ארדואן מאיים לפלוש לישראל, בינתיים חרם הסחורות שלו לא ממש מחזיק מים

מדינת ישראל עברה במהלך 76 שנותיה כמה אמברגואים, ולכולם היא מצאה פתרונות יצירתיים. אחד הזכורים שבהם הוא אמברגו הנשק הצרפתי שהוטל ב־1967, שלא מנע מישראל למצוא דרך להעביר, כעבור כשנתיים וחצי, ספינות טילים שרכשה מנמל שרבור. גם כיום נתונה ישראל לאמברגואים שונים, רובם בתחום הנשק, אך בולט מכולם הוא איסור הסחר שהטיל נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לפני כשלושה חודשים, כפי שנחשף בגלובס. 

● הנפט הזורם מאזרבייג'ן: מנוף הלחץ שארדואן טרם השתמש בו

יחסי ישראל-טורקיה ידעו עליות ובעיקר מורדות ב־21 שנות משטרו של ארדואן, אך הנשיא מעולם לא פגע בסחר הפורה בין המדינות. קדימון התקבל באפריל, עם איסור יצוא של 54 פריטים לישראל, רובם ככולם מתחום הבנייה והברזל. האיסור הגיע לאחר שהיצוא הטורקי לישראל נסק לשיא מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל והסתכם ב-437 מיליון דולר בחודש מרץ. בתחום היבוא, נרשם אף שיא של שנה שלמה - 167 מיליון דולר, כך לפי הלשכה הטורקית לסטטיסטיקה.

ההפתעה נוכח האיסור הייתה אדירה משום שהוא לא פגע רק בכלכלה הישראלית - אשר 29% ממוצרי המלט, 11% מהפלסטיק והגומי וכ־10% מהטקסטיל שלה מגיעים מטורקיה. גם תעשיינים טורקיים רבים ניזוקו. חלק מהמפעלים הוכו אנושות, שכן לא פחות מ־75 שנות יחסים הובילו לכך ש-80% מהתוצרת שלהם מיועדת לישראל.

האמברגו הוא כה אגרסיבי שלפי נתוני אנקרה, היצוא הטורקי לישראל בחודש מאי הסתכם ב־4.42 מיליון דולר בלבד - צניחה של 99% ביחס לתקופה המקבילה. מתחילת השנה, היצוא הכולל של טורקיה לישראל נחתך ב־38.4% ל־1.42 מיליארד דולר.

עם זאת, הנתונים הטורקיים, ובמיוחד אלו שמשתקפים מאז הטלת האמברגו במאי, לא משקפים עד תום את המציאות שניסה ארדואן ליצור. באנקרה יודעים היטב, גם אם לא יודו בכך, שהמידע משקף אך ורק את הידע של המכס שלהם, ולא את היעד הסופי של המוצרים.

"איסור הסחר מהווה מענה לקמפיין הבחירות המקומיות במרץ נגד ארדואן. הוא גרם לו להבין שעליו להיות קשוב לבסיס המצביעים", אומרת ד"ר גליה לינדנשטראוס, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי. "מאחורי איסור הסחר עומדת הרטוריקה כי 'אנחנו היחידים שבאמת עומדים לצד הפלסטינים והיחידים שבאמת מגינים עליהם'. יש כאן ביקורת על המדינות הערביות והמוסלמיות שלא הולכות בעקבות טורקיה".

סחורות מגיעות ממדינות עוינות כבר שנים

אז הרטוריקה של ארדואן עומדת בעינה, אך מיד לאחר הטלת האמברגו פנו בישראל ובטורקיה למצוא פתרונות יצירתיים להובלת הסחורות. אחת האפשרויות המרכזיות שיושמו הוא משלוח למדינה שלישית, כמו יוון, בולגריה או סלובניה, וממנה העברה לישראל. זו שיטה שמשלחים בינלאומיים ישראלים מנוסים בה עוד הרבה לפני מלחמת חרבות ברזל, ולפני האמברגו הטורקי בפרט.

 נמל חיפה / צילום: איל יצהר

פקודת המסחר עם האויב אוסרת אך ורק על מסחר ישיר עם לבנון, סוריה, עיראק ואיראן. לפיכך, סחורות מגיעות לישראל כבר שנים רבות ממדינות עוינות, בהן מלזיה, פקיסטן וטוניסיה. למעשה, אצל המדינות הללו הגישה אף יותר אגרסיבית מזו הטורקית, והן אפילו אוסרות העברות כספים מישראל. לכן, אם חפץ יבואן ישראלי בהעברת כסף ליצואן פקיסטני, למשל, עליו להיעזר בפתרונות יצירתיים כמו העברה לחברת קש שעוסקת בהנפקת חשבוניות ובהוצאת כסף, או חשבון Off-Shore. כלומר, חשבון במדינה כמו ארה"ב שהכסף יכול לדלג דרכו.

סחורות מגיעות ממדינות עוינות כבר שנים

אתגר העברות הכספים לא תקף בטורקיה, אלא ישנה מגבלה על סחר ישיר בלבד. המשמעות בשטח היא שמטען שעבורו מופיע נמל יעד (Port of Delivery) בישראל - ייחסם. מנגד, אם מופיע בניירת נמל פיראוס ביוון, גם המכס הטורקי, שנחשב לאחד המחמירים ביותר בעולם, לא יוכל לתחקר לעומק את היעד הסופי בפועל. אין להם היכולת לבדוק מהיכן הגיע התשלום עבור כל סחורה וכל משלוח שעובר, שהרי טורקיה היא יצואנית משמעותית למדינות רבות.

כשהסחורה כבר יוצאת מטורקיה, החיים פשוטים יותר. ברגע שהסחורה מגיעה לפיראוס או לכל נמל במדינה שלישית, הסחורה נפרקת ברציף, ומבוצע הליך שנקרא שטעון. בשלב זה מסבירים למכס המקומי שהסחורה אינה נכנסת למדינה. בנמל מחליפים את שטרי המטען, מעמיסים לאונייה אחרת, ומשם ליעד הסופי: ישראל.

זהו פתרון די יעיל, אבל יש לו חסרונות: הכדאיות הכלכלית ומשך ההובלה. יבואנים שהתרגלו להובלת סחורה כל שבוע נאלצים לחכות כחודש, והתהליך הממושך עשוי להוסיף לעלויות השילוח החל מ־30% עד פי שניים. מדוע הטווח כה רחב? עלות שינוע בינלאומי מורכבת מעלויות קבועות ועלויות משתנות, ומחירה אטרקטיבי יותר ככל שהנפח והמשקל גדלים. כמו כן, הצורך לפרוק את הסחורה מתוך מכולה בנמל השלישי ולהעמיס אותה מחדש למכולה אחרת, עולה הרבה כסף.

אפשר להשתמש בכל אחד מהנמלים במדינה

אותן עלויות נרחבות הביאו את היבואנים למצוא פתרון אחר לשילוח. עם הטלת האמברגו של ארדואן, הותר למכס הטורקי לאפשר יציאת סחורות בתנאי שמקבל הסחורה רשום בשטחי הרשות הפלסטינית. זאת משום שלפלסטינים אין נמל והם משתמשים בנמלי ישראל. במסגרת הנוהל, יש להשיג אישור מכס מראש והיתרים של רשויות רלוונטיות בטורקיה כי אותו יבואן פלסטיני כבר ביצע יבוא מטורקיה בעבר. בדרך זו אפשר להשתמש בכל אחד מהנמלים במדינה.

את המסמכים הללו מעבירים לחברות הספנות, וכך אלה מאפשרות לטעון את הסחורות בנמלי טורקיה בקווים לישראל, גם אם הם ישירים. אותו נוהל מתאפשר בכל חברת ספנות בין־לאומית, כולל MSC, מארסק וצים הישראלית. את הסחורה, לכאורה, אי אפשר לספק ללקוח ישראלי, ותהליך השחרור צריך להתבצע על שמו של המקבל הפלסטיני, אבל אין חברות שילוח פלסטיניות. כך, אותם יבואנים פלסטינים, נדרשים באופן קבוע להשתמש בחברות ישראליות.

אותן חברות מטפלות בשטרי המטען. יש שניים כאלו: מאסטר ופנימי. את שטר מטען מאסטר מנפיקה חברת הספנות ועליו מופיעים המשלח הטורקי כשולח, והמשלח הישראלי כמקבל. שטר מטען זה מעניק למשלח הישראלי את הבעלות על הסחורה, בכפוף להגעת הסחורה ו"לקניית פקודה", מחברת הספנות.

היעדר המשלחים הפלסטיניים מביא לכך שמאותו הרגע, הזכות על הסחורה היא של המשלח הבין־לאומי הישראלי, והוא יכול לווסת אותה לאן שירצה. במצב כזה, מונפק שטר נוסף, שטר מטען פנימי. הוא אינו מיועד לחברת הספנות, אלא למכס. על בסיסו משודרים למכס פרטי היבואן הכתוב בהליך השחרור. מנקודה זו, ניתן לבקש וגם לקבל בקלות אפשרות להעברת בעלות על הסחורה. קרי, שחרור מהמכס על שם ישות אחרת מהרשום בשטר המטען, בהליך העברת בעלות פשוט למדי מול המכס.

והתוצאה: די בשיתוף פעולה עם איש עסקים פלסטיני או חברת קש פלסטינית כדי לשחרר סחורות מטורקיה לישראל. אך, לכל כלל יש יוצא מן הכלל: האפשרות הזו לא תקפה על מוצרים שנתונים לרגולציה ישראלית, למשל חלקי רכב. במקרה כזה, עבור אישור מכס לשחרור הסחורות יידרש מעביר הסחורה ומקבלה להיות בעלי רישיון סחר במוצרי תעבורה.

"סביר שהמשך החרם הטורקי יוביל למחסורים בענף הרכב", מסביר אלעד ברשאן, עמיל מכס ומומחה בשילוח בינלאומי, מנכ"ל SlickChain, פלטפורמה דיגיטלית לשילוח בינלאומי של רכבים. "ההערכות מדברות על כך ש־8% מכלל הרכבים שיובאו ב-2023, מקורם מטורקיה. מחסורים צפויים גם בחומרי גלם לענף הבנייה, עם יבוא מוערך בכ־10% מסך חומרי הגלם לבנייה לישראל, וכך גם מכשירי חשמל מיצרניות גדולות".

חברות אירופיות מנצלות את תחושת המלכוד

אז השוק התאים את עצמו למצב, וגם גורמים שונים מצאו דרכים לגזור קופון בתור שחקני ביניים. יבואנים פלסטינים התחילו לגבות עמלה בשיעור 5%-8% מהיקף העסקה עם היצואן הטורקי, על עצם רישום העסקה על שם החברה שלהם. אותו רישום שמאפשר לסחורות להגיע לנמלים בישראל.

אחת ההצלחות שרשם ארדואן בעצם האמברגו ואכיפתו היא תחושת מלכוד של חלק מהיצואנים הטורקים. ישנם כאלו שקיבלו מקדמות והיו אמורים לקבל את יתרת התשלום, אבל חוששים לקבל אותה מחשבון ישראלי - אף שאין שום חסימה על העברות כספים. מי שמנצלים זאת הן חברות מאירופה, שכל מלאכתן מסתכמת בקבלת כסף והעברתו הלאה. על כך הן דורשות עמלה שמוערכת ב־3%-10%.

"האפשרות ליבא סחורות טורקיות דרך מדינה שלישית, לרוב, תלויה בשיתוף הפעולה של הספק", מציין ברשאן. "קשה להשיג שיתוף פעולה כזה כאשר מדובר בקונגלומרטים טורקיים גדולים, שלא סביר שיסתכנו בעקיפה כה ברורה של החרם הממשלתי". אותם יצרנים גדולים מטורקיה, בהם מותגים כמו וסטל, לא מעוניינים בהובלת סחורות דרך מדינה שלישית מסיבה נוספת: אלה תאגידים שבמדינות שונות, כולל באירופה, יש להם זכיינים. לכן, המשימה של יבוא דרך מדינה שלישית קשה פי כמה.

עם הזמן, אם לא יימצאו חלופות, צפויות לצמוח חברות קש נוספות במדינות צד שלישי. ייתכן שיצמחו גורמים שישמשו כמי שקונים סחורות מהחברות הטורקיות הגדולות, ואז מוכרים אותן מחדש לישראל. בעלי אינטרס בישראל מדברים בקלות על "גמילה" מטורקיה, אבל זה תהליך שאם יתקיים, ייקח שנים רבות. לפעמים גם אם מוסיפים 30%-40% למחיר הסחורה המקורי מטורקיה, ליבואן הישראלי עדיין יהיה משתלם יותר לייבא משם, כי החלופות ממדינות אחרות יהיו יקרות יותר.

"הפתאומיות והמיידיות של כניסת החרם הטורקי לתוקפו, גרמו לכך שלא הייתה תקופה מספקת ליבואנים הישראליים להיערך - לא במציאת חלופות לספקים הטורקיים, ולא במציאת שיטות יותר מתוחכמות לבצע רכש עקיף של סחורה טורקית", מסכם ברשאן. "נראה שאם החרם הטורקי יימשך לאורך זמן, וממשלת ישראל לא תקדם הטלת חסמים רגולטוריים על היבוא מטורקיה, כמו היוזמה להשית 100% מכס על סחורה טורקית, יתרחשו שני תהליכים במקביל: ביזור מקורות הרכש ומציאת חלופות, והקמת מערך יבוא עקיף מסודר דרך מדינות שלישיות".

על תרומת החרם הטורקי לקפיצה במחירי העגבניות, כתבה נרחבת במגזין ג'י.