הויכוח המשודר בין ג'ו ביידן ודונלד טראמפ, לפני הבחירות לנשיאות / צילום: ap, John Bazemore
שני אנשים זקנים התחרו לפנות בוקר על חסדיו של העם האמריקאי. ג'ו ביידן ודונלד טראמפ, המבוגרים ביותר שהתמודדו אי-פעם על כהונת הנשיא, ניסו את כוחם בשכנוע פלח קטן של מהססים. הנחת רוב המשקיפים לפני הוויכוח הייתה ששום דבר לא ישתנה מעיקרו.
● WSJ | מנכ"לים מובילים נוהרים שוב אל טראמפ במטרה להשפיע על סדר היום
● האם הרשעת טראמפ תציל את מסע הבחירות המקרטע של הנשיא ביידן?
ההנחה הזו השתנתה בתוך דקה או שתיים, והתהפכה על ראשה בשעה וחצי הבאות. הוויכוח התפתח לאסון כבד בשביל הנשיא ובשביל מפלגתו. אלפי מסרים הופיעו במדיה החברתית, ונשנו אחר כך בדיונים באולפני הטלוויזיה: פאניקה מתפשטת במפלגה הדמוקרטית, בכירים במפלגה תוהים אם הגיעה השעה להתייצב בבית הלבן ולהפציר בנשיא לפרוש מן המרוץ.
"אני עושה את זה כבר 30 שנה", אמר ג'ון קינג, הפרשן הפוליטי הבולט ביותר של CNN, "ומעולם לא ראיתי כדבר הזה". הוא נופף בטלפון הסלולרי שלו, שהתכסה בהודעות ייאוש מכל אנשי הנשיא. היה מדהים לראות את צוות הפרשנים של CNN, רובם דמוקרטים ושונאי טראמפ, מסכימים עם עמיתיהם הרפובליקאים, שמועמדותו של ביידן נמצאת על סף התמוטטות.
אני צופה בוויכוחים נשיאותיים בשידור חי הרבה יותר זמן מרוב קוראיי. בראשון צפיתי ב-1976, בין הנשיא ג'רלד פורד לג'ימי קרטר. לא החמצתי אף אחד מהם במרוצת 48 השנים הבאות. לא היה כדבר הזה. במרוצת השנים היו רגעים טובים ורגעים רעים, מועמדים מעדו ושגו, צופים ופרשנים חילקו ציונים והסכימו ולא הסכימו על תוצאות; אבל אף אחד מוויכוחי חצי המאה האחרונה לא השתווה למה שראינו הבוקר.
אני מסופק אם יש אפילו טעם לסייג. כמובן, יש עוד ארבעה חודשים עד הבחירות (בעצם פחות, מפני שההצבעה המוקדמת מתחילה בעשרות מדינות של ארה"ב שבועות רבים לפני יום ההצבעה הרשמי), ו"הכול עדיין יכול לקרות". אבל 90 הדקות של הוויכוח עומדות להיטבע במעמקי הזיכרון האמריקאי. הן יחולקו לדקות ולשניות, ויופצו יומם ולילה במדיה החברתית. מכאן ואילך, כל מסע הבחירות של טראמפ יוכל להתבסס על שידור חוזר של הדקה האיומה ההיא, בראשית הוויכוח, כאשר הנשיא התבלבל, איבד את חוט המחשבה שלו, וסיים משפט במלים המזעזעות, "אנחנו נביס את מדיקייר".
"מדיקייר" הוא תכנית הביטוח הממשלתית לקשישים, יהלום בכתרה של מדינת הרווחה האמריקאית. הנשיא כמובן לא התכוון להרוס את מדיקייר. הוא רצה כנראה להתפאר בהצלחתו להביס את הקורונה. אבל זה מה שיצא לו. טראמפ לא התקשה להאמין למזלו הטוב, והסתער מייד על מעידת הנשיא.
רגשות גואים של חמלה
מכאן ואילך ג'ו ביידן היה מוטל על הקרשים. אילו ויכוח כזה היה מוכרע באמצעות נוקאאוט, השופטים היו מסיימים אותו בדקה החמישית. מאותה נקודה, במשך דקות ארוכות ומתישות, תומכי הנשיא, ואפילו אחדים ממתנגדיו, התבוננו בג'ו ביידן ברגשות גואים של חמלה. מה עושה האיש הזה על הבמה הזו בנקודה הקריטית הזו בהיסטוריה של ארצו ושל העולם?
פרשנים רפובליקאיים הקשו לאחר הוויכוח מדוע כל כך הרבה מאנשי הנשיא ומבכירי מפלגתו שיקרו או העמידו פנים שביידן כשיר לכהן ארבע שנים נוספות, או בעצם ארבעה חודשים נוספים. ומדוע, לכל הרוחות, אנשי ביידן הם שהציעו את הוויכוח ואת התאריך?
דונלד טראמפ גבר כמעט ללא קושי על ביידן. מה זאת אומרת "גבר"? הוא שלט בוויכוח ללא מצרים. הוא חבט מכל עבר, מעל החגורה ומתחתיה. הוא לעג לביידן פעם אחר פעם. הוא נראה טוב, בעזרת האיפור כמובן, ובעזרת השיער המלאכותי, אבל יתרונו הוויזואלי היה חד משמעי. קולו היה רם וצלול.
ביידן היה בדיוק ההיפך. קריקטוריסט מן המפלגה היריבה היה מתקשה לצייר קריקטורה מחמיאה פחות מזו שהצטיירה על המסך. במשך חודשים ארוכים, חשבונות המדיה החברתית של הימין האמריקאי יצאו מגדרם, לפעמים עד כדי זיוף, לתאר את ביידן כזקן רפה, המתקשה לעמוד או ללכת, מתקשה לדבר, מתקשה לזכור, מתקשה לצרף מלים לכלל משפט מובן.
הגזמות מרושעות? אולי. חוץ מזה שהן התאמתו במלואן בשידור חי מאולפן CNN באטלנטה. המלים לעו בגרונו של ביידן; חלקים שלמים של דבריו היו בלתי מובנים, אם מפני שהיה קשה לעקוב אחריהם, אם מפני שהתחביר ובחירת המלים היו לקויים, אם מפני שקולו חזר וגווע עד לחישה צרודה. לנשיא יש בעיות הגייה ודיבור הנובעות מן הגמגום החריף של ילדותו. זה תמיד היה המצב. אבל קשה להיזכר אימתי זה היה ברור יותר. אל נכון זה היה צריך להיות ברור לאנשים שדיברו עם הנשיא יום יום, בלשכתו, בחדר המצב של הבית הלבן, במטוס חיל האויר מס' 1.
נראה שנקשר קשר של שתיקה, אם כי בשבועות האחרונים התחלנו לשמוע על סימנים גוברים של בעיות קוגניטיביות, למשל ברשימה בוול סטריט ג'רנל שפירסמנו כאן, בגלובס, לפני ארבעה שבועות. אבל אנשי הנשיא עמדו על זה שהוא מתפקד היטב, שהוא שולט בעניינים, שהוא רב אנרגיה.
כמו רייגן ב-1984? לא
היתכן שאת הנשיא פשוט פקד מזל רע, אולי תוצאה של עודף הכנה? כמובן, יתכן.
אני נזכר בוויכוח בין הנשיא רונלד רייגן לוולטר מונדייל, ב-1984. רייגן התמודד על כהונה שנייה בגיל 74. הוא היה זקן המתמודדים עד שהגיע ביידן. משקיפים הבחינו בהידרדרות קוגניטיבית אצל רייגן בשנים הקודמות. לימים התברר שאלה היו סימנים ראשונים, או אפילו מתקדמים יחסית, של אלצהיימר. מונדייל היה צעיר ממנו כמעט ב-20 שנה.
רייגן חזר והואשם שהוא אינו בקיא בפרטי מדיניות. מכיניו ומאמניו לקראת הוויכוח הרביצו בו כמויות עצומות של עובדות ושל סטטיסטיקה, כדי שיוכל להפיג את הרושם. הוא התבלבל, ופתאום התחוור לצופי הטלוויזיה (בעידן שלפני האינטרנט), כי רייגן זקן ונרפה, ומצבו של מונדייל בסקרים השתפר.
אבל רייגן היה פופולרי להפליא, הפופולרי ביותר מכל נשיאי המאה ה-20. המצב הכלכלי השתפר והלך בשנה שקדמה לבחירות. רייגן הצליח למחות את הרושם של זקנתו בוויכוח השני באמצעות חוש ההומור שלו. כאשר נשאל על זקנתו, הוא ענה, "אני אינני מתכוון לתאר את יריבי כצעיר ולא-מנוסה". מונדייל היה בן 56. הכול צחקו, כולל מונדייל, וזה היה הסוף. רייגן ניצח ב-49 מ-50 המדינות, עם הרוב הגדול ביותר בתולדות ארה"ב.
אולי זה יקרה לביידן? התשובה החד-משמעית הבוקר היא, לא, זה לא יקרה. אי אפשר להעלות על הדעת התאוששות לאחר ההשפלה האיומה הזו.
חורבן ודאי נגד חורבן אפשרי
מה אם כן עשוי לקרות? התחזית הקיצונית ביותר, הנשמעת עכשיו קיצונית פחות ממה שהייתה, היא שהמפלגה הדמוקרטית תחליף אותו. הוא אומנם ניצח ללא קושי בבחירות המקדימות של המפלגה, ויש לו די צירים כדי לקבל את מינויה למועמד לנשיאות בוועידתה, בשבוע הרביעי של אוגוסט. אבל אם הוא יפרוש, הוועידה תוכל למצוא לו מחליף או מחליפה.
מאז 1968, שום ועידה מפלגתית בארה"ב לא מינתה מועמד שלא ניצח בבחירות המקדימות. מצב עניינים כזה עלול להיות הרסני בשביל הדמוקרטים. אבל אפשר שיהיה עליהם לבחור בין חורבן ודאי עם ביידן לחורבן אפשרי בלעדיו.
הימים הבאים, אולי השעות הבאות, יתפתחו למרוץ מסחרר. הישארות ביידן לא תהיה כרוכה רק בוויתור דמוקרטי על הנשיאות, אלא היא עשויה להיות כרוכה בוויתור על עמדות כוח בכל רחבי המערכת הפוליטית לשנים רבות.
היא תבטיח את תבוסותיהם של מועמדים דמוקרטיים לעשרות כהונות אחרות: סנאטורים, צירי בית נבחרים, מושלי מדינות, בעלי כהונות בכירות בכל אחת מן המדינות. היא עלולה להשאיר את הדמוקרטים באופוזיציה במשך דור שלם.
כמובן, אם הנשיא ירקע ברגלו, ויעמוד על הישארותו, יהיה קשה מאוד להתנגד לו. בחירת מחליף תהיה מסובכת ביותר, ותעמיד את האגפים השונים של המפלגה זה נגד זה עד כדי קרע. אולי רק מן הטעם הזה הדמוקרטים יחליטו לנשוך את שפתיהם ולהסתכן בתבוסה מרה. אפשר להניח שהחדשות הפוליטיות מארה"ב ישתנו ויתפתחו בכיוונים דרמטיים דקה אחר דקה. כדאי לעקוב.
מדינה פלסטינית? טראמפ "יראה"
כמעט מביך להודות שמקץ אלף מלים לא נגענו כלל בתוכן הוויכוח, רק מפני שהתוכן מחוויר לעומת כל השאר.
בעניין ישראל והמלחמה בעזה, טראמפ ויתר על ההזדמנות לתקוף את הנשיא, או להביע תמיכה גורפת בישראל. הוא אומנם אמר שצריך להניח לישראל לסיים את המלחמה, אבל לא השמיע אף מלה אחת של ביקורת על עצירת תחמושת, למשל. הוא השיב במלים "אני אראה", כאשר נשאל על מדינה פלסטינית.
הוא אמר שביידן ניסה להפוך ל"פלסטיני", אבל הפלסטינים אינם אוהבים אותו, מפני שהוא "פלסטיני חלש". הוא אמר שהנשיא לא נקף אצבע נגד "מהומות פלסטיניות" בכל רחבי ארה"ב, אבל לא אמר מה הוא היה עושה. הוא אמר שאילו הוא היה בבית הלבן, איראן וחמאס לא היו מעיזות לפתוח במלחמה. ביידן לא הצליח להשיב מלחמה שערה בעניין הזה, או כמעט בשום עניין אחר.
איזה לילה, איזו דרמה.