הקריירה שלו נתקעה, והוא הפך לחוקר מוביל שיסייע לכם לצאת ממצבים כאלה

חצי שנה לתוך התואר במדעי השמאות, ד"ר אדם אלטר (Adam Alter) ידע שהוא במקום הלא נכון, אבל לא ידע להסביר בדיוק מדוע, או מה הוא רוצה לעשות במקום זאת. ייתכן שהוא היה הופך לשמאי אלמלא היה עומד בפני דד־ליין: אם יפסיק את הלימודים עד חצי שנה מתחילתם, לא יצטרך להחזיר את המלגה שקיבל. בהחלטה של רגע הוא פרש מהלימודים, ואז בילה כמה חודשים בשאלה מה הוא מתכוון לעשות עם שארית חייו. הוא היה תלמיד מבטיח, בלי שום כיוון לעתיד. 

● חזית המדע | זו אחת ההמצאות הגדולות של זמננו, היא נולדה במקרה בזמן מלחמה, והיא לא היחידה
● חזית המדע | החוקרת שמציגה: שלוש דרכים שיעזרו לכם לשפר את הזיכרון שלכם

הוא הרגיש כל־כך תקוע, וחשב - בטח יש עוד אנשים במצבי, שמרגישים שהם במקום שאינו נכון להם ולא בטוחים איך לצאת ממנו. אולי אחקור את זה? כך הוא הגיע לתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, אבל לא מיד. הוא העביר עוד שנים כעורך דין לפני שהבין שהאינסטינקט הזה היה נכון, והייעוד שלו הוא בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והחברתית. היום הוא מרצה בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת ניו יורק ומתמחה במחקר של קבלת החלטות.

"רוב האנשים מרגישים שהם תקועים בדברים קטנים או גדולים בחייהם", הוא אומר לגלובס בראיון בהתכתבות. "אני עורך המון סקרים בנושא הזה, וכמעט כולם אומרים שיש לפחות אספקט אחד בחייהם שהם תקועים בו". באחד הסקרים שערך, 70% מהנבדקים הצליחו לחשוב על מקום שבו הם תקועים יחסית בקלות, ובין אלה 80% אמרו שהם תקועים כבר יותר מחודש. מעל 50% אמרו שהם תקועים כבר שנים או אפילו עשורים.

"מגוון האופנים שבהם אנשים יכולים להיתקע הוא עצום. אנשים מרגישים תקועים בעבודה, במערכות יחסים, מבחינה פיננסית, תקועים יצירתית, תקועים אינטלקטואלית ועוד", אומר אלטר. 

כשהפער בין הרצון לחיים מתרחב

אלטר מגדיר תקיעות "מצב שבו אדם נמצא בסיטואציה שהוא לא רוצה להיות בה, לאורך זמן. אנחנו מדברים לא על תסכול רגעי, אלא על תחושה מתמשכת שהחיים אינם מתאימים לרצונות ולשאיפות, שמשהו בחיים שלו לא עובד".

אלטר מבהיר שהוא אינו מדבר על תקיעות הנובעת ממצב שאינו ניתן לשינוי, כמו מגפת הקורונה או מלחמה, אלא על מצב שבו אנחנו רוצים משהו וחושבים שהיינו אמורים להיות מסוגלים להשיג אותו, אבל קשה לנו לפעול לטובת המטרה או שהפעולות שלנו מעלות חרס. לפעמים אנחנו לא יודעים בדיוק מהו הדבר שאנחנו רוצים, וזה סוג התקיעות הקשה ביותר, אבל אנחנו יודעים שאנחנו רוצים שינוי, והישארות במקום עלולה לגרום לנו מצוקה של ממש.

"לפעמים אנשים יודעים בדיוק איך ולמה הם תקועים - נניח, הם לא אוהבים את העבודה שלהם אבל חוששים או לא יודעים איך למצוא עבודה חדשה, או שהם מתנהגים בדפוס מסוים, שהם יודעים שהוא הרסני אבל לא יודעים איך להפסיק לפעול לפיו.

ולפעמים התקיעות מורכבת יותר לאפיון ולתיאור. אנשים מרגישים אולי תחושת שעמום, או Ennui, כלומר היעדר התרגשות והיעדר סקרנות מהעולם, או חוסר נוחות שקשה לדעת מה מקורו ולכן גם קשה יותר לזהות מה יכול לשפר אותו. במקרים כאלה, הרבה יותר מורכב לנוע לקראת פתרון".

האזור המסוכן של האמצע

לפני כשנה יצא לאור בארה"ב ספרו של אלטר, Anatomy of a Breakthrough: How to Get Unstuck When It Matters, המפרט לא פחות מ־100 דרכים לצאת מתקיעות. הספר הפך לרב־מכר, מה שמעיד אולי על ממדי התופעה.

מה האסטרטגיה שלך ליציאה מתקיעות?
"רוב האנשים רוצים לפעול באופן מיידי בעוד שמה שחשוב הוא קודם כול לנהל את התגובה הרגשית לתקיעות ולתכנן את היציאה ממנה מבחינה אסטרטגית, כדי לא להשקיע את האנרגיה במקום הלא נכון".

הסיבות שבגללן בני אדם נתקעים הן גם המפתחות לפתור את הבעיה, אומר אלטר, ולכן הדבר הראשון שאפשר לעשות הוא לבדוק איפה הבעיה. "אני קורא לזה 'שמאות חיכוכים'. חיכוכים הם המקומות שלא מאפשרים להתקדם".

הסיבות לתקיעות מגוונות, אבל הראשונה שבהן קשורה בעובדה הפשוטה שקשה להשיג מטרות, למשל משום שאנחנו עלולים ליפול קורבן ל"בעיית האמצע". אנחנו יודעים שכאשר רואים מטרה באופק, התנועה לכיוונה תהיה מהירה יותר ומלאת מוטיבציה. עכברים ירוצו מהר יותר במבוך כשהם רואים את הפרס בסוף, כאילו התמלאו פתאום בכוחות חדשים. צרכנים יקנו הרבה יותר מהר את כוס הקפה התשיעית והעשירית בכרטיסייה המקנה להם כוס קפה חינם. זו התנהגות כמעט אוניברסלית. כשאנחנו מזהים מטרה אנחנו מתחילים את דרכנו לכיוונה במהירות, מאבדים מוטיבציה וכוח באמצע הדרך, וברגע שהמטרה נראית בהישג יד, המוטיבציה חוזרת.

לכן, טוען אלטר, ככל שיהיו מטרות ביניים רבות יותר פזורות לאורך הדרך, כך נתקדם מהר יותר. מרתוניסטים רבים מחלקים את המרתון ליעדים רבים וקטנים, משום שאינם יכולים להרשות לעצמם לוותר על מוטיבציית ההתחלה־סוף אפילו לרגע אחד. זהו גם הרעיון מאחורי המנטרות "צעד צעד" או "יום ביומו".

אבל שלא תמיד אנחנו רואים את המטרות בצורה ברורה, ולפעמים אפילו חושדים שאנחנו הולכים בכלל בכיוון ההפוך. מחקרים מצאו שהרגע שבו אנשים מוכנים לבצע מעשים שאינם תואמים את ערכיהם המוסריים אינו מתרחש כשהמטרה כבר באופק ואנחנו מתקשים להתאפק. לא, ברגע הזה דווקא יש לנו מוטיבציה להתאמץ וללכת אליה בדרך הישר. צעדים נואשים שעלולים לפגוע בנו בהמשך אנחנו עושים כשאנחנו אכן נואשים, וזה קורה באמצע.

אפקט המישור והדרך לצאת ממנו

אלטר טוען בספרו שגם כשהיעד לא ברור אנחנו יכולים להשתמש בטריק של חלוקת הדרך למקטעים. נניח שאנחנו רוצים לפעול לקראת החלפת עבודה. אלטר מציע בכלל לא להגדיר את העבודה החדשה כיעד הראשון, אלא את התהליך עצמו. לדוגמה, אפשר להגדיר כמטרה הכנת רשימה של סוג המשרות שבהן אנחנו מעוניינים. אחר־כך, רק לסמן מקומות עבודה פוטנציאליים. בהמשך, רק ליצור רשימת אנשי קשר. אם נשכיל באמת להתייחס לכל אחת מהמשימות הללו כמטרה בפני עצמה, שאחרי שסיימנו אותה מגיע לנו להרגיש שהגשמנו משהו, תהיה לנו יותר מוטיבציה לעשות זאת. מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד, ומתברר שגם מסע שאיננו יודעים כמה מיילים נצטרך ללכת בו ולאיזה כיוון מתחיל באותו צעד.

הליכה צעד אחר צעד היא עצה טובה גם במובן הכי מילולי שלה, אומר אלטר: "ישנם מחקרים שמראים כי חברות שבהן מעודדים את העובדים לקום ולהתהלך מעת לעת מגיעות ליותר רעיונות חדשניים".

סיבה אוניברסלית נוספת לתקיעות יכולה להיות "אפקט המישור" (Plateau effect). כלומר, כמעט כל דבר שאנחנו מבצעים לאורך זמן באותו אופן ימנע התקדמות. אם אנחנו מתעמלים תמיד באותו אופן, בשלב מסוים נגיע לקצה גבול יכולתנו. אם ננסה לדלות רעיונות מאותם מאגרי יצירתיות, בסופו של דבר אולי נמצא שהם יבשים. אלטר שואל, מדוע רבים מהאנשים הכי יצירתיים בעולם עוברים משבר יצירתיות סביב גיל 40־50? בין היתר בגללל אפקט המישור.

"מה שעוזר במקרה הזה הוא פשוט להבין שההיתקעות היא חלק מהחיים; לדעת שאנחנו נגיע למישור, ואז נצטרך להשתנות, שניתקע, ואז נצטרך לחלץ את עצמנו מהתקיעות, ושההתקדמויות הכי מעניינות מגיעות מתהליכים כאלה של תקיעה־חילוץ, שוב ושוב", אומר אלטר.

"יש לנו אשליה כאילו התהליך היצירתי אמור לזרום בקלות, ואם זה לא מגיע בקלות, אז סימן שמשהו טוב כבר לא יגיע. אבל דווקא ההתמדה מול הקושי היא זו שבדרך־כלל מאפשרת לאנשים להביא את הרעיונות הייחודיים והטובים ביותר. הרגע הזה שבו דברים לא זורמים בקלות הוא הרגע שבו הקסמים היצירתיים מתרחשים".

ללבוש בגדים שלא הייתם לובשים

יש הבדל בין אנשים עם אופי שונה או רקע אישי שונה בגישה שלהם לתקיעות?
"יש ראיות לכך שאנשים מתרבויות מזרח־אסיאתיות סובלים פחות מתקיעות, כי התרבות והדת שלהם מכילות את הרעיון של שינויי גורל ומזל, של תנודתיות, בעוד שתרבות המערב מספרת לנו שהתקדמות תמידית לקראת משהו היא זכות מולדת.

"מעבר לזה, יש אנשים עם סקרנות טבעית שאוהבים לבדוק כל מיני אפשרויות ואז הם יוצאים מתקיעות מהר יותר, בעוד שאחרים מרגישים שהתקיעות מציפה אותם ורואים בה סימן לכישלון אישי. הם נכנסים למעגל שלילי שמזין את עצמו".

לדברי אלטר, כל אחד יכול להפוך לאדם סקרן אם יקפיד על שלוש הפעולות הבאות: "לשאול שאלות על כל תופעה שבה נתקלים; להחזיק רשימה של דברים שמסקרנים אתכם או לא פתורים עבורכם; ולבסוף - להעביר את החיים במצב Browse ולא Search, כלומר להרשות לעצמכם להיתקל במידע באופן אקראי ולא דרך אלגוריתם שכוון ספציפית אליכם. למשל, להיכנס לספרייה ולמצוא ספר על נושא שלא עסקתם בו עד היום, או להתחיל בשיחה עם אדם ברחוב.

"אם אתם רוצים ממש לשבור שגרה ולראות את העולם אחרת, נסו לאמץ זהות חלופית, כתרגיל. לבשו בגדים שלא הייתם לובשים, הציגו את עצמכם כמישהו אחר בגבולות החוק והאתיקה, הציגו את עצמכם בשם אחר".

היציאה מהגבולות הלוחצים ביותר, גבולות העצמי, היא תהליך משחרר מחשבתית ורגשית.

לקבל את התרחיש הכי גרוע שלכם

לצד היתקעויות הנובעות מעצם העובדה שהשגת מטרה דורשת מאמץ ומוטיבציה, ישנן היתקעויות הנובעות מהטיות רגשיות, קוגניטיביות או התנהגותיות, ואלה הרגשיות הן שמעוררות את המצוקה הגדולה ביותר.

במקרה של הטיה רגשית, אנחנו יודעים מה עלינו לעשות, אבל מרגישים שאין לנו הכוחות לפעול. לפעמים מדובר בדיכאון, שדורש טיפול, אבל לא תמיד.

אם אנחנו מתפקדים היטב בתחומים רבים אבל עוצרים את עצמנו בתחום מסוים, אלטר מציע לזהות את המקומות שבהם השינוי מאיים עלינו, ואז לנסות לדמיין את התרחיש הגרוע ביותר, ולנסות לקבל אותו. קוראים לזה "קבלה רדיקלית" (Radical Acceptance). כשאנחנו מבינים שנוכל להתמודד גם אם הפחדים שלנו יתממשו, קל לנו יותר למסגר את האיומים כאתגרים.

בעיה רגשית נוספת עלולה להיות פרפקציוניזם. אנחנו לא יוצרים כי אנחנו חושבים ששום דבר לא טוב מספיק, או שאנחנו לא בוחרים משרה או דירה או בן/בת זוג משום שאלה לעולם אינם מושלמים. במקרה כזה, עלינו לשכנע את עצמנו שאנחנו בוחרים בחירה שניתנת לשינוי, ואם היא ניתנת לשינוי, הרי שהיא לא צריכה להיות הבחירה המושלמת. היא צריכה רק להיות בחירה טובה יותר ממה שיש לנו עכשיו (ולפעמים אין לנו כרגע כלום).

"אחת הדמויות המעניינות שפגשתי בתחום הזה הוא המוזיקאי והסופר ג'ף טוידי", מספר אלטר. "הדרך שלו לצאת ממצבים של מעצור כתיבה היא לנסות לכתוב את הדבר הגרוע ביותר שהוא יכול להעלות על דעתו, בכוונה. אם אתה מומחה בתחום מסוים, זה לא כל־כך קשה לכתוב משהו גרוע, ומתברר שלכתוב משהו גרוע זה יותר טוב לשחרור התקיעות מאשר לא לכתוב בכלל".

תתחילו להסתכל אחורה והצדה

לדברי אלטר, כשאנחנו נתקלים באתגר, אנחנו כל הזמן מחפשים סימנים מהסביבה אם עלינו להתמיד או לוותר. בחלק מהמקרים, אנחנו מפענחים לא נכון את הסימנים ומוותרים מוקדם מדי. לדוגמה, המחשבה שאם הרעיון לא בא בקלות, סימן שהוא לא טוב - זהו רמז סביבתי מוטעה והוא גורם לנו להרים ידיים מוקדם מכפי שבאמת כדאי לנו.

"אחת האסטרטגיות המעניינות לצאת מתקיעות יצירתית היא לתאר את הבעיה לאדם אחר, עדיף אדם חכם אבל שנמצא מחוץ לסיטואציה. אם מדובר בתקיעות בעבודה, אפשר לדבר עם אדם ממקצוע אחר. אם מדובר בתקיעות בזוגיות, אפשר לדבר עם מישהו מרקע תרבותי אחר", אומר אלטר, או שבכלל תשקלו ללכת אחורה, בניגוד לאינטואיציה שלכם.

חוסר היכולת של בני אדם ללכת אחורה, כותב אלטר בספרו, היא אחת הסיבות לתקיעות קוגניטיבית, כלומר, תקיעות יצירתית או רעיונית. בעיר סואנת, האם הייתם מוכנים לקחת אוטובוס בכיוון ההפוך ליעד שלכם כדי להגיע לתחנת הרכבת התחתית וכך לחצות את העיר מהר יותר, או שהייתם מעדיפים לקחת אוטובוס שמתקדם לעבר היעד? רובנו נבחר באופציה הראשונה רק אם אפליקציית הניווט תבטיח לנו שחור על גבי מסך שכך נגיע מהר יותר, אבל ההרגשה היא שזה צעד מאוד לא אינטואיטיבי.

כך גם כאשר אנחנו מחפשים את הדרך קדימה לקראת המטרות שלנו. אלטר מציע שבמקרים של תקיעות מתסכלת, שאין לה פתרון משמעותי במבט קדימה, ננסה לשאול את עצמנו מה יקרה אם נסתכל גם אחורה, שזה אומר - להיות לבד כדי למצוא זוגיות חדשה, להתחיל מקצוע חדש עם משרה פחות מכניסה ומכובדת, לחתוך שותפות עסקית יציבה שמועילה לנו אך מקשה עלינו להתפתח וכדומה.

ולא רק אחורה, אלא גם הצידה. לפעמים צריך לנטוש דרך לגמרי כדי ללכת בכיוון אחר. בשבוע שעבר כתבנו במדור זה על המצאות שנולדו במקרה, משום שהמדענים שהמציאו אותן היו פתוחים מספיק כדי להבין שהטעות שעשו הובילה אותם לדרך חדשה. לדברי אלטר, לפעמים אנחנו מנסים לפלס דרך קדימה בכוח, בעוד שדרך מעט צדדית עשויה להיות נוחה יותר ויש בה פחות חיכוך.

התרבות המערבית מלמדת שאם נתעקש ונעבוד קשה, בסוף חלומותינו יתגשמו, אבל לפעמים פשוט לא נכון להמשיך בדרך שאנחנו לא רואים בה תועלת. לפעמים הדרך קדימה כרוכה בהגדרה מחדש של המטרות.

האם המטרה היא להשיג משרה מסוימת או סיפוק? קצב ריצה מסוים או בריאות? כשמרחיבים את ההגדרות, גם האפשרויות לפתרון מתרחבות.