מפרץ אילת / צילום: Reuters, Ammar Awad
הכותב הוא יזם ובעל חברות בתחום האנרגיה הירוקה וחובב טבע. כותב במדור "תרבות חיות" של גלובס על התנהגותם של בעלי החיים
ב־24 במרץ 1989 נכנסה מיכלית הנפט "אקסון ואלדז" לנמל הנסיך וויליאם בדרום אלסקה. בכניסה, היא סטתה מנתיב השיט ופגעה בשונית אלמוגים רדודה. בטן האוניה נפערה כתוצאה מעוצמת מהפגיעה, וחמישית ממטענה, כ־40 מיליון ליטרים של נפט גולמי, הודלפו והוזרמו למימי המפרץ.
● הנפט הזורם מאזרבייג'ן: מנוף הלחץ שארדואן טרם השתמש בו
האסון, עד היום, נחשב לאסון הנפט הגדול בהיסטוריה, עם נזקים שלא ניתן לאמוד בכסף. האזור הפך מפנינה משגשגת, לגיהנום עלי אדמות. מתו מאות אלפי ציפורי ים, יונקים ודגים, וגם כעבור עשרות שנים, בעלי החיים והסביבה לא הצליחו להשתקם לחלוטין.
האוכלוסיות הצטמצמו עד לכדי כמעט הכחדה מוחלטת, כלכלת הדייג והתיירות באזור נהרסה לחלוטין, קהילת בני האדם שחיה באזור הצטמצמה משמעותית בשל הפגיעה הכלכלית והמעבר לאזורים אחרים.
בעקבות האסון, מושל אלסקה העביר החלטה להגבלת כמות הנפט הנכנסת לנמל, החלטה שעומדת בעינה עד היום.
מאלסקה הרחוקה לישראל שלנו, בחודשים האחרונים עולה ויורדת, בהתאם ללחץ הציבורי, הצעה שמקודמת על ידי ראש הממשלה, שר האוצר והשר לשיתוף־פעולה אזורי, להגדלת ואף הכפלת תפוקת קצא"א (קו צינור אירופה אסיה בע"מ) מאילת לאשקלון.
בפועל, הממשלה מבקשת לבטל את מדיניות "אפס תוספת סיכון" במפרץ אילת שהתוותה השרה להגנת הסביבה לשעבר, תמר זנדברג, ולפיה קצא"א איננה יכולה לשנע נפט בהיקף העולה על 2 מיליון טון בשנה.
ההחלטה, בצדק, מדירה שינה מעיני ארגוני הסביבה אבל גם מעיני ראשי הערים בדרום, דוגמת אילת, אשקלון ואשדוד, וגם מעיני ראשי המועצות המקומיות שבשטחן עובר הצינור - מועצת רמת נגב, הערבה התיכונה, חבל אילות ומצפה רמון.
כולם, ביחד ולחוד, שלחו אין ספור מכתבים מתחננים למשרדי הממשלה הרלוונטיים, כשהטענה העיקרית היא שהגדלת כמות המיכליות תסב למפרץ אילת נזק ימי בלתי הפיך, וכל דליפה בצינור היא פוטנציאל לנזק סביבתי יבשתי שלא ידענו כמותו.
עד כה, לא קיבלו ראשי הערים והמועצות האזוריות תשובה קונקרטית מה יעלה בגורלם, והם חיים בהמתנה ארוכה להחלטת הממשלה בנושא.
חוות־הדעת המקצועית
החששות נובעים בעיקר מההיסטוריה הבעייתית של קצא"א. בעשור האחרון אירעו חמש דליפות (אשר ידועות לציבור ופורסמו) מהצינור של קצא"א, כל זאת בזמן שכמות הנפט המוזרמת בו היא בסך הכל רגילה, ומותאמת לתשתית הקיימת.
אם בעשור שלם הצינור דלף חמש פעמים, מה יקרה בדליפה הבאה כשהכמויות בו יהיו נניח פי 10, כפי שמתוכנן? כיצד ניתן לנהל סיכונים כה גבוהים עם תשתית כה בעייתית ועם ניסיון עבר כה מפוקפק? איך אפשר לחשוב על הגדלת כמויות בתשתית שדולפת בממוצע כל שנתיים? מי שמתייחס לנושא התשתית בחוות־הדעת שלו הוא המשרד להגנת הסביבה, שטוען שמדינת ישראל אינה ערוכה באופן מספק לאירוע לאומי של זיהום ים בשמן במצב התשתית הקיים היום.
לדבריהם, הפערים כוללים מחסור משמעותי בתקני כח אדם, תקציב שנתי, הקמת תחנות נוספות לטיפול בזיהום שמן בים ותגבור המתקנים הקיימים.
העמדה של המשרד להגנת הסביבה מצטרפת גם לעמדת ארגוני הסביבה ומומחים לנושא. כולם טוענים כי אין תשתית מתאימה להגדלת תפוקת זרימת הנפט, ועד שלא תהיה כזאת הדיונים בנושא מיותרים ופוטנציאל הנזק לאסון גבוה מדי.
אינטרס מסחרי גרידא
חוות־דעת נוספות המגיעות מגורמים במשרד האנרגיה, המל"ל והביטחון, גורסות גם הן שאין בהגדלת התפוקה כל אינטרס ביטחוני או אנרגטי בחירום או שגרה.
עם כינון הסכמי הנורמליזציה מול מדינות אברהם, חתמה חברת קצא"א על הסכם חסוי לשינוע נפט מאיחוד האמירויות לרחבי העולם - דרך מפרץ אילת ואשקלון. אולם, גם הצהרות פומביות מכיוון איחוד האמירויות מדגימות טענה דומה - אין לנו כל צורך בהגדלת התפוקה, היא לא מיועדת אלינו ולא דרשנו אותה.
היות והנפט אינו מיועד לשוק האנרגיה המקומי, המשמעות היא שמדינת ישראל בסך הכל משמשת תחנת מעבר לנפט, ובהיעדר אינטרס ביטחוני או אנרגטי בחירום, שאותו ניתן להסביר בעיקר בעתות מלחמה, נותרנו עם אינטרס מסחרי בלבד.
האינטרס הכלכלי אולי יעשיר את קופת המדינה, אבל גם עלול לחסל את מפרץ אילת, החיים בו, התיירות והעסקים. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, ההחלטה בדבר ביטול מדיניות "אפס תוספת סיכון" שוב ירדה מסדר היום של שולחן הממשלה, כרגע עד להודעה חדשה, אולי מאילוצי לוח זמנים או אולי בשל לחץ ציבורי ההולך וגובר נגד יישום ההחלטה.
טוב תעשה הממשלה, אם תנחה בראש ובראשונה על הכנת התשתית באופן מיטבי לפני כל דיון על הגדלת תפוקת הנפט. כשהתשתית תתואם לכמויות נפט גדולות בהרבה מהנוכחיות, כולל התשתית לתפעול אזור אסון, אפשר יהיה לדון בנושא מחדש.
בכל אופן, בכל תשתית שתוקם, גם אם תותאם לכמויות גדולות בהרבה, בפועל, עשרות מיכליות נפט יגדשו את מסוף נמל אילת בכל יום. האם זה הנוף אותו אנחנו רוצים בתמורה לממון? האם ניתן בכלל לנהל סיכונים כה גבוהים כשתאונה אחת בלבד עלולה למחוק חבל ארץ שלם?