הממשלה הבינה שיש צורך בהיערכות המדינה בפינוי תושבים במקרה של מצב חירום בעיקר אחרי מלחמת לבנון השנייה ב־2006. במלחמה, אזור הצפון - מדן ועד חיפה - סבל מירי טילים ורקטות ארוכות טווח. ולמרות זאת, בשום שלב לא פונה האזור, כולל יישובים הסמוכים לגבול. מי שהתפנו, עשו זאת על דעת עצמם.
דוח מבקר המדינה מ־2007, שעסק במלחמה ובניהולה, מתח ביקורת על כך שאפשרות הפינוי לא עלתה בפני הממשלה ושתוכניות הפינוי הקיימות לא בנות קיימא. המסקנה הייתה שיש צורך בגיבוש תוכנית מסודרת לפינוי תושבים מאוימים וקליטתם. ואולם, חשוב להדגיש שבתפיסה המבצעית של כוחות הביטחון, ירי רקטות וטילים על אזור מיושב איננו שיקול לפינוי, אלא יש תנאים מבצעיים אחרים שבגינם צה"ל ממליץ על פינוי אוכלוסייה (כמו ירי ישיר או חדירה קרקעית).
התוכנית המרכזית אושרה ב־2012 במסגרת החלטת ממשלה 4877, שקיבלה את השם "מלון אורחים". התוכנית, שנועדה לספק מענה ל־300 אלף תושבים, קבעה שפינוי תושבים ייקבע על ידי הממשלה אם אין דרך אחרת להבטיח את ביטחונם, מתן השירותים החיוניים להם וקורת גג.
ההחלטה על פינוי מאורגן, כך נקבע, תתקבל על ידי הממשלה, ואם אין ביכולתה להתכנס אז על ידי הקבינט המדיני־ביטחוני. אם אין אפשרות לחכות עד להתכנסות, מפקד בכיר בשטח (דרגת סא"ל או סנ"צ ומעלה) יכול להורות באופן מידי על פינוי, ולאחר מכן יעדכן את שר הביטחון או השר לביטחון פנים, וההחלטה תובא לאישור הדרג המדיני בהקדם. כהשלמה מבצעית, אושרה ב־2015 בצה"ל תוכנית "מרחק בטוח", שפרטיה חסויים ונועדה לתת מענה במקרה של צורך לפנות את תושבי גבול הצפון (60 אלף תושבים) ועוטף עזה (16 אלף).
נדבך חשוב לענייננו הוא שבתוכנית המקורית, בתי מלון קיבלו עדיפות נמוכה כיעד לפינוי: התשתית הראשונית אמורה להיות בתי ספר ומוסדות ציבור שבתחומי הרשויות המקומיות. אם אלו לא יספיקו, יישקלו גם פנימיות ואכסניות. רק לאחר מכן, תישקל הרחבה גם לבתי מלון. אבל בפועל, כידוע, עיקר המפונים נמצאים דווקא בבתי מלון. איך זה קרה?
התאוריה מול השטח
התשובה לשאלה היא שבחסות הכאוס ששרר כחלק ממתקפת וטבח 7 באוקטובר, המציאות בשטח לא התאימה את עצמה להוראות התוכנית. מבקר המדינה כתב ש"פינוי התושבים מיישובי הדרום והצפון נעשה באופן מהיר, בשל הלחימה בגזרות השונות ומתוך דאגה לשלומם של התושבים", ולפי רשות החירום הלאומית (רח"ל) פינוי כזה נעשה ל־126 אלף איש. אלו לא השאירו מרווח תמרון גדול במיוחד כדי להיערך כיאות לפינוי.
במציאות אינטנסיבית כזו, נוצרו גם יוזמות פרטיות ומקומיות שחיברו בין המפונים לבין בתי המלון, לעתים אפילו במקריות ברשתות החברתיות. לא פעם היו אלו בתי המלון שפתחו את דלתותיהם בפני המפונים עוד בטרם היה ברור מה תהיה התמורה לכך.
בהתאחדות המלונות סיפרו למשרוקית ש"בהובלת שר התיירות, הוקם חמ"ל משותף לניהול שיכון המפונים במלונות ברחבי הארץ" וש"החל מ־7 באוקטובר, בתי המלון בישראל התגייסו לקליטת המפונים. מנהלי בתי המלון ועובדיהם פעלו במסירות רבה והפכו את המלון לבית עבור המפונים, תוך מתן מענה לצורכיהם השונים, לרוב בהשקעות החורגות משירותי המלון השגרתיים. מדובר בתהליך שאין שני לו בעולם".
בממ"מ מסבירים שהממשלה קיבלה החלטות רשמיות רק בהמשך. החלטת הממשלה הראשונה בנושא המפונים, מס' 950, התקבלה רק ב־12 באוקטובר, ועסקה בדרום בלבד. בהתאם למציאות בשטח ובניגוד ל"מלון אורחים", ההחלטה קבעה שמערך מתקני הקליטה יתבסס על פנימיות, אכסניות ובתי מלון, "בהתאם להיצע ולנדרש… ובכפוף לתוכנית שתאושר על ידי צוות מקצועי שבו חברים ראש רח"ל או נציגו ומנכ"ל משרד הפנים או נציגו". ההחלטה כללה את רשימת 24 היישובים שפונו ואת יעדי הקליטה. כמו כן, אף שבמקור האחריות מוטלת על משרד הפנים, האחריות הפעם חולקה בין רח"ל למשרד התיירות.
ההחלטה לגבי הצפון, מס' 975, התקבלה רק כעבור שישה ימים נוספים, ב־18 באוקטובר. ההחלטה נגעה רק ליישובים במרחק 0־2 ק"מ מהגדר, וכמו החלטה 950 גם היא אישרה את קליטת המפונים בבתי מלון. החלטה זו לא כללה את יעדי הקליטה, ולפי הממ"מ מבוססת על תוכנית "מרחק בטוח" לצפון, שהיא כאמור מסווגת. הסכם בין משרד התיירות להתאחדות המלונות נחתם רק בנובמבר.
היישום בפועל
איך ההחלטות מיושמות בשטח? נתחיל מהעלויות: במסגרת ההסכם שמשרד התיירות הגיע אליו עם התאחדות המלונות, בתי המלון דיווחו על רמת השירותים שהם מספקים, ועל סמך זה חולקו לשלוש רמות תשלום. התעריפים נעים בין כ־850 לכ־1,000 שקלים ללילה לחדר זוגי, ובין כ־1,300 לכ־1,500 שקל ללילה לזוג עם שני ילדים (התעריפים הם לפנסיון מלא).
ההסכם כולל גם את חובות בתי המלון. למשל, לספק שלוש ארוחות ביום בהתאם לרף קבוע, שלהן יהיו זכאים גם נותני השירותים לקהילות המפונים; או לאפשר שימוש מלא לכלל צרכי המפונים בכל שטחי המלון הציבוריים, "לרבות חדרי דיונים, אולמות חדרי כושר וכדומה", ועוד.
וכמה זה עולה לקופת המדינה? ממשרד האוצר נמסר לנו שעד כה הוקצו 4.2 מיליארד שקל לטובת מימון שהותם של המפונים בבתי המלון (עבור פינויים עצמיים הוקצו 2.6 מיליארד שקל).
וכמה מפונים שוהים במלונות? נבחן את המגמה לאורך זמן. באוקטובר, טרם הגיעו כל המפונים למלונות, המספר עמד על למעלה מ־57 אלף מפונים - כאשר בנובמבר הוא הגיע לשיא של 71,500 איש - 41,400 מהדרום ו־30,100 מהצפון. מאז, עם תחילת החזרה ההדרגתית של תושבים לבתיהם ורצונם לעבור למצוא פתרון דיור לטווח ארוך יותר, מספר המפונים במלונות הלך וקטן בהתמדה. נכון לחודש זה, הוא עומד על 23,300.
מעניין גם לראות את ההבדלים בין תושבי הדרום שכבר מתחילים לחזור לביתם לבין תושבי הצפון שעדיין רחוקים מזה. בעוד מספר המפונים מהדרום עומד על כ־13% מהמספר בנובמבר, רוב תושבי הצפון שפונו למלונות עדיין נשארו שם - וכעת מספר המפונים מהצפון ששוהים במלונות עומד על כ־60% מזה שהיה בנובמבר.
לקריאה נוספת: