חפירות תל בית מירסים בחבל לכיש. בשנות השלושים של המאה הקודמת / צילום: מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית, מתוך ספריית הקונגרס של ארה''ב
קשה להתרגל לסקרים האלה. אנחנו יודעים שהתמיכה בישראל מתמוטטת, אבל הנחת הפתיחה הייתה שההתמוטטות נוגעת לאי־הסכמה עם מהלכים קונקרטיים. מעיי ההריסות של הדיפלומטיה הישראלית עולה עכשיו עשן ממין חדש: כפירה מתרחבת והולכת בעצם זכותה של ישראל להתקיים.
● יואב קרני, פרשנות | יוני 1967: זה היה יכול להיגמר אחרת
● יואב קרני, פרשנות | מלחמת עזה מתערבבת בפוליטיקה פנימית באמריקה, אפריקה ואירופה לרעת ישראל
● יואב קרני, פרשנות | מסר בן 110 מברלין: כך עושים כלכלת מלחמה
ג'ואיש כרוניקל, השבועון היהודי המופיע בלונדון, מפרסם תוצאות של סקר דעת קהל מבהיל: 54% מכלל הצעירים הבוגרים בבריטניה (בני 18 עד 24) חושבים שישראל אינה צריכה להתקיים.
המספרים בקבוצות גיל אחרות מפחידים פחות, אם כי מאשרים את הקשר בין גיל להשקפה. בקרב בני 65 ומעלה רק 7% רוצים לבטל את ישראל. בין בני 25 ל־34 שיעור המבטלים מגיע עד 35%. לשון אחר, שיעור הבריטים המתנגדים לקיום ישראל יגדל וילך.
לעינינו מתרחש משהו שלא נחזה. היה מקום לחזות אותו, או לפחות להביא אותו בחשבון. אי־החיזוי היה כישלון של דמיון וביטוי של שאננות.
לא, זו אינה אנטישמיות, לא בתור שכזאת, אף כי אין קושי למצוא אנטישמיות, גלויה או משתמעת, בין בעלי הדעה הזאת. אני נוטה להאמין שזו בעיקרה תוצאה של שינויים בתפיסת ההיסטוריה של המערב. ישראל נכללת בקטגוריה של חטאי המערב, לצד עבדות, ניצול, התפשטות ונישול.
ההתקפה על המערב
אנשים צעירים נתונים למתקפה בלתי פוסקת על הנחותיהם ועל חושיהם. היא מתיישבת עם מרדנותם הטבעית ועם ספקנותם. הם נוחים לספוג, או לפחות לא לדחות כל אבסורד, המאשר או מאפשר את להיטותם לשבור את הצלמים. אין סיבה להתלונן. העולם מתקדם בזכות צעירים המוכנים לכפור בעיקר. כשדעתם מתיישבת, מתמתנת גם יכולתם להאיץ את מהלך ההיסטוריה.
אף על פי כן, התיזה והאנטי־תיזה אינן עובדות באותה הצלחה שבה עבדו לפנים, לפחות לא כשהדברים נוגעים להגדרת ההיסטוריה המערבית. התקפות על הגיונו של המערב ועל צדקת דרכו מתנהלות לפחות מאז מלחמת העולם הראשונה, בעצם הרבה קודם. הוא חזר ואיכזב, דן עשרות מיליונים למוות באירופה, והמיט ייסורים כבדים על לא־אירופים.
אבל במרוצת הזמן המערב, בייחוד דרך מנהיגותה של ארה"ב, הצליח להוכיח כי אין לו תחליף בהגנה על החירות. הוא אמנם לקה בהצתה מאוחרת, אבל מתח בהצלחה קווים אדומים נגד עריצים, בין אם זו הדרישה המוקדמת ל"כניעה ללא תנאים" נגד היטלר, או ההתייצבות נגד התפשטותה של ברית המועצות.
ההגנה על החירות הייתה אז פופולרית. היא מילאה כיכרות, אם כי גם המתנגדים מילאו אותן. היה חיכוך מתמיד, ולא פעם מדאיג. לפעמים התעורר הספק במידת יכולתו של המערב לשכנע את אזרחיו שאורח חייהם ראוי להגנה. אבל שררה הסכמה פוליטית רחבה, גם בין מפלגות (דמוקרטיות) בעלות אידיאולוגיה מנוגדת, שלא אבד הכלח על ערכי המערב, וההיסטוריה שלו ראויה לגאווה ולסיפוק, גם אם אינה פטורה מביקורת מחמירה.
הקולוניאליזם הסתיים במפתיע. ארצות וחברות שהוגדרו בידי האימפריות שלהן לא התכוננו. נסיבות סיומו של הקולוניאליזם יצרו ואקום מוסרי, שאליו לא התקשו להיכנס שוללי המערב, באקדמיה ובפוליטיקה. ההגנה על הערכים התיישנה. התמוטטות חומת ברלין אמנם הראתה את יכולת שיווקה של הדמוקרטיה המערבית, אבל הרושם היה קצר־ימים יחסית.
לא, לא "כישלון ההסברה"
ישראל נקלעת שלא בטובתה אל סערה, שעד זה לא כבר הנטייה הייתה להתייחס אל הפרזותיה האינטלקטואליות בדרגה של ביטול (woke, או לפנים 'תקינות פוליטית'), שלא הקלה את הבנתה ובוודאי לא את ההתכוננות לקראתה.
כולנו שומעים את התלונה השבועית, אם לא היומית, על "כישלון ההסברה". תמיד טוב לנסות ולהסביר, אבל עצם הנחת האפקטיביות של "הסברה" מעוררת את הרושם הכוזב שישראל יכולה למלא יותר מתפקיד שולי בעיצוב התודעה הגלובלית. ההנחה שתמיד יש תשובה, ואין ויכוח שבו אי אפשר לנצח, היא מרשם לעודף נצחנות. חסרה ההכרה הפשוטה, שיש ויכוחים שבהם אי אפשר אלא להפסיד.
אני חושב שהחיווי התבוסתני הזה מתיישב עם הרושם הגובר שישראל אינה יכולה עוד לסמוך על נצחונות מכריעים במלחמותיה. היא אינה יכולה עוד לסמוך על נצחונות כאלה גם במלחמותיה הרטוריות. לבי יוצא למסבירים. לפחות על חלקם אפשר להגיד שהם עוסקים במלאכת קודש. לרוע המזל, מטבעות הלשון שלהם חדלו לעבור לסוחר.
מה קרה במאה השנה האחרונות שהניב את ההתיישנות הזו? לפני מאה שנה, המערב הנוצרי הפרוטסטנטי כתב את הנרטיב המוביל ביחסים הבינלאומיים. ארכיאולוגים חפרו את כל המזרח התיכון עם עותק של התנ"ך בידיהם. המערב האמין בשליחותו והאמין באלוהים, והציונים השכילו לנצל את היתרונות שמצב העניינים ההוא זימן.
ישראלים מוסיפים לשלוף טענות וטענות־נגד מאותה המגירה, אבל עד מהרה הם מגלים שזה חדל לעבוד.
אין כל הגזמה במילים "בנפשנו הוא" לתאר את המשימה, מפני שמעולם לא הייתה ברורה יותר הנכונות הבינלאומית לשקול את היתרונות שיצמחו לשלום העולם מהיעלמות ישראל. צריך שפה חדשה כדי לפתח טענות־נגד.
מבלי להקל ראש ביחסי ציבור, אולי צריך לכנס ועידה עולמית לא של קופירייטרים, אלא של תיאורטיקנים של תרבות, של ספרות ושל לשון. משימתם תהיה למצוא דרך בת־זמננו להסביר את מה שקדם לזמננו במונחים שלפחות יוכלו להישמע ולהישקל אם גם לא בהכרח להתקבל על הדעת. לא, לא תרופת פלא, אבל התסמינים מחמירים והולכים.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.