ג'יל ביידן / צילום: Reuters, IMAGO
"מה תגיד ד"ר ג'יל?", הייתה פחות או יותר השאלה הראשונה שנשאלה בחוגים פוליטיים לאחר תבוסת ג'ו ביידן בוויכוח הטלוויזיוני עם דונלד טראמפ ביום חמישי שעבר.
הגברת הראשונה, שעוזריה מקפידים על תואר הדוקטור שלה (במדעי החינוך), דיברה מיד. בעלה יצא מאולפן הטלוויזיה, חיוור ומקרטע, אל קהל תומכים שהמתין לו. היא פנתה אליו בחיוך שהיה מחויך קצת יותר מדי, ואמרה לו: "ג'ו, אתה כל כך היטבת (great job), אתה ענית על כל שאלה, ידעת כל הזמן". והיא פנתה אל הקהל, "ומה טראמפ עשה? הוא ש-י-ק-ר". הקהל החרה-החזיק אחריה.
● פרשנות | גורל מועמדותו של ג'ו ביידן ייחרץ בשבעת הימים הבאים
● "סוגיית-הגיל" האחרת: בוחרים ותיקים צוברים כוח ברחבי העולם
ללא כל עונג או שמחה לאיד צריך לומר, שד"ר ג'יל נראתה ברגע ההוא כמו אחות רחמניה, המנסה לחזק את רוחו של חולה במוסד סיעודי, שגופו וזיכרונו בגדו בו. מי שהתברכו בהורים או בהורי הורים באים בימים יכולים להעריך את המחווה האנושית ואת חיוניותה. מי לא היה רוצה לנחם את האיש הזקן ההוא, הכורע תחת מטען של עצב ושל בהלה.
חוץ מזה כמובן שהאיש מעורר האהדה הוא נשיא ארה"ב והמפקד העליון של צבאותיה, עמוד התווך של העולם החופשי, המטפל בשורה של משברים דרמטיים. ברגע ההוא שלאחר השפלתו, לעיני 60 מיליון צופים בשידור חי, היה ברור למדי שג'יל ביידן היא עמוד התווך היציב של עמוד התווך הרעוע. ברגע ההוא התחוור, במידה שהיה בכלל ספק, כי היא תחרוץ את גורל נשיאותו.
מה הם קיוו שהיא תעשה
היא תשלב את ידה בידו, הם יעלו בכבש המדרגות אל קומת המגורים באגף המערבי של הבית הלבן, בצל דיוקנאותיהם של 45 נשיאים (כולל זה שמירר את חייו שעה קלה קודם). היא תיקח אותו אל המטבח, ותרתיח לו חליטת צמחים. היא תלטף את מצחו, ותשכיב אותו לישון, אולי עם טבלית או שתיים של מלאטונין. ולמחרת בבוקר היא תגיד לו, זהו, ג'ו, הגיע הזמן להזדקן בשקט, הרחק מעין ההמון הסוער, מבלי להישפט על כל תנועה ועל כל הגה. וג'ו יפרסם אז את מכתב הפרידה שלו לעם האמריקאי.
זה מה שתעשה ד"ר ג'יל למחרת מוצאי יום חמישי הנורא והאיום. כך קיוו כנראה הרבה מאוד דמוקרטים. יומיים אחר כך נועדה משפחת ביידן המורחבת באתר הנופש הנשיאותי בקמפ דייוויד, בהרי מרילנד, לא הרחק מוושינגטון. בתקשורת דווח שהביידנים הוזמנו לשם כדי להחליט מה ייעשה במועמדותו של ג'ו.
שעות אחדות אחר כך התחילו ההדלפות. "כל המשפחה מאוחדת", אמר יודע דבר לא מזוהה לניו יורק טיימס. לא זו בלבד שד"ר ג'יל וצאצאיה לא דחקו בנשיא לפרוש, אלא הם חיזקו את התעקשותו להישאר. "קום על רגליך והוסף נא להילחם", הם אמרו לפטריארך.
רוץ, ג'ו, היא אמרה
לפי אחת הביוגרפיות של ביידן, עוד ב-2004 ד"ר ג'יל כינסה מועצה משפחתית, כדי לדון באפשרות שג'ו יתמודד על הנשיאות ב-2008. ג'ו חשש, שג'יל וילדיהם יטילו וטו. להפתעתו היא פתחה את הפגישה במלים, "אני רוצה שתתמודד". ג'ו נדהם. "מדוע?", הוא שאל.
זה היה מייד לאחר שג'ורג' בוש הבן חזר ונבחר, בזמן מלחמת עיראק. הדמוקרטים היו מדוכדכים ומודאגים. התפשט ביניהם החשש שאין להם עוד נוסחת ניצחון, והרפובליקאים הצליחו לפלג את אמריקה ללא תקנה. ג'יל השיבה לג'ו: "אני חושבת שאתה יכול לאחד את ארצנו". מעניין עד כמה התשובה לא השתנתה.
ב-2008 ביידן לא התקרב כלל אל הנשיאות. הוא פרש בימים הראשונים של הבחירות המקדימות, לאחר שקיבל רק 4% מן הקולות בסיבוב הראשון, במדינת אייווה. המנצח, ברק אובמה, קיבל 32%. בניגוד לצפוי, אובמה הציע את סגנות הנשיא לביידן. לג'יל לא היה כל ספק שהוא צריך להסכים.
לימים אמר ביידן על אשתו, "אני מקבל הרבה אשראי שאינני ראוי לו… תמיד היה לי על מי להישען". לאחר מותה של אשתו הראשונה, בתאונת דרכים איומה ב-1972, שבה נהרגה גם בתם הקטנה, "ג'יל באה והצילה את חיינו". הוא כלל ב"חיינו" את שני בניו מאשתו הראשונה, בו והאנטר. בו מת ב-2015 מסרטן המוח. כאשר נידונה האפשרות של נישואי ג'ו וג'יל, בניו דיברו עליה בגוף ראשון: "אנחנו חושבים שעלינו להתחתן עם ג'יל, האינך מסכים, אבא?".
עד מהרה ג'יל גילתה, שהיא אינה עומדת להינשא רק לג'ו, אלא לכל משפחת ביידן. ערב נישואיהם, שני אחיו של ג'ו, ג'ימי ופרנק, הזמינו אותה לארוחת ערב. לפי ביוגרפיה אחרת של ביידן, הם אמרו לה, כי חלומה של המשפחה הוא שג'ו יהיה הנשיא. "האם יש לי בעיה עם זה? אני מניחה שחשבתי שזה יעבור להם".
ערגה משפחתית ומחרוזת
הנה תזכורת על גילו של ביידן, אם היא נחוצה: הפעם הממשית הראשונה שבה שקל להתמודד על הנשיאות הייתה בבחירות של 1984. הוא ניסה על אמת ב-1987, והתקפל בבושת פנים לאחר שהתגלה כי נאום בחירות שנשא נגנב מילה במילה מזה של פוליטיקאי בריטי ידוע. חודשים אחדים אחר כך הוא לקה במפרצת במוחו, היה קרוב למות, ועצם הקריירה הפוליטית שלו הועמדה בספק. הוא התאושש, והחיידק הנשיאותי לא מש ממנו.
הנשיאות היא יעד קשה להשגה. 45 יחידים הגיעו אליה ב-235 השנה האחרונות. משפחות נרתמות, ומוותרות על פרטיותן ועל שלומן הנפשי. הנכונות לעשות כן לאורך שנים היא כמעט מובנת מאליה. אבל המקרה של משפחת ביידן מיוחד, בהתחשב באורכו.
אפשר לשער איך מתעצבים חייו של אדם, המתחיל לחלום על הבית הלבן ב-1972, מגיע אליו לבסוף ב-2021, ונאבק על ארבע שנים נוספות ב-2024. האומנם הגזמה היא לטעון, שג'ו ביידן היה מעדיף למות בבית הלבן? הוא ציטט השבוע את חיוויו של אביו, ש"השאלה היא לא כמה פעמים מפילים אותך, אלא באיזו מהירות אתה קם על רגליך". אבא מת בגיל 86, וביידן אולי יגיע לגיל הזה בבית הלבן, אם יחזור וייבחר.
מה ארוכה ומתישה הייתה הדרך. במהלכה הבית הלבן התרחק והלך. יותר מפעם אחת עלה אל נכון בדעתו שאין לו הכריזמה, אין לו כישרון הדיבור, אין לו קשרי הדם ואין לו המזל והנסיבות. ואו אז, פתאום, הנסיבות נוצרות והמזל מאיר לו פנים, והוא מגיע אל הבית הלבן בגיל שבו אנשים מתרווחים בכורסת נדנדה בבית אבות.
ביידן הוא איש דתי, ושייך לכנסייה הקתולית. מסופר עליו כי ברגעי המשבר הגדולים של חייו הוא פורש לחדר שקט, מגלגל את חרוזי הרוזאריום ומתפלל לבתולה הקדושה. דתיותו מנחה את חייו, אם כי לא את הפוליטיקה שלו.
אין לנו ידיעה על יחסיו עם אלוהים. לג'ורג' בוש הבן היו יחסים אישיים כאלה, והוא הרבה לדבר עליהם. ביידן בא ממסורת דתית אחרת. אבל היתכן שהוא חושב כי ההשגחה העליונה הטילה עליו להציל את ארצו? היתכן שבצר לו, בימים האלה, הוא מבקש את עצתה של הבתולה הקדושה?
מי יודע. ברור בהחלט שהוא מבקש את עצתה של ג'יל ואת הצלתה. היא הצילה את הביידנים פעם אחר פעם מתלאות הגורל. עכשיו מוטלת עליה המשימה, להציל את ג'ו מיומרות פוליטיות שהקיץ עליהן הקץ, כנראה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.