הסופרים הפופולריים בדורם מצליחים להבריק, אבל לא מתעלים על רבים אחרים

אתגר קרת ואורלי קסטל-בּלום הם הסופרים המפורסמים ביותר בדורי, דור שנות התשעים של המאה העשרים, אבל לא בהכרח הטובים ביותר. אני יכול למנות כמה וכמה לא פחות טובים מהם, ואף יותר. קודם כול לאה איני, אבל גם יעל ישראל וגבריאלה אביגור-רותם, אסתי ג. חיים ויובל יבנה ובועז יזרעאלי, וגם איל אדר ורונית ידעיה, ועוד. מה שמאפיין את הדור הזה הוא בראש וראשונה כתיבה ישירה בלשון דיבור ובקצב. לשון המקומונים דאז חדרה אל הספרות, במקרה של קסטל-בלום וקרת גם באיזו צורה קומיקסית של כתיבה פסבדו-פנטסטית שכביכול מזלזלת באגביות בפנטזיה. מי שרוצה להיות אותנטי, אל לו להעמיק, או לדבר גבוהה גבוהה. צריך לומר את הדברים בקצרה, עם ברק מילולי, ושכּל הרעיונות הגדולים המופשטים יעברו הקטנה הומוריסטית וקונקרטיזציה. אבל ספרות של ברק פעמים רבות מתקשה להיות ספרות גדולה.

הלשון הבוטה לא עושה את אותו הרושם

קרת הוציא כעת עוד קובץ סיפורים קצרים תחת השם הלועזי החידתי "אוֹטוֹקורקט". בסיפורים יש מן היסוד הרומנטי האדולסצנטי - הגבר שלא בגר, לצד הסתכלות מורכבת על האישה והיחסים איתה. למשל ב"עולם ללא מוטות סלפי", ישנם כמה עולמות אלטרנטיביים וגם מעין שעשועון תקשורתי שבו אם גיליתָ פרט שלא נמצא בעולם שאליו נשלחתָּ, אתה משוגר מיד בחזרה אל האולפן וזוכה בסכום כסף נכבד, בעוד שהמשתתפים האחרים נאלצים להמשיך ולחיות בעולמות אליהם שוגרו. אלא מה, כאן נכנסים הלב והרומנטיקה לסיפור, וגם איזה הרהור נוגה על קיומו או אי קיומו של אלוהים. זה סיפור טוב הפותח את הספר.

לדידי, הסיפור הטוב ביותר בספר הוא "גונדולה", שבו זוג שהכיר בטינדר, הוא כביכול נשוי והיא לא, נפגשים באופן אקראי ללא התחייבות ארוכת טווח. אבל אז בת הזוג מגלה שהתמונה שהציג האהוב הרגיש בטינדר, שלו עם אישה בגונדולה רומנטית בוונציה, היא בכלל שלו ושל אחותו; וכאן העניין מסתבך ומוּתר רגשית במפתיע. לא ציפיתָ לזה. שוב ההפוך על הפוך הזה. הצרה היא שלא כל הסיפורים ברמה הזאת. יש סיפורים רוויי התחכמויות מַלאים למדי, למשל על סבא שחוזר בגלגול של סנאי, או זוג שמתווכח מי יאכל את מי על אי בודד. הרעיונות לא רעים, אבל סיפורים רבים רצופים התחכמויות מיותרות. קרת גם סומך יתר על המידה על תבנית החזרה המתקשרת לטכנולוגיה וללולאת זמן, וזה שחוק כל כך. גם הלשון הבוטה של קרת, שפעם הרשימה מאוד באותנטיות הילדותית שלה, כבר לא עושה את אותו רושם ונראית כבר כמניֶירה. עולה השאלה כקורא, עד כמה ימשיך קרת לחקות את קרת.

אם נדמה שבעבר המבקרים ובתוכם אני היינו הופכים עם הוצאת ספר חדש של קרת לשוק לקבּלני עבודה שלו, כי כולם היו שואלים אותנו מה דעתנו על החדש של קרת, נראה כאילו הפעם יש דממה. הספר אולי נמכר היטב, אבל הקסם פג. קרת יודע לכתוב, להפתיע, יש לו קצב טוב וקריצות על פני הסיפורים, רעיונות, אבל בפועל הוא סובל מאחת הבעיות הקלאסיות של אמן העושה דבר אחד טוב. הוא מקובע, קפא על שמריו. הספר הנוכחי הוא המשך ישיר של הטון ב"געגועיי לקיסינג'ר" שלו, או בספרי סיפורים אחרים שכתב.

הפרוזה של קרת הושפעה מעולם ההייטק, האינטרנט והטכנולוגיה, גם מקומיקס, אך הצרה הגדולה שלה לדידי היא שאינה מאמינה בָּאמת, אלא רק בסיפורים עצמם, בזוויות הראייה השונות, בנרטיבים התלויים במי שמספר את הסיפור ובמה הוא מספר, ולא מה עומד מאחורי הסיפור. הספרות העברית עזבה מזמן את הסיפור הקצר הלקוני לטובת הרומן החברתי בעל הפרספקטיבה ההיסטורית. אפילו השחרור הלשוני הפוסטמודרניסטי של לשון המקומונים כבר לא רלוונטי. קרת נותר אפוא סופר שעשה מהפכה, וכעת נזכרים בו מעריציו ואוהביו בנוסטלגיה.

שוקעת בעיסוק בסיפור בתוך סיפור

את הלקוניות הנדרשת שהיא הדגל של ספרות שנות התשעים, ספרות של אקסטרים קלוזאפ, משיגה אורלי קסטל-בלום באופן מתוחכם, אקסטרימי ואוונגרדי יותר מקרת. היא עושה זאת באמצעות פירוק צירופי לשון כמו הרכָּבות ב"דולי סיטי" (הרומן הראשון שלה), שהן הרכבות ברגליים של הגיבורה. כעת העורך הוותיק והמעולה פרופ' מנחם פרי מפרסם את ספר הסיפורים הרביעי שלה, שיצא לאור לפני שנים. "סיפורים בלתי-רצוניים", שם מאוד דוד אבידני וכביכול חדשני, שמתוכו כמה סיפורים פורסמו בכתב העת. פרי, להבדיל ממני, הוא חסיד גדול של כתיבת קסטל-בלום וטורח להוציא את ספרֵי העבר שלה המוכרים במהדורות חדשות ומחודשות.

יש כאן סיפור טוב שנקרא "סיפור", על איש שקורא עיתון ומתמזג בתוכו ועל האדם שמביט בו. יש סיפור לא רע על פסבדו אימא מתחת לספסל במרחב הציבורי המהדהדת משפחתיות מעיקה תחת השם המוזר "אוֹמִּי פֶה שׁוֹרְל", בערבית: אִמי בעבודה. אבל אחר כך שוקעת קסטל-בלום כדרכה בעיסוק על סיפור בתוך הסיפור, בכל מיני התחכמויות של צבעים המייצגים גיבורים בצורה שטחית. עולה תחושה קשה מן הסיפורים, כאילו ספרות היא דבר שיש לזלזל בו. במרכז הספר רצף של סיפורים הנוגעים במעמד האישה. כל שם סיפור ברצף הזה מתחיל בצירוף "האישה ש...", הבולט שבהם והטוב שבהם הוא "האישה שכף ידה נתקעה בתיבת דואר", אבל גם "האישה שחיפשה ווקי טוקי" לא רע. השאר פחות. דווקא הסיפור היותר מוכר שזכה בעבר להֵדים, המופיע בסוף הקובץ ונקרא "עם אורז לא מתווכּחים", נראה לי היום מיושן ופזור דעת.

אף שיש כמה טקסטים קצרצרים מבריקים, אין זה קובץ הסיפורים הטוב ביותר של קסטל-בלום. השניים הראשונים, "לא רחוק ממרכז העיר" ו"סביבה עוינת" טובים יותר, ופרופ' פרי לדעתי יודע זאת כי הוא פרסם את קובץ הביכורים "לא רחוק ממרכז העיר" בעבר. עם זאת, כל קובץ סיפורים שלה הוא בעייתי.

כיוון שבדומה לקרת, קסטל-בלום בונָה בעיקר על הברק הלשוני שלה ושייכת לעולם הפרסום והרעיונאוּת. את אלה היא מחברת לעולם הספרות בהצלחה חלקית, אך נותרת בלי ממדי עומק של סובייקט, מצבים, דמויות, ובעיקר בלי שום אמת ומחויבות. נראה שלמרות כמה סיפורים מבריקים, הכתיבה הזאת התיישנה.

לטובת קסטל-בלום אפשר לומר שלהבדיל מקרת, היא לא נותרה פוני של טריק אחד או שניים. היא ניסתה ואף הצליחה לצאת מהסגנון המוגבל שלה, בעיקר בכתיבה המאוחרת שלה, שהיא לדידי אמפתית, אינטימית, עמוקה וחזקה יותר, כמו למשל ב"הרומאן המצרי" שעליו אף זכתה בפרס ספיר, או ברומן האחרון שלה "ביוטופּ", שבו היא מתחברת לפתע אל לב המודרניזם המעולה של אלבר קאמי המאוחר או של סארטר המוקדם: במרכז הרומן יש לפתע גיבור, סובייקט מתפתח שבודק תוך מחשבות בדידות את מצבו הקיומי ברצינות. קרת, לעומתה, הוא מספר טבעי יותר, שאף ניסה להתפתח ולכתוב נובלות, אבל נותר כמי שסומך יתר על המידה על ההתחכמויות וההברקות שלו. הוא שקע בסיפור הקצר.

אוטוקורקט, אתגר קרת, כנרת זמורה דביר, 168 עמ', 79 שקלים

סיפורים בלתי-רצוניים, אורלי קסטל-בלום, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, 113 עמ', 82 שקלים