הצוללת. הילה ויסברג בשיחה עם ד''ר ארז מגור / צילום: דניאל חנוך
ד"ר ארז מגור, נדמה שישראל הפכה מסטארט־אפ ניישן לאקזיט ניישן. רוצה להסביר מה זה אומר?
"זו תעשייה טכנולוגית שמכוונת לאקזיט, בדגש על מכירה לחברה אחרת, ולא לבניית חברות לטווח ארוך. ב-2012-2003, מה שכונה 'עשור הזהב של האקזיטים בישראל', נמכרו יותר מ-770 חברות ביותר מ-41 מיליארד דולר. אלה מספרים שלא ראינו קודם לכן".
● הצוללת | היועצת האסטרטגית שמכירה מקרוב את התוכניות של המועמדים לנשיאות ארה"ב
● הצוללת | לבכירה במשרד האוצר יש המלצה אחת לפני שקונים דירה
● "לתקוף את לבנון? כל תשתיות החשמל הרוסות גם ככה"
ואיך הגענו למצב הזה?
"הרקע נעוץ באופן שבו נבנתה תעשיית ההייטק בארץ. אחרי מלחמת יום כיפור החל העשור הכלכלי האבוד, שבמהלכו הכלכלה הישראלית הפסיקה לצמוח. הייתה בעיית סחר. ישראל לא הצליחה לייצא מספיק כדי לממן את מה שהיא מייבאת, והתוצאה הייתה גירעון מבני. הבינו כאן שהתעשיות הקיימות, כמו טקסטיל, לא מאפשרות לנו להיות בתחרות מול העולם, כי במזרח כוח העבודה זול יותר. מנגד, גם לא הייתה תעשייה טכנולוגית, שבשלב הזה החלה להיבנות באירופה וארה"ב, שתאפשר לנו להתחרות בזירה הזאת. המדינה הייתה בצומת דרכים שבו הייתה צריכה לקבל החלטה: או לדחוף את הענפים הקיימים דרך הורדות שכר, או לשגשג בחדשנות. זה היה הצעד המסוכן יותר, אבל למזלנו הוא זה שנבחר".
במילים אחרות, בניגוד לדעה הרווחת, תעשיית ההייטק הישראלית לא צמחה בזכות כוחות השוק, אלא היא תוצר של מדיניות ממשלתית.
"בדיוק. כשהתחלתי לחקור את ההיסטוריה של תעשיית ההייטק הישראלית, הבנתי שהסיפור שחשבתי שאני מכיר בכלל לא נכון. חשבתי שתעשיית ההייטק צמחה באופן ספונטני ככל שהמשק נעשה פחות ריכוזי ויותר ניאו-ליברלי, כזה שבו המגזר הפרטי נוטל את המושכות. אבל זה לא קרה כך. זו תעשייה שצמחה כי המדינה אמרה 'אנחנו רוצים להוביל בחדשנות', ולשם היא ניתבה את התקציבים".
תאר את האופן שבו התהליכים האלה נראו.
"המדינה בנתה כמה מוסדות, ובראשם את יחידת המדען הראשי, שהפכה בהמשך לרשות החדשנות. המדען נועד להיות גוף ממשלתי שיבנה את המדיניות ויהיה בקשר עם המגזר הפרטי, היזמים והמשקיעים. חוק המו"פ שחוקק בשנות השמונים אפשר להזרים כסף לתעשייה, לפי כל מיני קריטריונים".
אחת התוכניות המפורסמות מהתקופה הזאת היא "יוזמה", תוכנית ממשלתית לעידוד השקעות הון סיכון במדינה.
"בלעדי 'יוזמה' ותוכניות דומות, כולל חוק עידוד השקעות הון שהותאם להייטק, לא היו צומחות כאן חברות כמו אמדוקס, אלביט וקומברס. לא היינו רואים חברות כמו אינטל ומוטורולה, שנהנו מתמיכה ממשלתית. וכנראה גם לא היינו רואים את קרנות ההון סיכון שצמחו מאמצע שנות התשעים, כמו פיטנגו, ג'מיני ורטקס ו-JVP. מרכזי הפיתוח נפתחו בעיקר במרכז הארץ, אבל מפעלי ייצור רבים הוקמו בפריפריה".
לולא מעורבות המדינה ההייטק הישראלי לא היה מתפתח?
"יכול להיות שלא. חדשנות והייטק הם תחומים מסוכנים בעבור היזם הפרטי, ולכן נחוצה עזרה תקציבית מהמדינה. אגב, זה לא הסיפור רק אצלנו. כך צמחו תעשיות ההייטק בעולם. עמק הסיליקון האמריקאי, למשל, התפתח בזכות מפעלים שקמו עבור תעשיית הביטחון האמריקאית בתקופת המלחמה הקרה. התקציבים היו ממשלתיים".
אם נחזור לישראל, היא לא רק נתנה סבסוד, אלא גם הכתיבה תנאים לקבלת הכסף.
"זו נקודה חשובה. חוק המו"פ קבע שחברות שקיבלו כסף ציבורי צריכות לייצר בישראל. כלומר, הן צריכות לקיים כאן גם את מרכזי הפיתוח וגם את המפעלים. תנאי שני קבע איסור על סטארט־אפים שקיבלו סיוע מהמדינה להוציא קניין רוחני מישראל. המשמעות היא שאם חברה זרה רוכשת חברה ישראלית, היא חייבת להשאירה בארץ. זה כמובן יצר תמריץ שלילי לרכישת החברות. המדינה הבינה שאם תתמוך רק בשלב הפיתוח, אז ליזמים רבים יהיה תמריץ למכור את הטכנולוגיה, או בקיצור להוציא אותה מישראל".
בסוף תעשיית ההון סיכון הפעילה לחץ כדי שהחוק ישתנה. יש בכך היגיון, שהרי הקרנות מרוויחות מאקזיטים. זה המודל העסקי שלהן.
"אכן, תעשיית ההון סיכון אהבה את העובדה שהמדינה נמצאת בצד התומך והמממן, אבל היא לא אהבה את העובדה שנמנע ממנה למכור את החברות. לכן במשך שנים היא נלחמה כדי לשכנע את הפוליטיקאים לוותר על המגבלות שנקבעו בחוק. לבסוף, באמצע שנות ה-2000, זה קרה.
"השינוי של חוק המו"פ שינה באופן דרמטי את האופן שבו תעשיית ההייטק נראית מאז. פחות חברות ישראליות הגיעו לשלבי ייצור מתקדמים. נוצרו פחות משרות מגוונות מסביב למשרות הפיתוח. חלה עלייה באי־השוויון ובפערי השכר במשק. נפגעו הכנסות המדינה ממסים. הרי אקזיט הוא אירוע מס חד־פעמי. חברה רווחית גדולה שנמצאת בישראל - אפשר להרוויח ממנה יותר לטווח ארוך".
תדייק את עניין האקזיט ניישן. למה זה בעייתי?
"במקום שסטארט־אפים ישראליים יגדלו להיות אלביט, צ'ק פוינט, אמדוקס או טבע הבאים, הם הופכים למרכז חדשנות של חברות רב־לאומיות, כמו פייסבוק, גוגל, אמזון ומיקרוסופט. החברות הרב־לאומיות האלה הן הבעלים של הידע, החדשנות והטכנולוגיה".
האם אפשר לקחת את הגלגל לאחור?
"לא עד כדי כך, אבל בעיניי צריך לאמץ גישה חדשה שלפיה ישראל מגדירה כמה ענפים אסטרטגיים בעולמות הטכנולוגיה שאותם היא תשמור בבית. כרגע אני לא רואה אצל מקבלי ההחלטות, כולל ברשות החדשנות, את ההבנה שצריך לשנות כיוון במדיניות".
בעשור האחרון חברות ישראליות גדולות צמחו כאן כמו וויקס, מאנדיי ופייבר. איך אפשר להסביר זאת?
"אלה חברות יוצאות מהכלל שאינן מעידות על הכלל. הן הגיעו לסטטוס של חברות גדולות בזכות כספים שזרמו אליהן בתקופת הבועה, מה שהפחית את הלחץ לאקזיט מצד המשקיעים. המייסדים הם יזמים מנוסים, שהיו פחות 'לחוצים' לאקזיט. מה עוד, שכל השלוש הן חברות תוכנה, שיושבות במרכז הארץ. אין להן מפעלי ייצור. אני לא בטוח שנראה המשכיות של המגמה הזו".
בעולם חוזרים לייצור עצמי
המודל שתיארת מאומץ כיום באירופה ובארה"ב משום שהוא משרת אינטרס נוסף: התמודדות מול עולם דו־קוטבי. במדינות רבות מבינים שבעתיד הם כבר לא יוכלו לעשות עסקים מול סין, כפי שהיה בעבר, והאלטרנטיבה היא ייצור עצמי.
"נכון, זו הבנה שהחלה לחלחל אצל מקבלי ההחלטות בזמן משבר הקורונה. הרחבתי על כך בנייר מדיניות חדש שכתבתי עבור 'מכון יסודות'. השיבוש בשרשראות האספקה הוביל לחוסר בציוד בסיסי לאנשים, והסחר החופשי שהורגלנו בו נעצר. זה יצר מצבים אבסורדיים, למשל בארה"ב חסר ציוד רפואי בסיסי כמו מסכות, שיוצרו ברובן בסין. מנהיגים רבים הבינו שלא תמיד אפשר לסמוך על סחר חופשי. האירוע השני נוגע ליריבות מול סין. בשורה התחתונה העולם המערבי החל להתפכח בשנתיים האחרונות מהאמונה בכלכלה שהיא ליברלית באופן מוחלט. כשהיא עובדת היטב, היא יעילה מאוד. אבל יש לה גם חסרונות, כמו הגדלת אי־השוויון ואובדן החדשנות למדינות כמו סין".
איך ארה"ב לדוגמה החלה לפגר בחדשנות מול סין?
"אפשר לחשוב על כך דרך הפריזמה של ייצור האייפון. אפל אמרה: אנחנו נתמקד רק במחקר ופיתוח, נפתח את התוכנה בקליפורניה, אבל את הייצור נעשה במזרח. היו אז הסכמי סחר שאפשרו זאת. אבל כעבור כמה שנים ארה"ב הבינה שכאשר הייצור עובר החוצה, גם החדשנות בורחת. זאת אומרת, ברגע שסין הפכה להיות מובילה בייצור, היא התחילה לעקוף את ארה"ב גם בתחום החדשנות, שהרי היא צברה ידע קריטי לגבי המוצר".
ג'ו ביידן הבין זאת ויזם את ביידנומיקס, תוכנית כלכלית שנועדה לעודד בניית מפעלי שבבים בארה"ב. גם טראמפ מבין זאת. מה ידוע לגבי האג'נדה של קמלה האריס בנושא?
"האריס לא דיברה על כך, כי זו מדיניות שקשה לשווק לציבור. הוא לא מרגיש את התועלת בכיס. האג'נדה הכלכלית שעומדת במוקד הקמפיין עוסקת בהורדת יוקר המחיה. אבל אין סיבה להעריך שהיא לא תמשיך במה שביידן החל. צוות היועצים הכלכלי של האריס הוא אותו הצוות שעבד עם ביידן".
ישראל צריכה לחשוב קדימה
לסיום, בוא נדבר על מודל המדינה המפתחת כפי שיושם בטייוואן. מה עשו שם?
"יש דמיון בין טייוואן לישראל. גם טייוואן קמה אחרי מלחמת העולם השנייה. היא הייתה מדינה ענייה אבל בשנות השמונים והתשעים החליטה להתמקד בטכנולוגיה. הענקית TSMC לייצור שבבים נבנתה בתקופה זו. לטייוואן לא היה יתרון יחסי בתחום וגם לא את הידע הנדרש, ולכן היא רתמה לפרויקט את חברת פיליפס האירופית. היא עבדה בשיטת המקל והגזר: אנחנו ניתן את התקציב ואת תשקיעי במפעלים. כיום TSMC אף עקפה את אינטל ביכולות ייצור השבבים והפיתוח".
מרשות החדשנות נמסר: "מדיניות ההשקעות של ישראל, המתמקדת בפיזור ההשקעות במו"פ בסיכון גבוה, היא המתאימה לכלכלה בגודלה של כלכלת ישראל. לכלכלה כזו לא נכון לבחור נישה מצומצמת ולהשקיע בה משאבים עצומים לאורך זמן, כפי שמדינות גדולות עם משאבים רבים יכולות לעשות. המדיניות הנוכחית, המבוססת על כוחות השוק ותומכת במצוינות מהשטח, הוכיחה את עצמה כמתאימה לישראל והביאה אותה לעמדת הובלה בהייטק העולמי.
"החוק להסדרת העברת ידע לחו"ל (חוק המו"פ) לא שינה את מדיניות ההשקעות הממשלתית אלא איפשר לתעשיית ההייטק להתפתח באופן עסקי וגלובלי, דבר שהוביל להאצה משמעותית ביצירת חברות טק מובילות בישראל. ההצלחה של המדיניות הישראלית בעשור האחרון, עם צמיחה מואצת במספר החברות הגדולות הישראליות, כולל יוניקורנים וחברות ציבוריות, מוכיחה כי זוהי המדיניות הנכונה עבור כלכלה בגודלה של ישראל".