איך להתנהג בתקופת הדמדומים של נשיא אמריקאי היא שאלה שמדינאים ודיפלומטים מתחבטים בה לפחות מאז 1932. אז, בעיצומו של השפל הגדול, הנשיא היוצא הרברט הובר קפא על שמריו בבית הלבן. הכול המתינו למנצח בבחירות, פרנקלין רוזוולט, כדי לראות אם יצליח לחלץ את אמריקה מפי התהום.
● פרשנות | קמלה האריס בדרך להחליף את ביידן, והרפובליקאים ממתינים לה בפינה
● פרשנות | הבורסה, המהמרים, עמק הסיליקון ואילון מאסק כבר החליטו: טראמפ יהיה הנשיא
מאז, משברים גלובליים ואזוריים חזרו והתרחשו בימיהם האחרונים של נשיאים, לפני שהשלטון עבר לידי האופוזיציה: מלחמת קוריאה ב־1952, מלחמת וייטנאם ב־1968, משברי איראן ואפגניסטן ב־1980, ההתערבות האמריקאית בסומליה ב־1992, והמשבר הפיננסי הגדול של 2008.
אבל מה שהופך את הימים האלה באמריקה למורכבים במיוחד הוא אורך תקופת הדמדומים. רק שניים מן המשברים הנ"ל התרחשו בזמן שהנשיא המכהן ויתר על הניסיון לחזור ולהתמודד. הסירוב הזה האריך את מעמד 'הברווז הצולע' (Lame Duck) של הנשיא.
'ברווז צולע' הוא האיפיון הניתן לנשיא שתאריך הסיום של כהונתו ידוע, והרוח יוצאת בהדרגה ממפרשיו. היציאה יכולה להימשך מספר שבועות או מספר שנים. ההיחלשות אינה נובעת מן החוקה, מפני שזו אינה גורעת אף אחת מסמכויות הנשיא היוצא, ממש עד השנייה האחרונה של כהונתו. חולשת 'הברווז הצולע' היא תוצאת התמעטות מעשית של יכולתו להשפיע.
תקדים ביל קלינטון
עניין אחד הוא אם ג'ו ביידן היה מדבר על עתיד מדיניות החוץ שלו בקונטקסט של קדנציה שנייה; ועניין אחר הוא כאשר ביידן אומר, "נותרו ששה חודשים לנשיאותי", כפי שהוא אומנם אמר ביום שלישי.
ביל קלינטון ניהל מדיניות חוץ פעילה להפליא עד הרגע האחרון של נשיאותו, כולל ניסיונו הכושל לתווך בין ישראל לפלסטינים בטאבה, בימים הראשונים של ינואר 2001. כהונתו הסתיימה ב־20 בינואר. אפשר שנסיונו של קלינטון יעניק השראה לביידן, והוא ינסה לפייס ישראלים וערבים עד 11:59 בבוקר של 20 בינואר, אבל לא ברור באיזו מידה מישהו יאזין לו או יתחשב ברצונו.
עניין אחד הוא אם קמלה האריס תירש את ביידן בלשכה הסגלגלה, או אם דונלד טראמפ יעשה כן. גם אם יהיו שינויים בעמדת ממשל האריס, יהיה אפשר לצפות להמשכיות. ממשל טראמפ, לעומת זאת, יהפוך את סדרי העולם על ראשם. היש אפוא טעם לדבר על "העתיד" עם ביידן, בייחוד אם העתיד הזה חורג מגבולות השבוע או השבועיים הבאים?
נתניהו יצר פיתוי וסכנה
מותר לשער שראש ממשלת ישראל אינו היחיד המציג את השאלות האלה לעצמו וליועציו. הניסיון להלך על חבל דק בפוליטיקה האמריקאית מעיק על הרבה מאוד מנהיגים זרים, חוץ מאורבן של הונגריה ומיליי של ארגנטינה, התומכים בגלוי בטראמפ.
נתניהו יודע אל־נכון שעליו להיזהר מפני זיהוי כלשהו עם אחד, או אחת, משני הטוענים לנשיאות. אף על פי כן הוא עצמו יצר הן את הפיתוי של זיהוי והן את הסכנה. הוא נענה להזמנה מפלגתית רפובליקאית לנאום בקונגרס רק שלושה חודשים וחצי לפני הבחירות לנשיאות (בעצם עוד פחות, מפני שמיליונים יתחילו להצביע כבר בסוף ספטמבר).
אילמלא הזדמן לוושינגטון כדי לשאת את הנאום, נתניהו לא היה מתחבט בשאלה אם עליו לעלות לרגל אל טראמפ. על פי הפרוטוקול, הוא הבכיר מן השניים, ואם בכלל המועמד היה צריך לעלות אליו. בעיצומה של מערכת הבחירות ב־2016, כאשר התמודד בפעם הראשונה, טראמפ הוא שטס למקסיקו כדי לפגוש את נשיאה, לא ההיפך. אבל ביום שישי נתניהו הוא שיעלה על מטוס, וימריא למועדון הגולף, של טראמפ בפלורידה. זה אקט המתיישב בהחלט עם האגו של טראמפ ועם צרכיו הפוליטיים, אבל לא עם זהירות טבעית ולא עם שתי קשרי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית.
ההסבר שנתניהו "ייפגש עם שני המועמדים העיקריים לנשיאות" אינה עומדת במבחן ההיגיון. אינה נסיעה מבית מלונו במרכז וושינגטון לבית הלבן, שתארך אולי עשר דקות, כהרי טיסה לפלורידה, שתארך שעות.
אומנם סביר בהחלט להעריך שטראמפ ינצח. כך מראים רוב הסקרים. אבל זהירות אינה מן השטן. סקר שפירסמה ביום שלישי סוכנות רויטרס, מעשה ידיו של מכון Ipsos הנחשב, מעמיד את קמלה האריס ביתרון ארצי של 2%.
כמובן, 2% נופלים בגבולותיה של טעות הדגימה; וממילא, יתרון ארצי אינו מלמד בהכרח על תוצאות הבחירות, מפני שנשיאים אינם נבחרים על יסוד סך כל הקולות שהם מקבלים בכל ארה"ב, אלא על יסוד התוצאות בחבר האלקטורים.
אף על פי כן, גם יתרון צנוע של 2% עדיף על פיגור של 5%, שהיה נחלתה בסקרים הקודמים. הנשיאה האריס סבירה פחות מן הנשיא טראמפ, אבל מנהיגים זרים צריכים להימנע בכל כוחם מן הרושם שהם מתערבים בענייניה הפנימיים של ארה"ב, גם מפני שזה לא ייעשה, וגם מפני שזה עלול להזיק להם ולארצותיהם.
המחיר שטראמפ יגבה
מה לצפות מקדנציה שנייה של טראמפ היא שאלה הממלאת את החלל הפוליטי. אנחנו חופשים לחלוטין להניח שמדיניות החוץ שלו עומדת להיות ההיפך הגמור מזו של ביידן בעצם בכל עניין העולה על הדעת. יהיה צריך להכפיל את הסגל במשרדי החוץ בעולם, כדי לנסות ולתפוס את פרטיה ואת משמעויותיה. עצבנות ממלאת בייחוד את בעלות בריתה הקרובות של ארה"ב, מפני שטראמפ נוטה איבה מיוחדת לבעלי ברית. את איבתו זה אפשר להסביר במונחים של פוליטיקה, או של פתולוגיה.
גם אויבי אמריקה עצבנים, אבל גם להוטים לנצל אי־ודאויות. שי ג'ינפינג של סין הכין השבוע הפתעה מעניינת עם חתימת ההסכם המשונה על "איחוד שני חלקי פלסטין" תחת מטרייה סינית. אולי הדיקטטור הסיני מתכנן נמל עמוק מים בעזה באחרית הימים במקום המזח הנלעג של הצי האמריקאי, שנישא ברוח ובגלים. סין מקיפה את העולם בחגורה של נמלים עמוקי מים ורבי־שימוש, ואחדים מהם ישמשו בוקר לא עבות אחד את צי המלחמה הסיני במשימות שלום מובהקות.
טראמפ מכשיר את הקרקע למדיניות חוץ בדלנית, שלא הייתה דוגמתה זה כמעט מאה שנה. גם חלק מתומכיו, אלה החושבים שארה"ב אינה צריכה לחזור הביתה ולטרוק את הדלת מאחוריה, מתחילים לתהות על המחיר הגלובלי שטראמפ עומד לגבות.
גם אם רוב הישראלים, על פי הסקרים, ממתינים לטראמפ בקוצר רוח, מוטב לקוות שראש הממשלה ובכירי יועציו יודעים מה אין הם יודעים על העתיד. אולי דווקא הברווז הצולע הנוכחי הוא שותף רצוי יותר, לפחות מפני שאין צורך לנחש את כוונותיו.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.
כתבות
ני"ע
