אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי
"אבא אנחנו סוגרים טלפונים", ארבע מילים שכאשר הן נאמרות בכל שפה הן פתח לאי ודאות, אך בעברית הן מלוות בהקשר מאוד ברור לכאן ולעכשיו של המלחמה הנוכחית. אלו ארבע מילים שמלוות אותי ועוד הורים רבים לחיילים בשנה האחרונה. זה אולי מונולוג אישי ופרטי, אבל הוא למעשה מקרין לציבורי, לכללי ולשבטי.
● התא"ל במיל' שמבטיח: ישראל מכינה "הרבה הפתעות" לאיראן
● תא"ל דן גולדפוס חשף בחו"ל: כך אילצה ישראל את סינוואר לצאת מהמנהרה
● בעולם מתפעלים: כך הפכה ישראל את המלחמה לאירוע הרסני ומסוכן עבור אויביה המושבעים
בכל פעם שהבן שלי, שמשרת ביחידה מיוחדת, ממלמל את המילים הללו, ההכרה אצלי מתחילה להיאבק בין השכל לרגש ובין התהום לרקיע. אין הרבה מה לומר בשניות הללו כשהמילים עומדות באוויר, וגם אף פעם לא מצאתי את הדבר הנכון לענות לו בחזרה.
לאחר שתיקה קצרה אני בדרך כלל מנסה לחזור למסלול ומצליח לרסס בחזרה מילים ללא משמעות אמיתית שמסתכמות ב"תלך בשלום ותחזור בשלום". אני מצליח להוסיף גם כמה מילים אמיתיות שייקח איתו למשימה: "אני סומך עליך ובוטח בך לחלוטין. תשמור על עצמך ועל החברים שלך, ולעולם אל תהיה יהיר. בקצה היהירות מחכה ההפתעה - תתקשר אליי איך שאתם חוזרים". זה המעט שאני מצליח להביע בשניות הבודדות הללו שיש לנו עד שאנחנו מתנתקים, ושעון החול הדמיוני מתחיל את הספירה שלו לאחור עד שישוב אליי.
כשאני עושה רפלקציה למילים האלו בתודעה שלי, אני מניח שאני אומר אותם לבן שלי - אבל גם בעצם לעצמי. כאילו כך אני מבטיח לעצמי שהוא יחזור, וזה רק עניין של שעות, ימים ולעתים שבועות עד שאקבל ממנו טלפון או הודעה.
הפעם הראשונה שנאלמתי דום וקפאתי הייתה כשהם נכנסו להילחם בכיסופים ביום הראשון למלחמה של ה-7 באוקטובר. המחשבה שצה"ל נלחם בתוך גבולות הארץ ומטהר אותה ממחבלים לא נקלטה ולא הייתה מובנת לנו. כשהם שבו, הוא סיפר שחבר שלו שנמצא איתו ביחידה והיה במרחק של כמה עשרות מטרים ממנו, נפצע מירי של מחבל. בפעולה נהרג לוחם, וחייל נוסף נפצע קשה. זה היה רגע מכונן, שניות שאתה חסר מילים, והמוח עובד על אוטומט, ואתה ממשיך לטפל בעובדות ובמציאות ומבקש שיספר טכנית מה היה. לאחר דקות ארוכות אתה קולט את הסיטואציה בצורה פחות מעורפלת ושואל לשלומו ולחוסנו המנטלי. האימה שאוחזת בך מצמיתה אותך. החשש שהוא היה בסיטואציה שכזו לא מרפה ממך.
דרישת שלום על פתק מח'אן יונס
כשהיחידה שלו נכנסה לעזה, דרישות השלום שהגיעו אליי היו דרך פתקים וזאת מכיוון שהיה איסור להכניס טלפונים ניידים לרצועה. כך שלמעשה, בעידן הכי דיגיטלי בהיסטוריה האנושית, המסרים שיצאו מח'אן יונס היו מחווה היסטורית למאה ה-19. הוא היה כותב כמה שורות על נייר ומספר שהכול בסדר אצלו, ושדואגים להם, ושהוא אפילו הצליח להתקלח פעם בשבוע בגיגית, כשכוס מים שהוא שופך על עצמו משמשת כטוש לכל דבר. את הפתק הרס"פ היה לוקח איתו וכשהוא היה יוצא מתחומי עזה, הוא היה מצלם אותו ושולח את ה"מכתב" להורים.
וכך אתה נד בין מתח והמתנה לטלפון שלו שמבשר שהוא "בחוץ", לבין השגרה התהומית של עבודה וניהול חיי משפחה. ואתה לא לבד במחשבות האלו. גם האחים הקטנים שלו מתגעגעים ומחכים לו בבית וממתינים לו כדי שיהיה איתם או סתם ישחק איתם באקס-בוקס או בשולחן כדורגל.
שגרה מדומה לצד תקווה ואופטימיות
שלווה אין כאן ב-12 החודשים האחרונים, לאף אחד מאתנו. את היומיום אני בחרתי להעצים ולבנות עומס מרובה של עשייה. כך ידעתי שאצליח להירדם בלי לנדוד למחשבות על הבן שנמצא בעזה ובתקופה האחרונה בלחימה בגבול הצפון. את היום התחלתי באימוני הריצה הקבועים שלי ולאחר מכן המשכתי לעבודה. אם לא רצתי באותו יום, אז הלכתי לחדר כושר, כך שהעומס הפיזי נתן לי אשראי בטוח לכך שאת הלילה אעבור בצורה סבירה.
אנחנו הדור שדמיין שנהיה האחרונים שיחווה מלחמה. התחתנו, בנינו בית, ונולדו לנו ילדים על מנת שנבנה, נקים ונפריח את החלקה הקטנה שלנו בעולם, כדי לתת משמעות וערך לחיים ששאפנו שיהיו לנו. המציאות חשבה אחרת, וחופה של דאגה מכסה את הלב שלנו שחפץ חיים.