רחוב בגני תקווה. גם ככה רוב תושביהן זה מקרוב באו / צילום: תמר מצפי
"אדם תועה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו, עתה בוודאי יידע הדרך הנכונה. כיוון שפגשו זה בזה שאל אותו: אחי, אמור לי היכן הדרך הנכונה? זה כמה ימים אני תועה. אמר לו: אחי, אף אני איני יודע, שאף אני תועה כאן כבר כמה ימים, אלא אומר לך בדרך שהלכתי אני, יכול לומר לך, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש דרך חדשה".
● "אימת המשכירים": החברה שהפכה לכאב הראש של בעלי הדירות בברלין
● ביהמ"ש אסר על אורן קובי לעסוק בנדל"ן, אבל זה לא עוצר אותו
את המשל הנפלא הזה כתב ש"י עגנון בספר "ימים נוראים" (הוצאת שוקן). עגנון מייחס את הדברים לרבי חיים הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז ומגדולי מנהיגי היהדות של אירופה במאה ה-19. הוא מביא בשמו גם את הנמשל הברור: "כן אנחנו, דבר זה אני יכול לומר לכם, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים. אלא עכשיו נחפש דרך חדשה".
לא במקרה נזכרתי בסיפור הזה השבוע, שזימן לנו את הימים הנוראים יחד עם 7 באוקטובר. כשרובנו עסוקים בעיקר בלהוכיח לצד השני עד כמה הוא טועה ותועה, ושוכחים שאנחנו תקועים בלופ ביער משותף. מתפלפלים עד אין קץ בדיונים על אסטרטגיה במלחמה מול עזה ולבנון, או על שאלת "היום שאחרי", מי ישלוט במקום חמאס וחיזבאללה ומי יבטיח שאסון לא יתרגש עלינו חלילה גם מחר או בעוד שנה - ולא שואלים מספיק מה עם האסטרטגיה כאן אצלנו, ולא רק בנוגע לפרויקט הגרעין האיראני.
גופים בלי הצדקה
שנה עברה, וחזרנו לשחק בדיוק על אותו מגרש, על אותן דרכים ואותם כללים שלא הובילו אותנו לשום מקום. שום שידוד מערכות ראינו, ולא רפורמה גדולה אחת לרפואה.
כך, השבוע חתמו המפלגות על "חלוקת השלל" במוסדות ההסתדרות הציונית - האמא של הקרן הקיימת לישראל והסוכנות היהודית. כל המפלגות שלחו יד במעל - הליכוד, העבודה, מרצ, ישראל ביתנו. ג'ובים מובטחים לכולם. תזכורת חשובה לכך שהבעיה היא לפני הכל בשיטה, ולא בבן אדם (או לפחות לא רק בבן אדם).
אף אחד לא יחלוק על כך שקק"ל והסוכנות היהודית הם בדיוק כמו ההגנה והאצ"ל של פעם. שאין שום הצדקה אמיתית לגופים הללו אחרי שהוקמה פה מדינה, כשיש פה משרדי ממשלה בשפע, כולל כאלה שאחראים על אותם עניינים בדיוק. "ראש המחלקה לגיוס משאבים וחיזוק הקשר עם הקהילות בהסתדרות הציונית העולמית", סתם דוגמה מתוך עשרות, וממש במקרה גם הבן של יו"ר סיעת ש"ס בכנסת, עושה תפקיד שנמצא תחת אחריות משרד התפוצות. אבל למה להרוס מכונת ג'ובים מוצלחת כל כך, גם אם הכסף מגיע רובו ככולו מהכיס שלנו, בעיקר שלל ממכירת קרקעות ששייכות לאזרחי המדינה, ולא מהאגדות על קופה כחולה ורצון טוב של יהודים מאמריקה. ינקי דרעי מוסר בכל חודש תודה.
אם זה לא היה עצוב
דוגמה טרייה אחרת היא הוועדה, עוד ועדה, שהחלה לבחון בימים אלה את איחוד הערים קרית אונו, גני תקווה וגבעת שמואל בבקעת אונו, מה שיכול לייצר יתרון לגודל ועיר של כ-100 אלף תושבים (פחות מעשירית מירושלים, למשל). דומה מדי לוועדה שבדקה בשנת 2017 את איחוד תל אביב ובת ים, וחזרה עם המלצה חד משמעית בעד האיחוד, מה שכידוע לא קרה.
וכמו עם הקק"ל והסוכנות, גם הפעם אין שום טיעונים אמיתיים להנצחת המצב, מלבד המשרות והפינוקים שלצדו, כבודם במקומם. מספיק לקרוא את המכתב הזועם שהוציאו שלושת ראשי הערים הללו לשר הפנים משה ארבל. האיחוד, תחזיקו חזק, יביא ל"אובדן הזהות הקהילתית של כל עיר ופגיעה בתכנון ארוך טווח, שכן כל רשות נמצאת בשלב התפתחות שונה ובעלת חזון עירוני ייחודי".
ומי שלא שם לב: מדובר בקרית אונו, גני תקווה וגבעת שמואל - הערים הכי גנריות שאתם מכירים. "זהות קהילתית" של ערים שגם ככה רוב תושביהן זה מקרוב באו, ושרק מעטים יכולים לנופף בשורשים שנטועים שם עמוק בקרקע, כאילו זה משנה. או "חזון עירוני ייחודי" שכולל בעיקר מגדלים מועתקים בני 30 קומות, עם אותה גינת כושר ומרכז מסחרי וקאנטרי שכונתי ליד. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
ואלה באמת רק שתי דוגמאות טריות מהשרוול. שנה אחרי 7.10, אנחנו הולכים בדיוק באותה דרך ביער. עוד משרות לאנשי שלומם, וסביר שגם לא נסתפק בקרוב ב-259 הרשויות המקומיות שיש כאן. ככה ממשיכים בכוח האינרציה, גם אחרי שהתחוור לנו כמה היא מסוכנת ויקרה.
כוכבי השבוע
מצוין: עינוי הנפש מגיע בדיוק בזמן
יום כיפור מגיע בדיוק בזמן. התורה מצווה ביום הזה "ועיניתם את נפשותיכם", וחז"ל הפכו את המילים הקצרות להוראות מפורטות - איסור אכילה ושתייה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
25 שעות, רק 25 שעות, שנחשוב על מה שעובר על אלה שנמצאים קרוב ורחוק כל כך, בעינויי נפש וגוף של ממש. להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן. ללא אכילה, ללא שתייה, ללא רחיצה. שעות ספורות שבהן אנחנו מוכרחים לא רק להזדהות עם הזוועה שבה חיה כבר יותר משנה עינב צנגאוקר, אלא עם הזוועה שבה נמצא הבן שלה מתן.
בצהריים, יקראו בבתי הכנסת את ספר יונה, הנביא שמתייסר בבטן הדג שלושה ימים ושלושה לילות. די בשלוש יממות כדי לטלטל את עולמו. יש מישהו שזה לא יכה בו בבטן באותו הרגע? ההורים והאחים והילדים שלנו כבר 370 ימים בבטן מנהרה טחובה ולחה, בחושך גדול.
בלתי־מספיק: אם היו שני טקסים, סימן שנכשלנו
בעיצומה של מלחמה, ב-7 באוקטובר, "אנחנו" מול "הם" היו השבוע תומכי הטקס הלאומי מול תומכי הטקס הממלכתי. שחמאס, חיזבאללה ואיראן יחכו בסבלנות, כי אנחנו עסוקים באיתור רמזים לפלגנות ולפוליטיקה בכל פריים.
וכן, כבודה של ממשלת ישראל, אם נשאר מעט ממנו, לא היה נפגע כלל אם הייתה בוחרת לוותר, לרדת מהעץ, או לכל הפחות להעביר את הטקס לגוף ציבורי כלשהו, ואפילו לנשיא. כאילו חסרה עבודה דחופה וקריטית פי כמה ל"שרה הממונה על הטקס, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, תא"ל במיל' מירי רגב" (הקרדיט בסוף המופע).
לא יכול להיות מנצח בסיפור הזה. בשעת מלחמה, שנה אחרי טבח נורא, שוב אזרחי ישראל ראו כיצד אנחנו שבים ונופלים לתוך ויכוחים ומחלוקות. שני הטקסים היו מכובדים ומרשימים ומרגשים כשלעצמם, אבל איכשהו, זה כבר לא היה חשוב.