ביידן והחטופים: הנשיא הנחלש מתחבט בין אינטרסים לסנטימנטים

כדי לרדת אל סוף דעתו של ג'ו ביידן בעניין עסקת החטופים, צריך אולי לדבר על "האתוס האמריקאי", כפי שמחייבי עסקה בארץ מדברים על "האתוס הישראלי". האתוס הזה מסביר במידה רבה את התעניינותו הנמרצת של ביידן בחילוץ בני ערובה, לפעמים במידה המעדיפה רגשות אנושיים (נערצים כשלעצמם) על פני אינטרסים.

● קרן העושר הגדולה בעולם מעלה הילוך ומתרחקת עוד מהשקעות ישראליות
● כך איבדה ישראל את תמיכתה המוסרית של בריטניה במלחמה בעזה

האמריקאים, הרבה לפני שפיתחו עניין או יומרות בזירה הבין לאומית, נהגו לשלוח את צי המלחמה שלהם אל מעבר לים, בעצם עוד לפני שהיה להם צי כזה, כדי לשחרר חטופים. מלחמות על חטופים היו חממת הגידול של עצם כוחה הצבאי של ארה"ב.

המקרה הראשון של חטופים אמריקאים נרשם ב־1784. החוטפים היו מרוקאים, שתפסו אוניית־סוחר של ארה"ב בים התיכון. מכאן ואילך, שוד ים של ספינות אמריקאיות נעשה מקור הכנסה חשוב של שליטים מקומיים בצפון אפריקה, ממרוקו עד לוב של ימינו. האמריקאים שילמו כופר, והשליטים התרצו. תומס ג'פרסון, אז השגריר בפאריז, לימים הנשיא השלישי של ארה"ב, רצה לשים קץ לפרקטיקה הזו. בהשראתו התחילו ההכנות להקים את הצי, לפני 225 שנה. עלייתו לשלטון, במרץ 1801, עוררה את נסיך טריפולי (לוב) לדרוש תשלום מיוחד. ג'פרסון סירב, והטריפוליטני הכריז מלחמה.

המלחמה, שבמהלכה האמריקאים תקפו את טריפולי, נמשכה, בהפסקות, כמעט עשר שנים, והסתיימה בוויתור מלא של הטריפוליטנים על שוד ים ועל כופר נפש. המנון חיל הנחתים האמריקאי נפתח עד היום במילים "מהיכלי מונטזומה עד חופי טריפולי".

 מלחמת ארה''ב־טריפולי, 1804. פרצה בעקבות חטיפת אמריקאים / צילום: מתוך ויקיפדיה

"פרדיקאריס חי, או ראייסולי מת"

מאה שנה אחר כך, הנשיא טדי רוזוולט, שהיה הגברי, הניצי והשש־אלי־קרב מכל נשיאי ארה"ב, שלח שבע אוניות מלחמה לטאנג'יר, בחוף הצפוני של מרוקו, כדי לחלץ נתין אמריקאי, ששמו היה פרדיקאריס, מידי שודד מקומי, ראייסולי. למרבה נוחיותו של טדי ר., הפגנת השרירים הזו התרחשה ערב הבחירות לנשיאות של 1904, והועילה לבחירתו לתקופת כהונה שנייה.

רוזוולט הבהיר לקונסול האמריקאי בטאנג'יר, ש"הכול צריך להיעשות" כדי לשחרר את האמריקאי החטוף, אבל הורה לו "להימנע מכל פעולה רשמית, שיש בה משום עידוד למעשי ביזה וסחטנות".

לאחר ששיגר את אוניות המלחמה, נודע לרוזוולט למרבה המבוכה, שפרדיקאריס חדל להיות אזרח אמריקאי 40 שנה קודם. אבל רוזוולט עמד על דעתו, וכתב לסולטן מרוקו, "אנחנו רוצים את פרדיקאריס חי, או את ראייסולי מת".

הוא שוחרר בסופו של דבר, לאחר שהתקבלו רוב תנאיו של חוטפו. אמריקה אותתה לעולם החיצון שני דברים מנוגדים במקצת: היא מתעניינת בגורל אזרחיה, היא מוכנה להגן עליהם, אבל היא גם מוכנה לפדות אותם. למה בדיוק היא מתכוונת לא הובהר מאז.

הדעת נותנת שאילו ג'ו ביידן היה מגיע לנשיאות הרבה קודם, למשל בנסיונו הראשון, ב־1988 (נשר עוד ב־1987), הוא היה קרוב אל המודל הגברי והניצי של טדי רוזוולט. במרוצת הקריירה הארוכה מאוד שלו בסנאט, הוא נטה בדרך כלל לתמוך בפעולות צבאיות, ונחשב לנץ. אבל טעמו התחיל להשתנות לאחר ההסתבכות האמריקאית הרת־האסון בעיראק, שהוא הצביע לטובתה בסוף 2002. חרטה מילאה את לבו מני אז.

הצווארון הכחול ו"המלחמות הנצחיות"

כאשר נעשה סגן נשיא בממשל אובמה, ב־2009, הוא היה מליץ יושר שיטתי של נסיגה ושל התקפלות. הוא מילא תפקיד מוביל בהסגת הכוחות האמריקאים מעיראק ב־2010, במידה שהקלה אחר כך על התארגנות דאע"ש, וחייבה חזרה חלקית של הכוחות. ביידן דחק באובמה להחיש את יציאת אפגניסטן. היא לא התממשה עד שביידן עצמו נעשה נשיא, בקיץ 2021. היציאה האמריקאית הפכה למנוסה, ואפשר לחשוב אותה לאחד הכשלונות הצבאיים והמדיניים החמורים של ארה"ב.

אומנם טראמפ הוא שחתם על ההסכם עם הטליבאן, אבל הטליבאן הפרו את ההסכם, וביידן לא היה חייב להוציא אותו אל הפועל. מה הביא אותו לוויתור כה קיצוני על שיקול דעת ועל אינטרסים? אין כנראה מנוס מלייחס את התנהלותו הן להתמתנות ולעייפות שהסתמנו בו ב־20 השנה הקודמות, אבל גם לרקע האישי והפוליטי־חברתי שלו.

ביידן תמיד הבליט את נסיבות הולדתו וגידולו, בעיר תעשייה קטנה בפנסילבניה, בשורות "הצווארון הכחול". מלחמות מעבר לים לא היו פופולריות במקומות כאלה. סיבה מרכזית היא שראשוני המגויסים והנופלים במלחמות אמריקה נטו מסביבות הצווארון הכחול. אין זה שמן הפלח הדמוגרפי הזה דונלד טראמפ שואב את עיקר כוחו. אחד ממקורות הפופולריות שלו הוא התנגדותו רבת השנים לעידן "המלחמות הנצחיות" של קודמיו. ואף כי טראמפ יוצא מגדרו לקשור את ביידן עם "המלחמות הנצחיות", האמת היא שביידן עצמו מתנגד להן, וחושש מהתארכותן, קל וחומר מהתחדשותן.

הרוסים גילו חיש קל את להיטותו של ביידן

מאז ימי נשיאותו הראשונים, ביידן מקדיש תשומת לב מיוחדת לחטופים אמריקאים. הרוסים גילו חיש קל את להיטותו להחליף שבויים, גם כאשר הרוסים בכלא האמריקאי היו רבי ערך והאמריקאים בכלא הרוסי לא היו אלא חטופים ובני ערובה לעת מצוא, שהושבו שם כדי להיות קלפי מיקוח.

ביידן שחרר סוחר נשק רוסי ידוע לשמצה תמורת כדורסלנית אמריקאית, שנתפסה עם כמות מבוטלת של קנביס רפואי; הוא שחרר מבריח סמים רוסי, שריצה 20 שנות מאסר על הברחת קוקאין, תמורת איש מארינס לשעבר שהרוסים בדו תיק נגדו בגין "תקיפת שוטר", תכסיס רב שנים של משטרות חשאיות רוסיות. לבסוף, עיתונאי אמריקאי שוחרר באחרונה מן הכלא הרוסי תמורת רוצח רוסי שנתפס על חם בגרמניה, לאחר שהתנקש בחיי גולה צ'צ'ני בברלין.

ב־2022, ביידן הסיר סנקציות על משטר הדיכוי המושחת בוונצואלה, בין השאר כדי לחלץ שני בני ערובה אמריקאים מן הכלא הוונצואלי. ביידן גם הרשה לדרום קוריאה להחזיר לאיראן שישה מיליארד דולר ב־2023 תמורת חמישה אמריקאים שעליהם איראן טפלה אשמות־שווא.

אפשר אפוא לטעון כי את ביידן מנחה צירוף של אתוס לאומי, של פקפוקים אישיים בחוכמת הניציות ושל חולשת דעת כלשהי. אולי אפשר לטעום בגישתו מידה של סנטימנטליות, שהיא כמובן רצויה בכל מנהיג המוסמך לשלוח חיילים אל מותם, אבל לפעמים עלולה להניב תוצאות לא מכוונות ולא רצויות.

מבקרים ישראלים של גישת ביידן מזכירים שהוא התחיל את 11 החודשים האחרונים בתמיכה מלאה בחיסול חמאס, וערב החודש ה־12 הוא מתלונן על בנימין נתניהו שאינו עושה מספיק כדי להגיע לעסקה עם חמאס. אין זה מן הנמנע שאפשר לייחס חלק של התנהלותו לסנטימנטליות. האיש הזקן והנחלש מקדיש תשומת לב לזכויותיהם של יחידים בצינוק, לא רק ליעדים אסטרטגיים. על זה הוא ראוי להוקרה עמוקה, אם כי מוטב לזכור שגם ליעדים יש זכויות כלשהן.