בני הזוג הסתירו הסכם מבית המשפט. מה קרה לדירה הסודית כשהחליטו להתגרש?

בני זוג רכשו דירה במהלך חייהם המשותפים, לגביה נערכו שני הסכמים שונים: האחד - הסכם שקבע כי הדירה בבעלות הגבר בלבד, ואושר בבית המשפט; השני - "נספח סודי" שקבע כי הדירה בבעלות משותפת של הגבר והאישה, הוסתר ולא הוצג בבית המשפט.

● הצעד שמתחבא בגזירות האוצר: תתכוננו לשלם אלפי שקלים יותר על מכונית חדשה
● האוצר בדרך לגזירות דרמטיות. על הפרק: מיסוי קרנות השתלמות, קיצוץ בפנסיות ושחיקת הנטו במשך שלוש שנים

כשבני הזוג הסתכסכו והחליטו להתגרש, החל מאבק סביב השאלה איזה הסכם תקף ולמי שייכת הדירה. האישה טענה כי "הנספח הסודי" תקף, וכי ההסכם שאושר היה רק למראית עין כחלק מתכנון מס.

הצדדים נישאו בינואר 2015. כחודשיים לפני הנישואים הם חתמו על הסכם ממון, לפיו כלל הנכסים שהיו בבעלות האיש טרם הנישואים יישארו בבעלותו הבלעדית, לרבות שתי דירות בעיר דרומית. במהלך הנישואים נולדו להם שני ילדים, והם רכשו נכסים נוספים, בהם דירה נוספת באותה עיר דרומית, שנרכשה באוגוסט 2016 ונרשמה בבעלות האיש בלבד, ומשרד באזור התעשייה באותה עיר שנרכש באוגוסט 2019 ונרשם בבעלות האיש.

בספטמבר 2019, בעת שיחסיהם של הצדדים כבר לא במיטבם, חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו "תוספת להסכם", אשר קיבל תוקף של פסק דין, ובו נקבע כי אותה דירה נוספת בעיר הדרומית שנרכשה ב־2016 לא תאוזן בין הצדדים במקרה של גירושים. בדיעבד התברר כי נוסף על הסכם זה, חתמו הצדדים על "נספח סודי" הקובע כי למרות האמור בתוספת להסכם, הדירה כן בבעלותם המשותפת של שני הצדדים. הנספח לא הוצג בבית המשפט בעת אישור התוספת להסכם.

בנובמבר 2019 רכשו בני הזוג יחד דירה נוספת בעיר הדרומית, אשר נרשמה בבעלות שניהם.

כחצי שנה מאוחר יותר נקלעו יחסיהם למשבר חריף, והאישה פתחה בהליך של יישוב סכסוך ובהמשך הגישה שלוש תביעות לבית המשפט: תביעה למזונות הקטינים; תביעה למשמורת וזמני שהות ותביעה לחלוקת הרכוש המשותף, שבה עתרה לחלוקת הרכוש שצברה עם הנתבע בתקופת החיים המשותפים, לרבות הרכוש הרשום על שם הבעל בלבד; עוד הגישה האישה תביעה לביטול התוספת להסכם הממון שאושר בבית המשפט בעניין הבעלות הבלעדית לאיש בבית שנרכש באוגוסט 2016 בעיר הדרומית.

משבר אמון, בית נוסף ומסמך "פורמלי" בלבד

האישה טענה כי בחודש מאי 2019 יחסיהם נקלעו למשבר אמון על רקע טענות האיש לגבי בגידה מצידה, לצד ניסיון לגשר על הפערים ולשקם את הנישואים. בתוך כך הם החליטו לרכוש בית נוסף, אך אז פנה אליה האיש וטען כי רכישת הבית ברחוב הנוסף תתאפשר כלכלית רק אם הזכויות בדירה שנרכשה שלוש שנים קודם יהיו שלו בלבד, כחלק מתכנון מס אפקטיבי שייטיב עם שניהם.

לטענתה, על-מנת לוודא כי זכויותיה יישמרו, הם דיברו עם עורך דין מסוים, על-פי המלצתו של האיש, אשר הסביר להם כי מדובר בהסכם שהוא מסמך "פורמלי" בלבד, וכדי לוודא כי זכויותיה לא ייפגעו, אמר שניתן לחתום על מסמך נוסף שבו יצוין מפורשות כי הדירה נמצאת בבעלות שניהם.

לטענתה, למעשה מדובר בהסכם למראית עין אשר נכפה עליה, תוך ניצול תמימותה וחולשתה שעה שהצדדים מנסים לשקם יחסיהם, כאשר בפועל היא כלל לא הבינה השלכותיו של ההסכם.

מנגד טען האיש כי הדירה נמצאת בבעלותו הבלעדית, בדיוק כפי שמצוין בתוספת להסכם, אשר קיבלה תוקף של פסק דין.

לטענתו, עת נישאו היו בבעלותו שתי דירות שרכש בעמל רב של שנים של עבודה מאומצת, ואילו האישה לעומתו עבדה בחנות בגדים וניהלה אורח חיים פזרני.

לטענתו, התוספת להסכם נחתמה כתנאי לשיקום מערכת היחסים, לאחר שהאישה הודתה שבגדה בו, וזאת בנוסף לטיפול זוגי, פרידה מהמאהב והתחייבות שלא לעשות זאת שנית.

באשר לחתימתו בנספח להסכם, טען האיש כי חיפש דרך להראות לאישה שבעתיד יהיה לה חלק בדירה, והיא תהפוך לרכוש משותף, כצעד בונה אמון שיחזק הקשר ביניהם.

לבחון את אומדת דעת הצדדים להסכם

השופטת ענת אלפסי ציינה כי ביטול הסכם שאושר בבית המשפט "לא ייעשה בנקל". עם זאת, גם הסכמי ממון שאושרו בבית המשפט אינם חסינים באופן גורף מפני ביטול מחמת טעות, הטעיה, כפייה ועושק. עוד צוין כי על-פי הפסיקה כאשר מדובר בהסכם שלא קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט, יש לבחון אומד דעת הצדדים לגביו - ואז להחליט מה נפקותו.

השופטת ציינה כי הדירה מושא המחלוקת נרכשה במהלך החיים המשותפים, ולכן נקודת המוצא היא שהיא נמצאת בבעלות משותפת, חרף העובדה שנרשמה בבעלות האיש, וכן שעל-פי העדויות - לא התקיימה הדרישה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג הקובעת כי "בני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

השופטת ציינה עוד כי מהעדויות עולה כי אותה "תוספת" להסכם נעשתה על-מנת לחסוך בתשלומים לרשויות מיסוי המקרקעין, בעצה אחת בין האיש לעורך דינו, כאשר שניהם גורמים לאשה לחשוב כי אכן מדובר בעניין "פורמלי" בלבד.

עוד קבעה השופטת כי מכל העדויות עלה כי האישה הייתה נתונה בלחץ רגשי על רקע המשבר הזוגי שבו היו נתונים הצדדים ועל רקע רצונה להפיס דעתו של האיש בכל מחיר, לרבות חתימה על התוספת להסכם.

עוד נקבע כי גם פער הגילאים בין בני הזוג (14 שנה), הרכוש וניסיון החיים מלמד כי האישה הייתה בעמדת חולשה.

השופטת אף דחתה את טענתו של האיש כי חתם על הנספח הסודי כתנאי לכך שאם שיקום היחסים יוכיח עצמו, ללא כל בגידה, אז שנה לאחר מכן יעביר מחצית הזכויות בדירה על שמה. נקבע כי אין כל ביטוי לטענה הזאת באותו נספח, וכי טענה מעין זו מנוגדת לעיקרון שלפיו שאלת האשמה אינה שיקול רלוונטי בחלוקת הרכוש.

על בסיס זה קבעה השופטת כי "התוספת להסכם היא בגדר הסכם למראית עין, אשר נעשה על-מנת לחסוך בתשלום מסים. זאת, בניגוד להסכמתם האמיתית של הצדדים לפיה מדובר בדירה השייכת לשניהם, כפי שנקבע בנספח לאותו הסכם". התוספת להסכם בוטלה, ונקבע כי מדובר בנכס הנמצא בבעלות שני הצדדים.

השופטת לא הסתפקה בביטול ההסכם, אלא הורתה להעביר העתק מפסק הדין לאגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, כדי שיפעל לגביית המס שנגרע מקופת המדינה ויבחן כיצד לטפל בתכנון המס האסור שביצע האיש. השופטת הוסיפה כי "באשר להשלכות הדיווח השגוי לרשויות המס, אלה יועברו למחלקה המשפטית ברשות השופטת, על-מנת להעביר הדיווח לרשויות המס, אשר יפעלו על-פי הוראות החוק".

תכנוני המס המשפחתיים נחשפים

בתקופה האחרונה מתרבים המקרים שבהם בתי המשפט לענייני משפחה פותחים את הדלתיים הסגורות בפני רשות המסים.

כך למשל, לאחרונה ביטל בית המשפט לענייני משפחה באשדוד הענקה של דירה במתנה מאב ואם לבתם הבכורה, שש שנים לאחר שהדירה ניתנה לה במתנה, כיוון שהעדיף את עדותו של האב בעל-פה על כך שבני המשפחה ניסו להתחמק מתשלום מס ולא התכוונו להעניק את הדירה לבת.

לדברי עו"ד דניאל פרידנברג, שותף מייסד במשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני ירושה ומשפחה, "בשנים האחרונות מתגלה מגמה ברורה שבה לצד ההכרעה השיפוטית הקונקרטית, בתי המשפט מורים על העברת המידע לרשות המסים, מה שמייצר השלכות רחבות שעלולות להשפיע גם על מי שלא היו בהכרח צד להליך המשפטי.

"מי שפועל מתוך שיקולי מס צריך להביא בחשבון שמדובר בפעולת אל-חזור, שכן האפשרות של גילוי או חזרה מן הפעולה שנעשתה עלולה לפתוח נגדו תיבת פנדורה בעלת משמעויות כבדות-משקל".