כטב''ם מדגם שאהד 136 מוצג בטהרן. מרבית הכטב''מים ששוגרו לעבר ישראל מאיראן היו מדגם זה / צילום: Reuters, Morteza Nikoubazl
פגיעת הכטב"ם של החיזבאללה שהביא למותם של ארבעה חיילים ופצע עוד 51 מהם הדגישה עד כמה כלי הטיס הזעירים הפכו לנשק רב השפעה שביכולתו לגרום לנזק בעורף, לפחות כמו טילים בליסטיים ורקטות.
● ב-700 דולר לאחד: כך הרחפנים החדשניים של אוקראינה משנים את הלחימה
● הבכיר שמזהיר: ישראל חוזרת על הטעות מול חמאס גם עם חיזבאללה
היא גם הדגימה את הקושי ליירט כלי טיס זעירים המעופפים בגובה נמוך ומותירים אחריהם חתימה נמוכה במיוחד. החל מכיפת ברזל, דרך החץ, קלע דוד ורשת של מטוסי קרב שחגים מעל שמי הארץ - נדמה שיכולתם לפעול אל מול איום הכטב"מים מוגבלת, מה גם שהיא לעולם איננה משתלמת: לרוב מדובר בירי של טיל שמחירו עשרות רבות של אלפי דולרים או מאות אלפי דולרים בודדים על טיסן מן המדף שעלותו נאמדת בכ־20 אלף או 30 אלף דולר לדגמים היקרים. עם זאת, יש לציין, שלמרות הקשיים המערכות מצליחות לתת מענה לרוב הכטב"מים. כך, לפי נתוני צה"ל, מתוך 1,200 כטב"מים שנורו לעבר ישראל במערכה הזו 221 פגעו בשטח - מדובר בשיעור יירוט של מעל 80%.
בעוד שרחפנים פועלים לטווח קצר יחסית וניתנים לשיבוש בקלות יחסית, כטב"ם ה"מירסאד" האיראני ששוגר מלבנון נושא משקל כבד של כ־20 ק"ג חומר נפץ, הוא עמיד מאוד לשיבושי תקשורת, טס לבדו באמצעות מערכות ניווט פנימיות ושומר על מסלול קבוע בעמידות גבוהה יחסית. ימי סתיו - כמעט ללא רוח וללא עננים, כמו יום א' האחרון, מהווים תנאים אופטימליים עבורם. הם מאבדים מיעילותם במזג אוויר גשום או כשיש רוחות חזקות.
האמצעי הבטוח ביותר למיגון בפני כטב"מים הוא מניעת המראתם מלכתחילה. "יש כאן צורך קודם כל במודיעין טוב ומדויק", אומר תא"ל במיל' דורון גביש, לשעבר מפקד ההגנה האווירית בצה"ל, "ובהמשך לכך גם התקפה כדי לגרוע את היכולות. ואכן, חלק ניכר מארסנל הכטב"מים של חיזבאללה נפגע ע"י חיל האוויר בחודשים האחרונים".
אבל ברגע שהכטב"ם יוצא לדרך, עוקבים אחריו רשת של חיישנים. "ברגע שיש גילוי ראשוני, אתה שולח את אמצעי היירוט: כיפת ברזל או מטוסי או מסוקי חיל אוויר. להם גם יש את המכ"מים שלהם שמאפשרים להמשיך ולעקוב אחרי האיום", אומר גביש.
אך מול כטב"מים, בניגוד לטילים ורקטות, ישנה בעיה ייחודית: "מכיוון שהכטב"ם יכול לתמרן באוויר בגובה נמוך, קשה לדעת בדיוק מה היעד שלו ולאן הוא צפוי להגיע", אומרת טליה לנקרי, לשעבר סגנית ראש המל"ל. על כך מוסיף גביש ש"רקטה נעה באופן בליסטי, וגם אם מאבדים אותה באוויר - אפשר לנחש איפה היא תהיה. לעומת זאת, כטב"ם מסוגל לתמרן באוויר וקשה לדעת לאיפה הוא יגיע או היכן הוא יתרסק, ולכן מפעילים הרבה אזעקות כשכן מגלים אותו".
"המעבדה הגדולה בעולם"
"הכטב"מים לא היו במוקד התפיסה המבצעית של חיל האוויר שהתאמן בעיקר לאיומים רחוקים - ולשם גם הלכו התקציבים", אומר חגי בלשאי, מנכ"ל חברת הרחפנים רובוטיכאן. "ידעו היטב מה קורה בחיזבאללה, באיראן, בעזה - וידעו שצריך להפנות תקציבים גם לתחום, אבל בסוף כטב"ם זה כמו זבוב בחדר: זו בעיה מציקה, טורדנית וקשה לתפוס אותה באמצעים קונבניציונליים".
עם זאת, קשה להבין מדוע גם כיום, קרוב לשלוש שנים אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, שבמהלכה נעשה שימוש בעשרות אלפי כטב"מים, בישראל לא השכילו ללמוד מהכוחות האוקראינים והרוסים.
סא"ל (במיל') ד"ר אייל פינקו מאוניברסיטת בר אילן שהיה בעברו ראש פרויקט טיל היירוט "ברק" בחיל הים, אומר שישראל מזהה ועוקבת אחרי איום הכטב"מים עוד מאז מלחמת לבנון השניה, אך מסביר ש"לקח למערכת זמן רב להפיק את הלקחים והלטמיע אותם במערכות".
"ויחד עם זאת", הוא אומר, "מערכת הביטחון לא למדה מספיק טוב את הלקחים מהמלחמה באוקראינה - לא רק באוויר - כמו איום הכטב"מים והרחפנים, אלא גם בים, עם כלי השיט הבלתי מאוישים (כשב"מים) - וזה מצער, כיוון שמדובר במעבדה הגדולה בעולם: יש שם אמל"ח סיני, צפון־קוריאני, איראני ומערבי. בשלוש השנים שחלפו מאז המלחמה היה כאן משחק חתול ועכבר בין האוקראינים לרוסים שהביא צבאות רבים להתעורר - וצריך להגיד שהאוקראינים מצליחים באופן לא רע בכלל להתמודד איתו, והם עושים זאת על ידי הפעלת אמצעי לוחמה־אלקטרונית שפיתחו בעצמם שמשבשים את התקשורת עם מפעיל הרחפן, הטסת רחפני תקיפה וירי מתותחים בעלי ארבעה קנים על רכבי "שילקה" הרוסיים שיורים פגזי 12.3 מ"מ".
ייתכן כי גם אם מערכת הביטחון מנסה להתאים את עצמה, הקצב שלה איטי מאוד כתוצאה מכובד המערכות הבירוקרטיות שעוסקות בפיתוח אמל"ח חדש: "המנצח הוא מי שמשדרג ראשון", אומר פינקו. "ויש לנו יריב קשה: איראן היא מעצמת כטבמ"ים שמעסיקה עשרות אלפי מהנדסים בנושא, שאחראים על פיתוח 90 דגמים שונים. הם מוציאים פתרונות מהמדף במהירות גבוהה יותר מבישראל ומשיקים אותם בזריזות אל תוך המערכה.
"בישראל, עם זאת, הדברים לוקחים זמן: עושים לכל מערכת חדשה בדיקת היתכנות, דורשים הגשת אישורים ותהליכי הפיתוח עצמם יכולים לנוע בין חמש לשבע ואפילו עשר שנים. את תותחי הוולקן שעושים בהם שימוש כיום אפשר כבר היה לאמץ מזמן אם היינו לומדים שבאוקראינה עשו זאת באופן דומה".
על פי ההערכות, בצבא ובמערכת הביטחון השתדלו להתרחק מגורמי צבא באוקראינה או מישראלים ששירתו בצבא האוקראיני - גם כאשר אלה באו עם הצעות לשיפור עבור מערכת הביטחון הישראלית. "גישושים עם מערכת הביטחון הישראלית הסתיימו בדרך כלל בדחייה מנומסת. אלה העדיפו בדרך כלל לגשת לרפאל או לאלביט על מנת שיפתחו להם פתרונות", אומר גורם ביטחוני שביקש להישאר בעילום שם. "מערכת הביטחון הולכת תמיד אל הידוע והמוכר ופונה לחברות הגדולות - כמו רפאל, אלביט והתעשייה האווירית, למרות שהחדשנות בתחום נמצאת דווקא בחברות הקטנות", אומר גורם אחר.
"אין שיטת קסם"
כדי להתמודד עם מכת הכטב"מים יש צורך בשיפור של תהליכים חשובים: גילוי הרחפן, ויירוטו. "אין שיטת קסם אחת", מגלה בלשאי. "לכן צריך להתחיל מאיסוף מודיעין כדי שיסכל את יכולת השיגור של הכלים האלה, אבל מהרגע שהם באוויר ישנם מספר אמצעים לגלותם וגם כאן מדובר בשילוב של מערכות שונות, לכל אחד יתרונות וחסרונות. למשל, מצלמות שמזהות תנועה של רחפנים בשמיים ומיקרופונים מיוחדים שקולטים את רעשי המנוע, כלים שיעילותם גבוהה לטווחים קצרים ולתנאי מזג אוויר טובים, או מערכות מבוססות רדיו שצריכות להתגבר על הכטבמ"ים המשופרים שיודעים כיום כיצד לשנות תדרים על מנת להתל בנו. לאחר שמגלים את הכטב"ם ניתן להוריד אותו על ידי שילוב של תותחים שעובדים היטב בשילוב מכ"מים ובאמצעות רחפנים תוקפים - כפי שהדבר נעשה באוקראינה, למרות הבדלי הגודל והטופוגרפיה האדירים בינה לבין ישראל. הבעיה המרכזית היא שכל מה שציינתי כאן עולה כסף והרבה - כך שמי שבוחר בפתרון הזול מקבל יכולת בסיסית".
ד"ר יפתח ריכטר, מייסד וסמנכ"ל הטכנולוגיות של חברת איכון הרחפנים הישראלית R2 סבור ש"הדרך לעודד חדשנות, כרוכה בסיכון. ממשלת ארה"ב מגדירה ש־25% מתקציב הביטחון, שהוא הגדול בעולם, מוקצה לחברות קטנות כדי לעודד חדשנות. אבל האם מישהו יודע להגיד מה ההגדרה בישראל? כמה הוקצה מסך תקציב הביטחון לחברות סטארט-אפ?". R2, שמייצרת מערכת לגילוי רחפנים באמצעות אלגוריתם שמאתר את הכטב"ם, מצטרפת לסטארט־אפים נוספים כמו אקסטנד, העין השלישית ורובוטיכאן שהפכו לפעילות מאוד בשורות הצבא במלחמת חרבות ברזל, כיוון שידעו להציע מוצרים שענקיות הביטחון הישראליות לא ידעו להציע.