כשנכנסתי לדירתו של ג'ון רו בתחילת דצמבר, אחרי שחלצתי את מגפיי במעלית שנפתחה אל תוך הבית, לא היה ברור שאנשים חיים בחלל הזה, בטח שלא ילדה. הדירה במנהטן, ארבעה חדרי שינה וארבעה וחצי חדרי אמבטיה, נראתה כמו אולם תצוגה. בסלון ספה לבנה מינימליסטית ללא משענות יד ניצבה מול שני כיסאות לבנים מרופדים בבד בוקלה. ספה לבנה, מנורות לבנות, קירות לבנים. אפילו אשתו של רו, שרי, לבשה לבן. ב"שרלוט מאפר ווסט סייד" אין אבק, אמרה לי - בניגוד לבית הקודם של בני הזוג, בקומה ה־62 במגדל המגורים של "פור סיזנס". מעל לראשי מוזיקה קלאסית עדינה בקעה מרמקולים בלתי נראים.
רו, גבר אסייתי אדמוני עם חולצת פולו ורודה תחובה בתוך מכנסי חאקי, הוא היזם שעומד מאחורי הבניין בן תשע הקומות - שנקרא על שם בתו ועשוי מלבנים וטרה קוטה. המטרה שלו, אמר רו, הייתה ליצור סביבה ביתית בת־קיימה וללא רבב. הוא השיג אישור ממכון הבית הפסיבי, שמכיר בבניינים אשר מצמצמים למינימום את האנרגיה המשמשת לחימום ולקירור באמצעות איטום ובידוד (צעדים שיכולים להפחית את צריכת האנרגיה בשיעור של עד 90%). כדי להפחית את שאיפת החומרים האורגניים הנדיפים, רו השתמש בחומרי בנייה בלתי רעילים. אכן, הכוכב של "שרלוט" הוא האוויר. כל יחידה מצוידת במערכת אוורור משל עצמה, פרי הנדסה שוויצרית, הנקראת Zehnder. באייפד רו הראה לי את האפליקציה שמעניקה לדיירים שליטה על מה שהם נושמים.
הגישה של הבניין לסינון היא ללא ספק מתוחכמת. האוויר בכל יחידה לא נחלק עם שום יחידה אחרת. האוויר מבחוץ מוכנס, מסונן, מטופל באמצעות אור על־סגול UV-C שהורג מהפתוגנים (מחוללי מחלות) ומוחלף לחלוטין פעם בשעה. 99.9% מהסירקולציה ניתן להאיץ או להאט. רוב הדירות המצוידות במערכות דומות מחליפות את האוויר בכל ארבע־חמש שעות. "אנחנו חשבנו, אם אנחנו כבר הולכים לבנות פרארי, למה שניתן לה מנוע של 200 כוח סוס בלבד?", אמר רו. "בואו נשים מנוע של 1,000 כוח סוס". החלונות הארבע־שכבתיים כוללים זכוכית באיכות מוזיאלית, ולרוב פותחים אותם רק לניקוי. אחרת תכניסו אוויר מלוכלך בהרבה מזה שבפנים.
בלילה, כשמשפחתו של רו ישנה, זה "מרגיש כמו בקמפינג, בגלל שהאוויר הרענן מוזרם פנימה בקצב גבוה", אמר. אתה יודע שהאוויר טוב, הוא אמר לי, מכיוון שפרחי ההידרנג'אה מאריכים ימים. בדרך כלל, כשגוזמים את הגבעול ומסדרים אותם באגרטל, הפרחים העדינים נובלים בתוך כמה ימים. בדירה שלו הפריחה נותרת רעננה למשך כמעט שבועיים.
כשהלכתי במורד המסדרונות הארוכים שאפתי שאיפות עמוקות, חמדניות. לא היה כל ריח, אבל איכשהו האוויר הרגיש בהיר, שופע - ההפך ממחניק, הההפך ממעופש.
ב־7 ביוני 2023 נרשמה בניו יורק לרגע איכות האוויר הגרועה בעולם. השמים נצבעו אדום, בשעה שעשן משריפות ביער בקנדה התפשט ברחבי העיר. האופק נעלם אל תוך ערפל כתום. לא היה קשה להרגיש שאנו חיים בעידן שסטיבן פיין, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת אריזונה, כינה עידן האש (Pyrocene). בשנה שעברה, בשלב כלשהו, ניו יורק, שיקגו, פיטסבורג, קולומבוס, דטרויט ופורטלנד ואורגון סבלו כולן מאוויר בתחום ה"מסוכן" או "לא בריא", לפי הסוכנות להגנת הסביבה. מחקר מספטמבר 2023 מצא כי שריפות יער מחקו 25% מהשיפור באיכות האוויר שהושג מאז שנת 2000. כבר באמצע 2023 מידת החשיפה לעשן של האמריקאי הממוצע הייתה גרועה יותר מאשר החשיפה המצטברת בכל שנה מאז 2006.
בניגוד להשפעות אחרות של שינוי האקלים, כתב איכות הסביבה אוליבר מילמן טען כי העשן יהיה שוויוני יותר, וישפיע על "העשירים והלבנים כמו גם על עניים שאינם לבנים". הרי לעשן לא אכפת משכונות או מגבולות של מדינות. הוא מורכב ברובו מחלקיקי חומר שאורכם פחות מ־2.5 מיקרון, הוא נייד והוא קטן מספיק כדי לפלוש כמעט לכל מקום.
בניו יורק בוטלו במהלך הקיץ פעילויות חוץ אחרי הצהריים. לתושבים נאמר להישאר בפנים ולסגור את החלונות. מומחים ייעצו להשתמש במזגנים כדי למחזר את האוויר בבית ולהוסיף מטהרים נוספים, אם הם זמינים (אלה אזלו במהרה בחנויות המקומיות). ב"שרלוט'" ובמספר הולך וגדל של דירות יוקרה מערכות סינון מתקדמות נכנסו לפעולה. במקומות אחרים לאנשים לא היה כזה מזל.
כשלושת רבעי מהבניינים בניו יורק נבנו לפני 1960, כלומר לפני שהתקנת מיזוג מרכזי נעשתה נפוצה. בדירה שלי בגרינפוינט, ברוקלין, הריח שיקף מסיבה של חבורת מעשנים. פרחי ההידרנג'אה שאני קונה בשוק האיכרים מתים במהירות טראגית על שולחן המטבח שלי. מרגע שאנחנו נסגרים בפנים, האוויר שאנו נושמים אינו זהה.
הרעיון שעשן יכול להיות כוח דמוקרטי, שפוגע בכולם באותה המידה ואולי מעורר אותם לנקוט פעולה שתמתן את תנאי האקלים המחריפים, כבר מתנגש עם המציאות של "שוק אוויר יוקרתי" צומח. זו דוגמה נוספת לאופן שבו כשהסביבה נעשית פחות ראויה למגורים, העשירים ימשיכו לבודד את עצמם מההיבטים הגרועים ביותר - אפילו בשעה שאורח החיים שלהם מתדלק את פליטות הפחמן באופן חסר פרופורציה.
כשהלהט לאוורור שהחל בקורונה פוגש את הצורך להתגונן מעשן, יש אנשים עשירים שיעשו הכול וישלמו כל סכום כדי להבטיח שתמיד יהיה להם משב רוח רענן.
"מתווכים רואים הזדמנות באסונם של אחרים"
דפדפו בפרסומי נדל"ן יוקרה כיום ותגלו ש"שרלוט מאפר ווסט סייד" לא לבד: בניינים רבים מפתים קונים בהבטחה לחוויית נשימה יוצאת דופן. דירה ב־1.5 מיליון דולר בשכונת באטרי פארק סיטי מתגאה ב"אוויר חיצוני שמסונן פעמיים", בשעה שעל דירת קונדו בגרמרסי שמוצעת ב־3.1 מיליון דולר מציינים כי יש בה "מסננים במתחמים המשותפים לאוורור פרמיום ואוויר צח". בשכונת רוז היל, שבה מחירי הדירות נעים בין 2 מיליון ל־6 מיליון דולר, ישנם מסנני אוויר בכל פינה בבניין ויש גם תוספת של "קירות היקפיים ולוחות רצפה כדי למנוע מעבר אוויר, ריחות ומזהמים".
סיכום שנת 2023 של סוכנות התיווך סיטי ריאלטי כלל יותר מתריסר נכסים זמינים בעיר ניו יורק שמתגאים בכמה האוויר שלהם נקי. "אוויר משווק כתכונה של מוצר יוקרה, אמר ריצ'רד פלטייר, פרופסור למדעי בריאות הסביבה באוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט, שהחל לחקור איכות אוויר בתואר השני, כשאסף ובחן פילטרים מבניינים בברונקס. "את יודעת, זה כולל חדר כושר ושוער ופילטר HEPA (תקן ליעילות מסנני אוויר)".
בקליפורניה, שלה היסטוריה ארוכה יותר של אירועי עשן, שוק אוויר היוקרה כבר המריא. ב־2020 "לוס אנג'לס טיימס" כתב על האופן שבו גרגורי מאלין, יזם נדל"ן מסן פרנסיסקו, החל לשווק את האוויר בכנס כחלק ממתקני הנוחות בדיוק כמו חדר כושר או שלושה מקומות חניה. קרל גמבינו, מתווך נדל"ן בסוכנות Compass בלוס אנג'לס אמר לעיתון כי את רוב מכירותיו האחרונות, כל אחת בכמה מיליוני דולרים, ניתן לקשור ישירות לטכנולוגיות סינון האוויר המתקדמות שבנכסים.
והטרנד מתפשט: בניין Elevate בשיקגו הכתיר את עצמו לראשון בעיר שהתקין מסנני אוויר UV-C/HEPA בתקן בית חולים, בלובי, במעליות ובקומת המתקנים לדיירים. בעזרת ציוד חיטוי UV-C נייד מטהרים את האוויר בכל דירה לפני שהדיירים עוברים אליה.
שוקי יוקרה התפתחו גם בחלקים אחרים של העולם שיש בהם איכות אוויר ירודה. אקנקשה סינג תיארה במגזין Wired את כלכלת "שלם כדי לנשום" בהודו, שבה חללים עם אוויר מסונן נגישים רק לאנשים אמידים. בסין, כך דיווחה האנתרופולגית החברתית־תרבותית ויקטוריה אינגוויאן, מקלטים תת־קרקעיים הוסבו לאזורי נשימה קהילתיים, ואילו תושבים עשירים יותר יכולים להרשות לעצמם לצאת לחופשות "שטיפת ריאות". אצל הרבה אנשים אחרים, בימי אוויר רע, פעילויות שנערכו בפארקים - משחקי קלפים, התעמלות וקריאת עיתון - מתקיימות עכשיו מתחת לאדמה.
אלא שבניו יורק האובססיה לאוויר החלה במגפה. במהלך הקורונה האוורור היה המלך. אוויר מבחוץ, והרבה ממנו, היה יכול למנוע את ההתפשטות של נגיפים. במהלך שריפת יער ההפך הוא הנכון: אוויר מבחוץ הוא רעיל והאוורור פחות חשוב מאשר שמירה על איטום וניקוי האוויר שבפנים.
זה מה שהופך את הטכנולוגיה בבניינים המתקדמים הללו, באופן אובייקטיבי, לכה מרשימה: היכולת להכניס, לסנן ולנקות אוויר מבחוץ, ובו בזמן לאטום את העולם החיצוני כשצריך. האיטום קשה בבניינים ישנים שרוחות יכולות לפרוץ אליהם, בייחוד כאלה מתחילת המאה ה־20: טוב למגפות, אבל רע לעשן וזיהום. במהלך שנות השבעים משבר אנרגיה עולמי דחף אדריכלים ומהנדסים ליצור בנייה אטומה יותר מפלסטיק, עץ דחוס וויניל, במקום עץ או אבן. העיצובים החדשים הפחיתו את האוורור, כך שבבניינים שאין בהם סינון, איכות האוויר נפגעת.
אוויר פנימי נקי באמת הופך לריקוד מסובך, ויקר: דרושה היכולת להחליף בין אוויר חיצוני לפנימי, לאטום דירות בודדות ועדיין לספק רמות גבוהות של סינון, וכן, אם רוצים, טכנולוגיות חיטוי, כגון אור על-סגול. בדרך כלל לבנות בניין קונדו בן 50 קומות יעלה כ־9,000־10,000 דולר למ"ר, אמר רו. ה"שרלוט" עלה כ־13 אלף דולר למ"ר.
העלויות לא הניאו את העשירים מהמרדף אחר האוויר הנקי. לפי מחקר שפורסם ב־2022 בכתב העת Nature Human Behaviour, מי שגרים באזורים אמידים עורכים יותר חיפושים ברשת אחר מידע על איכות אוויר והגנה על הבריאות במהלך אירועי עשן. הם גם נוטים יותר להישאר בבית ולדווח על מצבי רוח שליליים בנוגע למה שהם רואים מחוץ לחלונם. בספרה "דוקטרינת ההלם" נעמי קליין טענה שתאגידים יגיבו למשברים בניצול המצוקה שהם גורמים כדי למכור מוצרים חדשים. "זאת עוד דוגמה של זה", אמרה כריסטין אריקסן, שעומדת בראש קבוצה שנקראת "גיאוגרפיות של אסונות" באוניברסיטת ברן. "מתווכי נדל"ן רואים הזדמנות עסקית באסונם של אנשים אחרים".
הבדלים גדולים באיכות האוויר בהתאם לערך הבית
הפחד מעשן מוצדק. במהלך שני העשורים האחרונים, מאז שאסף פילטרים בברונקס, פלטייר חקר את החשיפה של בני אדם לזיהום אוויר. הוא בדק מה אנשים נושמים כשהם עובדים, במהלך היום שלהם וכשהם ישנים בלילה בבתיהם - וכיצד זה משפיע על הגוף.
לפי פלטייר, 8 מיליון בני אדם ברחבי העולם מתים מוות מוקדם בכל שנה בשל חשיפה לזיהום אוויר, שמקושר לסרטן, למחלות לב וכן להפרעות נוירולוגיות, במערכת הרבייה ובמערכת החיסון. אפילו בטווח הקצר חשיפה לעשן, במיוחד משריפות יער, עלולה להזיק לריאות וללב, לגרום לשבץ ולהחריף אסתמה ובעיות נשימתיות אחרות.
עשן מזיק למערכות רבות בגוף, לא רק למערכת הנשימה או למערכת הלב וכלי הדם, מסכים קולין ריד, פרופסור לגיאוגרפיה באוניברסיטת קולורדו בבולדר. חלקיקי הפחמן השחור, החומר הכימי המפויח שמייצרות שריפות יער, קטנים מספיק כדי לחדור לדם, מה שמביא אותם לכל מקום בגוף. בין 2010 ל־2020 ההרעה באוויר במערב ארה"ב גרמה לעלייה של 670 מקרי מוות מוקדם בשנה באזורים אלה. "חומר חלקיקי קשור כמעט לכל תוצאה בריאותית שלילית שאנו מכירים", אמרה ג'ואן קייסי, אפידמיולוגית סביבתית מאוניברסיטת וושינגטון. כפי שציינה קייסי, עשן יפעל כ"מכפיל" על פערים קיימים. עשרות מחקרים מצאו כי בעלי הכנסה נמוכה חשופים ליותר עשן וחווים יותר השפעות בריאותיות שליליות ממנו. לפי הסוכנות להגנת הסביבה, אנשים שאינם לבנים וילדים ומבוגרים עניים נוטים יותר ללקות באסתמה ובמחלות נשימתיות אחרות.
חלק מזה נובע מהעובדה שלאנשים במעמד חברתי־כלכלי נמוך יותר יש פחות גישה לכלים משפרי אוויר. גם במשקי בית בעלי הכנסה נמוכה שיש בהם מזגן הם עשויים שלא להפעיל אותו בגלל עלות החשמל. נוסף על כך, מזגנים יעילים יותר כשיש להם פילטרים באיכות גבוהה שמוחלפים בתכיפות.
למדנו במהלך הקורונה שהסביבה הביתית חשובה יותר מכפי שמדענים הניחו קודם לכן. על פי ממצאי סקר על ניצול הזמן, האמריקאי הממוצע מבלה יותר מ־70% מזמנו בתוך הבית. קודם לכן מדענים ניסו לרוב להעריך את החשיפה בהתבסס על זיהום אוויר בחוץ. אבל מכיוון שאנשים חווים סביבות ביתיות כה שונות, ומבלים שם כל כך הרבה, הבריאות שלהם מאוד תלויה באיכות האוויר שהם נושמים בפנים.
סטטיסטיקות נדל"ן חושפות את חוסר השוויון: מחקר מ־2021 שאסף נתונים מ־1,400 חיישני אוויר ביתיים שהתקינו משתמשי רשת PurpleAir, שבמימון המונים, בסן פרנסיסקו ובלוס אנג'לס הראה הבדלים גדולים באוויר הביתי בהתאם לערך הבית. בעזרת נתוני חברת הנדל"ן Zillow החוקרים גילו כי בבתים חדשים יותר ובכאלה שיש בהם מיזוג מרכזי הייתה איכות אוויר גבוהה יותר במהלך אירועי עשן. המחיר הממוצע של בתים שיש בהם את המסננים הללו גבוה ב־20% מערך הנכס החציוני.
דיסטופיה או סטנדרט בטיחותי חדש שיגיע לכולם?
בית משמש, ברמה הבסיסית ביותר, כסוג של מחסה. כשהאקלים בחוץ הופך לבלתי יציב, כולם זקוקים למקומות להתקרר, להתחמם, להישאר יבשים ולנשום בחופשיות. אבל עד כמה על האדריכלות או הטכנולוגיה להרחיק לכת כדי להגן עלינו מהסכנות של העולם שבחוץ?
ב־1969 מבקר האדריכלות ריינר בנהם טען כי המראה של בניינים מודרניים צריך להיות מונחה בידי התפתחות הטכנולוגיה ששולטת בסביבות שלנו, כמו מיזוג אוויר, יותר מאשר שיקולים אסתטיים. בנהם האמין שהפיתוחים הללו - בחסות היכולת שלנו ליצור אקלים מעשה ידי אדם - צריכים להתחרות בשאיפות אדריכליות אחרות.
הוא אפילו הציע, בהתחשב בכל הגאדג'טים שיש כיום במעונות מודרניים, כי אנו יכולים פשוט לוותר על החלק הזה של בניין. במאמרו "בית הוא לא בניין" העלה השערות בנוגע לתוצאה הסופית של השינוי הזה בסדרי עדיפויות, והציג מבנה שאותו כינה בועת הסביבה, "כיפת בועה מפלסטיק שקוף שמנופחת בפלט של מיזוג אוויר".
הרעיון של סביבה היפר־נשלטת עד לקצה מגיע במהרה לדיסטופיה, כפי שהבחינו שלל אמנים ומבקרי תרבות. ב־1970 קולקטיב האדריכלות המחתרתי "אנט פארם" העלה את "לנשום - זה הקטע שלך", מיצג שהכניס אנשים לתוך בועה פנאומטית אטומה שנקראה "תא אוויר נקי" כך שיוכלו לנשום אוויר טהור, נקי מזיהום. אם אנשים בחרו שלא להיכנס לתא, הם התבקשו לחתום על טופס הסכמה למוות.
במהלך שנות השבעים קבוצת אדריכות אנרכיסטית בריטית בשם "סטריט פארם" פרסמה עלון מחתרתי שבו חזתה שאוויר צח יהיה נדל"ן מבוקש לרכישה בעתיד. ב־2006 הקבוצה האקטיביסטית "יס מן" יצרה את ה־Survivaball, חליפה מתנפחת גדולה שאותה כינתה "קהילה מגודרת לאדם אחד" כדי להגן על מנהלי תאגידים מהשפעות שינויי האקלים. "יש לנו תוכנית להציל אותך ממגוון רחב של אסונות שצפויים להתרחש מהאקלים, שנעשה יותר ויותר בלתי יציב", נטען באתר המוצר הפארודי שלהם. "בעוד אחרים פונים לחוקים בסנאט או להסכמים באו"ם, אנחנו פנינו לטובי המהנדסים שלנו".
חזיונות כאלה לא נראים רחוקים מאוד מהמציאות ב־Sven, גורד שחקים בעל חזית מעוקלת בשכונת לונג איילנד סיטי. שם קבוצה של מהנדסים, שתפקידיהם כוללים פיקוח על מסכי איכות אוויר, יכולים לכוונן את מערכות הבניין בכל רגע נתון. Sven הוא הבניין השני בגובהו בקווינס ויש בו יותר מ־950 דירות. מהרחוב, כשאת מותחת את צווארך, בקושי ניתן לראות את קצהו.
"זה יהפוך להיות כמו חגורת בטיחות"
ביום חמים ביחס לעונה, בתחילת דצמבר, עמדתי בדירה פינתית בת שני חדרי שינה המתהדרת בחלונות מהרצפה לתקרה עם נוף מרהיב לקו הרקיע של מנהטן. מה שהיה יותר מרשים, עם זאת, היה מה שראיתי במקום אחר, בקרביים של הבניין: מערכת סינון רב־שלבית שבאופן קבוע מכניסה 60 רגל מעוקב לדקה (Cubic Feet per Minute או CFM) של אוויר (CFM 1 הוא בערך כדורסל של אוויר; הכמות המומלצת לנשימה של אדם בוגר בכל רגע נתון היא כ־15 CFM).
ב־Sven כל האוויר החיצוני מסונן פעמיים: פעם אחת דרך פילטר MERV-8 ופעם אחת דרך פילטר MERV-15, אמר פיטר סקלאסקי, סגן נשיא בכיר להנדסה ושירותי אנרגיה ב־Durst, החברה היזמית של הבניין (MERV הם ראשי תיבות של Minimum Efficiency Reporting Value, שמתארים את המידה שבה הפילטר יכול ללכוד חלקיקים. ככל שהמספר גבוה יותר, הפילטר טוב יותר).
יחידות מפוח הנחשון בכל דירה כוללות עוד פילטר MERV-13, שמטפל במזהמים שנוצרים בידי הדיירים עצמם. "יש לנו צוות מהנדסים מלא שפעיל פה וכל הזמן צופה", אמר סקלאסקי. "אם משהו יקרה, הם יוכלו לסגור דברים".
במהלך אירוע העשן בקיץ המהנדסים הגיבו מיד, והפחיתו את כמות האוויר החיצוני שנכנסת. "ערכנו השוואות ישירות של חומר חלקיקי", אמר סקלאסקי, "וזה היה ממש נמוך בפנים". דיירת בבניין סיפרה לי, שכשהיא יצאה החוצה העשן היה כל כך נורא שהיא יכלה לטעום אותו. בבית הריח והטעם נעלמו.
לתחנה האחרונה שלנו סקלאסקי הוריד אותי בקומת המתקנים לדיירים של Sven, שם יש ספרייה, חדר עצום שנראה כמו אולם בקמפוס של אוניברסיטה. אפילו עוד יותר אוויר צח מוזרם לספרייה, מכיוון שהחלל גדול יותר, למרות שלא היו שם הרבה אנשים שינשמו אותו. דייר אחד ישב בקצה של שולחן ארוך וריק.
ב"שרלוט" רו הראה לי שאפילו ביחידות האחסון של הדיירים ובחדר הרחצה של חיות המחמד יש אוויר מסונן ונקי. "זה באמת עולה יותר, אבל זה עדיף לבריאות ואיכות החיים של הבניין", אמר סקלאסקי. "הרגשנו שזו עסקה משתלמת".
לא בבית של כולם ניתן להלביש את כל תכונות ההגנה הללו. למעשה, עבור רוב הדירות הקיימות כמעט בלתי אפשרי להנדס עיצוב כמו של Sven. "אם מדברים לגמרי בלי רגש, הגישה הזאת היא הכי טובה שיש", אמר פלטייר. "אבל מעט מאוד אנשים מקבלים את זה". במדינות עניות יותר פילטר HEPA הוא נדיר אף יותר.
שאלתי את סקלאסקי אם אנשים התרגלו לדרוש את סטנדרט האוויר הזה, לצד מתקנים אחרים. הוא אמר שהוא חושב שכן, שאיכות אוויר ברמה כזו תהיה מצופה מבניין בכזה מעמד. "אם תלך למקומות עם שכר דירה זול יותר, אולי לא תקבל את האיכות הזאת".
הדירות בבניינים האלה לרוב עולות מיליוני דולרים, אלפים בשכירות, אבל ככל שיותר אנשים יראו את היתרונות שיש להן להציע, רו חושב שהם ירצו את אותם מתקנים. בסופו של דבר, הוא מדמיין, הטכנולוגיות הללו "יחלחלו" גם לקונים במיליון דולר.
"אחר כך זה בעצם יהפוך להיות כמו חגורת בטיחות", אמר. "כמה זמן ייקח לחלחול הזה להגיע לתחתית? אני לא יודע, זה תלוי באנשים אחרים".
"האוויר חושף מי שייך ומי לא, למי מגיע ולמי לא"
התחום הזה נמצא תחת רגולציה בחוק האוויר הנקי משנת 1970, חוק פדרלי שהעניק לסוכנות להגנת הסביבה את הסמכות לנטר ולקבוע גבולות למזהמים מסוכנים באוויר. מספר המזהמים הנקובים בשמם עומד עתה על 187. בתגובה מפעלים התקינו מסננים בארובות, ויצרני רכב הכניסו ממירים קטליטיים למכוניות. אבל בגלל שעשן משריפות יער אינו תוצאה של מפעלים מסוימים או אפילו של תעשיות מסוימות, פשוט לא ניתן לפקח עליו באופן שנראה בעבר.
חוק האוויר הנקי לא קבע שום תקנות בנוגע לאוויר בסביבה הביתית. "אנחנו לא עושים כלום כדי לפקח על איכות האוויר הביתי", אמר מרשל בורק, פרופסור בבית הספר דואר לקיימות בסטנפורד. "פשוט מתייחסים אליו אחרת, ואנחנו אפילו לא מודדים אותו באופן מקיף. זה די בלתי ידוע". לאגודה האמריקאית של מהנדסי חימום, קירור ומיזוג אוויר יש סטנדרטים שמתווים שיעורי אוורור מינימליים, אבל אין שום אזכור מי אמור לבדוק, באיזו תכיפות או מתי.
בניינים צורכים 40% מכלל האנרגיה בארה"ב, וכ־70% בעיר ניו יורק ובערים צפופות אחרות. הם בעת ובעונה אחת מגנים עלינו מפני בעיות של שינויי אקלים, אבל גם מנציחים אותן. כשבניינים מכניסים פנימה אוויר מבחוץ, החילוף מגדיל את ההוצאה האנרגטית. אבל רוב הבניינים עם מערכות סינון מתקדמות מאמצים צעדי קיימות ואת ההוצאה האנרג טית העודפת ניתן לתקן באמצעות מערכות לניצול חום שיורי, שמשיגות אנרגיה מאוויר חם לפני שהוא מוצא מן הבניין.
עם זאת, פלטייר סבור שקשה לקרוא לשיפורי איכות האוויר בבניינים הללו "בני־קיימה". הכנסת אוויר חיצוני, ניקוי אוויר, חימום או קירור שלו - כל הפעולות הללו דורשות אנרגיה. "אתה לא מפחית את הצריכה של מוצר מוגבל, כמו מים", אמר פלטייר. "אתה לוקח מוצר מזוהם ומשפר אותו עבור האנשים שחיים שם, וזהו בערך". לעומת זאת, כשאנשים מתקינים פאנלים סולאריים בבתים שלהם הם הופכים יותר אנרגיה לנגישה לאחרים. התועלת לציבור הרחב היא ברורה.
במקום להותיר את הבעיה ליזמים פרטיים שיחשבו על פתרונות לבניינים מסוימים, בורק מסטנפורד טען שממשלות צריכות לשקול לראות באיכות האוויר סוגיית תשתית חדשנית. באופן מעודד מחוקקים בעיר ניו יורק הציגו ב־2023 שני חוקים הנוגעים לאיכות אוויר. הם מציעים דרכים שבהן ניתן למדוד אותו בבתי ספר ובבניינים עירוניים וכן לאכוף סטנדרטים בעתיד, ונתנו לגורמים רשמיים 18 חודשים כדי לקבוע את אמות המידה. שני חוקים נוספים הציעו תוכניות פיילוט בנות חמש שנים לניתוח איכות האוויר בבנייני מגורים ומסחר. התוכניות יהיו וולונטריות, אלא אם כן בניין זוכה לסיוע מהעירייה.
בינתיים יש פתרונות שניתן ליישם כמו יצירת מרכזי אוויר נקי, שיפור בניינים ישנים וחלוקת מכשירי סינון ניידים ונגישים יותר. סינון נייד הוא די זול, אמר בורק. "זה יהיה נגיש להרבה יותר אנשים מאשר מי שיכולים להרשות לעצמם לקנות פנטהאוז יוקרתי בניו יורק".
ללא כל ניסיון מהותי להתמודד עם הצרכים של הציבור הרחב, עם זאת, עשן ואוויר ביתי עומדים להפוך לגורם נוסף של ג'נטריפיקציית אקלים, כשנכס כלשהו הופך להיות שווה יותר בגלל היכולת שלו לעמוד בהשפעות שינויי האקלים. ב־2018 חוקרים מאוניברסיטת הרווארד פרסמו מאמר על מקרה שכזה, לאחר שהבחינו שהגובה שבו ממוקמים הנכסים משפיע על הערך שלהם במחוז מיאמי־דייד בפלורידה. אם בית היה גבוה יותר, ערכו נטה לעלות בין השנים 1971 ל־2017, שעה שהערך של בתים בגבהים נמוכים יותר נטה לרדת.
עבודת המשך בנושא ג'נטריפיקציית אקלים מצאה שכנעשים שיפורים ירוקים או שיפורי עמידות בשכונה - גני גשם או גגות ירוקים למשל - השינויים תורמים מעט מאוד למי שהכי חשופים לסכנות סביבתיות. מחקר מ־2020 שנערך בפילדלפיה מצא שתשתית חוסן ירוקה לא סייעה בסופו של דבר לאנשים פגיעים מבחינה סוציו־אקולוגית. תחת זאת השיפורים פשוט משכו אנשים בעלי הכנסה גבוהה יותר שיכלו להרשות אותם לעצמם.
במילים אחרות, אלא אם כן יהיה מאמץ כלשהו להביא את הטכנולוגיות האלה לציבור הרחב, כל מה שהן עושות הוא לאפשר למעטים לחיות עם אוויר טהור. אנחנו בטח לא צריכים להניח שהמצאות יחלחלו מטה לכולם באופן אוטומטי, אמרה אריקסן. היא טענה שצריכה להיות השקעה כלשהי ב"שיפור חברתי".
במהלך הקיץ המעושן של ניו יורק הסופר אדם גופניק תיאר כיצד אנשים פנו לרומן "בית קדרות", שבו צ'רלס דיקנס מתאר את זיהום האוויר החונק שמטביע את לונדון של אמצע המאה ה־18: "עשן מנמיך ויורד מארובות ומוריד דלף חרישי שחור, עם פתוֹתי פּיח גדולים כפתותי שלג בכל גודלם - בשחורים של אֵבל, יכול אדם לחשוב, על מותה של השמש" (בתרגומו של אמציה פורת, הוצאת כרמל, 2013). הרומן קולע בתיאור המשבר הסביבתי של התקופה, כתב גופניק. גם בתקופתו של דיקנס הקשיים לא פקדו את כולם במידה שווה; פיח, ערפל ועשן היו אופייניים לשכונה בעלות הכנסה נמוכה. העניים היו אלה עם פרצופים מלוכלכים ובגדים מכוסים בפיח.
עבור פיטר אדיי, פרופסור לגיאוגרפיה אנושית ומחבר הספר "אוויר: טבע ותרבות" (Air: Nature and Culture) האוויר בערים "חושף מי שייך ומי לא, למי מגיע ולמי לא". אדיי מתאר פרויקטי בנייה ככאלה שמבקשים "לאבטח את האוויר מכל היתר". הוא קרא להם "אטמוספירות פרישה": האוויר של איש איש לעצמו. האוויר שלך נקי רק במידה שאתה בעצמך יכול לרכוש. אבל התערבויות אישיות מהסוג שתחום הוולנס לרוב מכתיב הן בין התגובות הגרועות ביותר שעלולות להיות לנו למשבר האקלים, כתבה אלינור קאמינס במגזין זה ב־2020. "פתרונות אישיים למשברים ציבוריים", כפי שקאמינס ניסחה זאת, מושתתים על "חשיבה מאגית במקרה הטוב ועל אנוכיות קצרת רואי במקרה הרע".
חזון כיפת הזכוכית הולך ומתגשם
ב־Solaire, מגדל בן 279 דירות שמשקיף על נהר ההאדסון, מירוסלב סלון העלה אותי לגג לראות היכן נפלט האוויר שנשאב מחדרי האמבטיה והמטבחים. כמו בבניינים האחרים שבהם סיירתי, אוויר צח מוזרם לדירות 24 שעות ביממה. האוויר החיצוני מצונן או מחומם, ומוסיפים או מסירים לחות בהתאם לעונה. גם כאן האוויר בפנים טוב בהרבה מאשר בחוץ. "אין כל צורך בחלונות", אמר סלון, המנהל שחי במקום. "אבל גיליתי מניסיוני שזה יותר פסיכולוגי".
לורנס, בעלת דירה ב־Solaire ומעצבת פנים, אמרה שמקצועה הפך אותה למודעת במיוחד להשלכות הבריאותיות של איכות האוויר הביתי. במהלך שריפות היער, אמרה לורנס, היא הייתה אסירת תודה שלא הושפעה. בכל הבתים שלה הייתה מערכת סינון ברמה גבוהה. "אני יכולה להבחין בהבדל כשאני מבקרת בבתים בעלי רמה נמוכה יותר של סינון אוויר", אמרה. "לעיתים קרובות יש ריח או ניחוח בלתי נעים בחלל. לא מרגיש נוח או בטוח לבקר או לחיות בחללים כאלה".
כשעזבתי את Solaire, השקפתי על נהר ההאדסון. יש דיבורים על בניית סוג של חומה כדי להגן משיטפונות מנהר ההאדסון במהלך סערות ומעליית פני הים. כשהסתכלתי שוב על הבניין דמיינתי אותו מוקף בחומות, חלונות אטומים מפני העולם החיצון. החיים שסוג הבניינים הללו מציעים הוא כמו מספר מדע בדיוני, אמרה האפידמיולוגית קייסי. "זה הולך להיות העתיד: אתם מתחת לכיפת זכוכית".
הרבה מתכננים עירוניים, סופרי מדע בדיוני ומהנדסים, אפילו יוצרי הסרט של משפחת סימפסון חשבו על התרחיש שבו אנשים חיים מסוגרים מתחת לכיפות זכוכית. ההצעה המוכרת ביותר היא כנראה זו של האדריכל האמריקאי באקמינסטר פולר, שרצה לכסות את מרכז מנהטן במגן בגובה 1.5 ק"מ כדי להפחית את זיהום האוויר ולהגן מפני המזג הסוער. פולר הודה שהדירות ש"בתוך הכיפה" יהיו כנראה יקרות יותר.
כיפת הזכוכית עשויה להיות קלישאה של מדע בדיוני, אבל גרסה כלשהי שלה כבר הגיעה. היא פשוט מעודנת יותר מעדשת המגע הענקית של פולר, שמרחפת מעל העיר: הכיפות של ימינו הם הבניינים עצמם. בתוך קומץ עשורים איכות האוויר המידרדרת עלולה לחלק את כולם למי שיכולים לשגשג "בתוך הכיפה" בכל מקום, לא משנה כמה האוויר בחוץ גרוע, ולמי שלא יכולים להרשות לעצמם הגנות שכאלה וחייבים להתמודד עם התוצאות המחרידות: חולי תכוף יותר, מוות מוקדם יותר.
במהלך העשן בניו יורק, רו אמר, משפחתו כלל לא יכלה לשים לב למצב מתוך דירתם. כשביקרתי שם עמדתי במטבח מתחת לפתח אוורור כשרו הפעיל את כירת הגז. המערכת של "שרלוט" מזהה כמה אוויר נשאב מפתחי הפליטה ומיד מתחילה להחליף אותו באוויר נקי מבחוץ. בתוך 30 שניות פתח האוורור מעל ראשי החל לשחרר בריזה שפיזרה את שערי בנעימות. "אנחנו יכולים לבשל שרימפס, לובסטר", אמר רו, ואם מישהו מבקר 30 דקות לאחר מכן, אין שום זכר לריח של פירות ים.
בחג ההודיה האחרון רו אירח חברים ובני משפחה ב"שרלוט" לתפריט הרגיל - תרנגול הודו, מילוי, תפוחי אדמה, רוטב אוכמניות. האנשים שישבו סביב השולחן היו שלושה־ארבע מטר מהכיריים והתנור. "הם בקושי יכלו להריח את האוכל", אמר רו. "זה מאוד מאוד יעיל".
