בעל דירה התקין מצלמה בחדר המדרגות, השכן דרש להסיר. איך העניין הוכרע

פרטי המקרה: בעל דירה בבניין ברחוב מיכה בבני ברק הגיש בקשה למפקח על המקרקעין בפתח תקווה לתת סעד זמני ולהורות לשכניו שלא להפעיל מצלמת אבטחה שהותקנה בחדר המדרגות בבית משותף. במקביל, הגיש המבקש כתב תביעה להסיר את המצלמות. לטענתו, המצלמות פוגעות בפרטיותו וכי התקנתן מחייבת הסכמה של כל בעלי הדירות, אך רק שישה מתוך תשעה בעלי דירות הסכימו וכי העניין לא הועלה באספת דיירים. השכנים השיבו כי המצלמות הותקנו לאחר צו הטרדה מאיימת נגד המבקש ובעקבות הטרדות בלתי פוסקות מצדו.

החודש דחה המפקח על המקרקעין מאיר פורת את הבקשה. הוא קבע שכדי לתת את הצו הזמני, יש לעמוד בשלושה תנאים: האחד, בחינת סיכויי התביעה. פורת קבע כי "כאשר מצלמות מותקנות ברכוש משותף והן מצלמות את חלקי הבית המשותף ולא את יחידתו האוטונומית של היחיד, ספק אם אפשר לראות בכך משום צילום רשות היחיד. משכך, ספק אם חוק הגנת הפרטיות חל על מצלמות המתעדות את הרכוש המשותף, בשונה ממצלמות המתעדות את יחידתו האוטונומית של המבקש".

עוד קבע פורת כי ככלל, הרוב הדרוש להתקנת מצלמות המתעדות את הרכוש המשותף הוא רגיל מקרב בעלי הדירות, אך החלטה כזאת צריכה להתקבל במסגרת אספת דיירים בה נשמעים טענות לפני ההצבעה, וזו לא התקיימה בעניין. המפקח אף ציין כי לא נסתרה הטענה של המבקש שאחת המצלמות מתעדת חלק מדלת דירתו ולא רק את הרכוש המשותף. לכן, הוא ציין כי יש עילת תביעה לכאורית הדורשת המשך בירור.

לצד זאת, קבע פורת כי שני תנאים נוספים לא מתקיימים: האם צפוי נזק משמעותי שלא ניתן יהיה לתקן באמצעות פיצוי כספי במקרה שלא יינתן הצו הזמני; המפקח קבע כי התשובה שלילית. בנוסף, קבע המפקח כי התנאי השלישי - הגשת הבקשה ביושר ותום לב - לא התקיים מאחר והמבקש לא מסר את כל העובדות לגבי הסכסוך והצו להטרדה מאיימת, אלא ציין זאת בחטף. עם זאת, הוא ציין כי במסגרת ההליך העיקרי ניתן יהיה לדון בבקשה.

משמעות הפסיקה: ניתן להתקין מצלמות בבניין משותף ככל שהן לא מצלמות את רשות היחיד. יש לקבל הסכמה לכך מרוב בעלי הדירות לאחר שהתקיימה אספת דיירים

מספר תיק: 6/408/2024, 6/409/2024

פרטי המקרה: החל מ־2022 הגיש עו"ד מוחמד ספורי עשרות בקשות לאישור תובענות ייצוגיות בשמה של עמותת "היבה למען האדם הנזקק", נגד מועצות מקומיות ועיריות בטענה להפרת הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. מרבית הבקשות הסתיימו בבקשה מוסכמת להסתלקות, כאשר בחלק מהמקרים הוגשה בקשה מוסכמת לקבלת שכר טרחה וגמול; לרוב, כאלף שקלים לעמותה וכ־4,000־5,000 שקלים לעו"ד ספורי. באף אחת לא התקיים דיון לגופה של הבקשה.

אחת התביעות הגיעה לדיון בערעור בפני שופט ביהמ"ש העליון עופר גרוסקופף. הערעור נמחק אך השופט החליט לתת פסק דין בשל הסוגיה העקרונית. הוא קבע כי ההתנהלות מאחוריה עומד עוה"ד מהווה שימוש לרעה במכשיר של התובענה הייצוגית. המחוקק אמנם הכיר באפשרות כי ארגון ובכלל זה עמותה ייזום הליך של תובענה ייצוגית, אבל השופט קבע כי הגשת בקשה על ידי ארגון מוצדקת רק במקרים שיש קושי לאתר מבקש בעל עילת תביעה אישית - וזה לא המקרה כאן. אין כל קושי לאתר מי שסובל מהלקות שלמה נדרשת ההנגשה הרלוונטית לפי חוק.

"השימוש הפיקטיבי בעמותה נעשה ככל הנראה כדי לחסוך לעו"ד ספורי את המאמץ לאתר תובע ולאפשר לו לנהל הליך ייצוגי על רגל אחת. לא לכך כיוון המחוקק ביצירת החריג המתיר ניהול תובענה ייצוגית על ידי ארגון... אין לאפשר הגשת הליכים ייצוגיים באמצעות העמותה במודל שיצר עו"ד ספורי - לא בהליכים מושא ערעור זה ולא בהליכים קיימים או עתידיים".

ביהמ"ש פסק כי עוה"ד עשה שימוש בתביעה ייצוגית כדי לקבל תשלום על התרעה על הפרת חובת הנגישות. "מבקש ייצוגי ובא כוח מייצג צריכים להגיש תובענה ייצוגית מתוך נכונות לנהל הליך ייצוגי; הגשת הליך ייצוגי אך ורק בכדי לקבל תגמול עבור התרעה על הפרות חוק היא בגדר שימוש לרעה בהליך הייצוגי". ביהמ"ש הטיל על העמותה 2,500 שקלים הוצאות משפט.

משמעות הפסיקה: לא ניתן להקים מנגנון הגשת תביעות ייצוגיות בשם ארגון, כאשר אין קושי לאתר תובע ייצוגי

מספר תיק: 3134-24

פרטי המקרה: חברת פוליגון נדל"ן מחזיקה ב־25 דונם בפתח תקווה שייעודם על פי תב"ע (תוכנית בניין עיר) הוא לחקלאות. חברת ש.א. מקמל משאיות, העוסקת בסחר בחלקי חילוף משאיות, שכרה ממנה את השטח ב־2016 למשך שש שנים כדי לנהל עסק במקום. במסגרת ההסכם, הצהיר בעל החברה השוכרת כי ידוע לו שייעוד המקרקעין הוא חקלאי וכי בעבר ניתן צו מניעה שאסר שימוש שאינו לכך. הוא הצהיר כי ביכולתו להשיג את האישורים הדרושים לניהול העסק, אך לא הצליח. העירייה סירבה לתת רישיון לעסק ופעלה בהמשך לפנותו מהשטח, והחברה עזבה את המקרקעין.

ב־2020 הגישה חברת חלקי החילוף תביעה נגד פוליגון על סכום של 1.6 מיליון שקלים בטענה כי הוסתר ממנה האיסור הגורף לשימוש תעשייתי במקרקעין. פוליגון הגישה תביעה שכנגד על 1.4 מיליון שקלים בטענה שהופסק תשלום דמי השכירות. ביהמ"ש השלום דחה את שתי התביעות בנימוק כי לשני הצדדים אשם תורם. החברות ערערו למחוזי מרכז.

החודש קיבל ביהמ"ש את שני הערעורים וקבע כי על השלום לדון בטענות הצדדים. השופטים חנה קיציס, אבי סתיו וגלעד לובינסקי־זיו קבעו כי לא נפל פגם בעצם ההתקשרות בהסכם, וכי ככלל אין מניעה שבעלים של מקרקעין בייעוד מסוים ישכיר אותם לשם שימוש בייעוד אחר, תוך שהשוכר מתחייב להשיג את האישורים הדרושים לשם כך. "גם אילו היה מדובר בעסקה פסולה, או אף בלתי חוקית, אין בכך כדי להצדיק את הקביעה הנחרצת שלפיה 'כל צד ילך לדרכו', בלא לבחון את מכלול הטענות ואת הנזקים הנטענים", קבעו השופטים, והוסיפו כי גם אם מדובר בהסכם בטל, יש מקום לברר את טענות הצדדים.

עוד נקבע כי לא היה מקום לקביעה של השלום שהצדדים ידעו בזמן חתימת הסכם השכירות שאין סיכוי, ולו תיאורטי, כי יושג אישור לשימוש חורג. אמנם העירייה פינתה שוכר קודם שלא קיבל אישור לשימוש לצורך תעשייתי, אך לא ניתן לקבוע שאין כל סיכוי לקבל אישור כזה. עוה"ד אורי ואורנה ברימר יצגו את פוליגון; עוה"ד אדוארד גאנם ממשרד אמנון גת יצג את ש.א מקמל משאיות.

משמעות הפסיקה: ניתן להשכיר קרקע בייעוד מסוים לשם שימוש בייעוד אחר, כשהשוכר מתחייב להשיג אישורים. אם העסקה פסולה, יש מקום לברר את הטענות

מספר תיק: 55980-01-24