הכלכלן והפוליקיטאי מריו דראגי מציג את הדוח לצמיחה הכלכלית של האיחוד האירופי / צילום: Reuters, Yves Herman
בהיסטוריה הלא־מאוד־ארוכה של האיחוד האירופי, מריו דראגי נחשב למושיע המיתולוגי. הנאום שלו בשיאו של משבר החוב האירופי ב־2011, כאשר שורת מדינות החברות בגוש האירו איימו להכריז על חדלות־פירעון ולשים קץ הרסני לניסוי הכלכלי של איחוד מוניטרי ללא איחוד פיסקלי, התייצב הכלכלן האיטלקי מול המצלמות ואמר שלוש מלים שקיבעו את מעמדו - "כל מה שדרוש". "נעשה כל מה שדרוש כדי לשמור על האירו", אמר אז דראגי, שכיהן כנשיא הבנק המרכזי האירופי. דבריו סימנו נקודת מפנה שגרמה לשווקים להאמין בו, בבנק המרכזי ובפרויקט האירופי כולו.
● המניות שצפויות להרוויח מהורדת הריבית בארה"ב - ועוד 4 כתבות על המצב בשווקים
● מה עומד מאחורי התרופפות הקשר בין שוק המניות בארה"ב לשער הדולר?
מאז דראגי פרש, נקרא לדגל לפני כשנתיים לנסות ולהציל את איטליה ממשבר פוליטי, פרש שוב, ובשנה האחרונה עבד על פרויקט הדגל של הנציבות האירופית - דוח שנועד להתוות מסלול צמיחה כלכלי לאיחוד אירופי, העומד בפני משברים מרובים בעידן של גיאופוליטיקה משתנה. הסמכות שמקרין דראגי, בן 77, הפכה את הגשת הדוח השבוע למאורע בקנה מידה יבשתי. נשיאת הנציבות אורסולה פון־דר־ליין קיבלה את הדוח עב הכרס (כ־400 עמודים) בטקס מיוחד, העיתונים התייחסו אליו בהרחבה ודראגי עצמו נשא דברים.
האזורים הבעייתיים
אחת מבעיות היסוד של גוש האירו, לפי הדוח של דראגי, היא חוסר בקונסולידציה. תחומים קריטיים כמו ביטחון ורכש צבאי, אנרגיה או טכנולוגיה מפוזרים על פני חברות שונות במדינות שונות, עם תקציבים ממשלתיים שונים ואינטרסים מנוגדים. זאת, לעומת סין המנוהלת היטב ואינה חייבת דין וחשבון לאזרחיה, או ארה"ב שיכולה לשפוך כסף כמעט כאוות נפשה, כשהיא מנצלת את השווקים הפיננסים היעילים שלה ומגובה בהיותה הכוח הצבאי החזק ביותר בעולם. "מעולם סדר הגודל של מדינות האיחוד לא היה נראה כה מצומצם ובלתי־הולם להתמודד עם גודל האתגרים הנוכחיים", כתב דראגי.
הוא הצביע על שלושה אזורים בעייתיים במיוחד, שבהם הפרגמנטציה הזו פוגעת באיחוד בעידן הנוכחי. הראשון, חדשנות לצד מחקר ופיתוח. האיחוד האירופי מזדחל מאחורי סין וארה"ב בכל תחומי הכלכלה הדיגיטלית. "החברות המובילות במחקר ופיתוח באיחוד הן אותן חברות שעשו זאת לפני 20 שנה", אמר דראגי. בהיבט זה, הוא ממליץ להקל על מיזוגים ורכישות בשוק האירופי המשותף. המטרה היא ליצור ענקים אירופיים שיוכלו לקחת על עצמם את העולם כולו. כיום רק 4 מ־50 חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם הן אירופיות.
התחום השני הוא השווקים הפיננסיים האירופיים, שמפגרים הרבה אחרי מקביליהם בארה"ב ובאסיה, בין אם בשל חסמים חוקיים ובין אם בשל שנאת סיכון אירופית תרבותית. ההמלצה של דראגי היא לליברליזציה של השווקים הללו באמצעות פיקוח ברמה אירופית, ולא ברמת המדינות עצמן. השלישי הוא האנרגיה, אחרי שעידן הגז הרוסי הזול הסתיים. עלות החשמל לתעשייה באירופה גבוהה ב־158% מאשר בארה"ב, עלות הגז לתעשייה יקרה ב־345%. גם באסיה האנרגיה זולה יותר.
בהיבט זה מציע דראגי לשתף תשתיות חשמל (גרידים), לאחד ייצור לכמה מדינות ולשים דגש על אנרגיות מתחדשות. למרות הספקות שעלו בשנים האחרונות לגבי היכולת של האיחוד "לקצור פירות" מהמחויבות שלו לצמצום גזי חממה, דראגי מאמין כי פיתוח הטכנולוגיה לאנרגיות מתחדשות היא הזדמנות צמיחה לאיחוד האירופי.
הטאבו האירופי
דראגי אינו חוסך בנבואות זעם לגבי מה יקרה אם האיחוד ימשיך להפגין את ההססנות של השנים האחרונות. "בעולם של גיאופוליטיקה יציבה, לא היתה לנו שום סיבה להיות מודאגים מהתלות במדינות שציפינו שימשיכו להיות הידידות שלנו", הוא כותב, "אבל היסודות של השגשוג שלנו כעת מתערערים".
אם כך, הבעיות ברורות. אירופה סמכה במשך זמן רב מדי על הגלובליזציה לשגשוג, על ארה"ב להגנה, ועל סין לצריכה. הזמנים משתנים. האתגר למעשה אינו בזיהוי הבעיות - הן הפכו לברורות בשנים האחרונות - אלא כיצד לדאוג שכל חברות גוש האירו רואות עין בעין לגבי הפתרונות האפשריים. כדי להשיג את המטרות שלו, שמפורטות ב־170 המלצות קונקרטיות, קובע דראגי כי יש להעלות את ההשקעה במנועי צמיחה כלל־אירופיים בשיעור של 4.4% מהתמ"ג המשותף לפחות, מדי שנה. מדובר על הזרקת קרוב ל־800 מיליארד אירו ליבשת מדי שנה, תוכנית כה גרנדיוזית עד שהיא מגמדת את תוכנית מרשל לשיקום אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
ובנוגע לסכום זה מגיעה ההמלצה השנויה־במחלוקת ביותר של הפוליטיקאי והכלכלן האיטלקי. לדבריו, הדרך שבה האיחוד צריך להתקדם היא דרך מימון חלק הארי של סכום זה על ידי לקיחת חוב משותף.
עצם המונח "חוב משותף" הוא טאבו בבירות מסוימות בצפון אירופה. מבחינה כלכלית, האיחוד האירופי הוא יצור מוזר. מועדון של 27 מדינות ש"ויתרו" על נתחים שלמים מהמדיניות הכלכלית העצמאית שלהן לטובת מסגרת על־לאומית שקובעת את הכללים בצורה שלא תמיד משקפת את האינטרסים שלהן. ובתוכו, מועדון קטן יותר של 20 מדינות שלהן מטבע משותף, האירו, שהחלטות הריבית לגביו משפיעות על האינפלציה והעסקים, אבל אין להן תקציב משותף, כל אחת לעצמה.
עד כה, האיחוד וגוש האירו התנהלו מתקציבים שנתיים של מדינות שהזרימו אליו כספים, קיבלו חזרה כספים ונהנו מיתרונות השוק המשותף. אבל מדינות מסוימות באיחוד האירופי, במיוחד כאלה השקועות בחוב כמו איטליה וצרפת, סבורות כי הדרך שלו קדימה היא לקחת חוב משותף, לנהל בעצם תקציב חלקי משותף. על הדרך, הדבר יוזיל להן את עלויות תחזוק החוב. מדינות כמו גרמניה, הולנד, פינלנד, שמנהלות תקציב מאוזן ונמנעו משיעורי חוב גדולים עד כה (מה שמפחית להן את עלויות ההלוואות) מתנגדות לכך נחרצות. מדובר בהתנגשות של שתי תפיסות כלכליות, וכן בתחושה כי מדינות החוב "ירוויחו על חשבון" מדינות האיזון התקציבי, אם יילקח חוב משותף.
גרמניה והולנד נגד
אחרי מגיפת הקורונה, כאשר האיחוד האירופי איים להתפרק בשל חוסר הסולידריות והמשבר הכלכלי שהיא יצרה, שינו גרמניה ומדינות אחרות את דעתן "באופן זמני בלבד", כפי שהבהירו, והסכימו להקים קרן של 750 מיליארד אירו שתדאג לשיקום כלכלות איטליה, ספרד ומרכז אירופה, על ידי חוב משותף. כעת מציע דראגי בעצם להפוך את המנגנון הזה לשנתי, ובהיקפים גדולים הרבה יותר.
זו היתה אחת הסיבות כי לא עברו יותר משלוש שעות מאז פרסום ההצעה שלו ועד ששר האוצר הגרמני כריסטיאן לינדנר הודיע באופן פומבי כי גרמניה לא תומכת בה. "חוב משותף לא יפתור בעיות מבניות", כתב לינדנר ברשת X, "הבעיה היא לא מחסור של סובסידיות לחברות, אלא שהן כבולות על ידי כלכלה מתוכננת וביורוקרטיה. גרמניה לא תסכים לחוב משותף". הולנד הצטרפה בזריזות לעמדה זו.
לכן, הבעיה היא שלאיחוד אין כיום את הכוח הפוליטי והכלכלי לבצע את הרפורמות שדראגי שירטט, שיכולות להיות היחידות שיצילו אותו. המסמך של דראגי מציג צומת דרכים לאיחוד האירופי - או שיהיה עליו להעמיק את האינטגרציה ברמה כזו שיוכל להתחרות בכוחות הגלובליים האחרים, או שיגווע לאיטו. במילותיו של דראגי: "עלינו לזנוח את האשליה שהשתהות יכולה לשמר את הקונצנזוס. הגענו לנקודה שבה ללא פעולה כלשהי, נהיה חייבים להתפשר על הרווחה שלנו, על הסביבה שלנו, או על החירות שלנו".