מי רוצים לפרק את מדינת הלאום

קשה לחשוב על חזות קודרת יותר מזו הכרוכה בטענה, או בתחושה, שאנחנו לכודים בסמטה פוליטית ללא מוצא, ולסכסוך הישראלי-פלסטיני אין פתרון. יש פתרון, והוא כרוך בוויתורים ובאמפתיה.

● פרשנות | מזימת ההשמדה של איראן עברה לשלב המעשי
● פרשנות | חודש לבחירות: המצביעים ממוצא ערבי נגד טראמפ אבל לא בטוח שיתמכו בהאריס
● פרשנות | גבולות לאומיים: מי המציאו אותם, מי ניסו להתנגד להם, ואיך הם הפכו לנורמה של התנהגות בינלאומית

כמובן, אלה מצרכים נדירים בימים שבהם אלופים במילואים ואינטלקטואלים של ימין קיצוני וסהרורי קושרים קשר לרוקן את עזה מיושביה. אבל אפשר לפחות להניח את קיומם ולקוות שהם יחזרו ויבצבצו. אין צורך לומר שקשה לפחות באותה המידה למצוא אותם במנהרות הקורסות של תל א-סולטן או בסמטאות טול כרם.

החיפוש אחר אמפתיה הדדית מפעם זה שני דורות לפחות בחזהו המתכווץ של מחנה השלום הישראלי. אני מוסיף לחשוב שאוסלו הייתה שעתו היפה של המחנה הזה, מפני שהיא ייצגה ניסיון נועז, וכושל, לחתוך את הקשר הגורדי.

מותר להזכיר, או בעצם חובה להזכיר, כי בשיאה אוסלו הקרינה זיו על הדיפלומטיה הישראלית. במשך שבע השנים שבין אוסלו לעליית אריק שרון להר הבית ישראל הרחיבה את בסיס הלגיטימיות שלה והעמיקה אותו. אילו הדינמיקה של אוסלו הורשתה להתפתח, אולי היינו עומדים במקום אחר.

התאבדות האפרטהייד

אלון ליאל הוא אחד מנציגיה הרהוטים והמעמיקים של תרבות אוסלו. ספרו החדש 'וכיתְתוּ' (שנכתב עם יהודה ליטני המנוח, כתב 'הארץ' המחונן) הוא ניסיון מעורר מחשבה לחפש את שברי אוסלו. לא קראתי את הספר, אבל קראתי את ארבעת העמודים ש'הארץ' העניק לו ביום שישי שעבר. בתור שכזה הספר חשוב וראוי, אבל אני חושב שהוא מציע מקורות השראה כוזבים (דרום אפריקה, קפריסין, צפון אירלנד).

אלא אם כן ד"ר ליאל מזמין אותנו לשקול את האפשרות של פירוק מדינת הלאום. אני מהסס לייחס לו כוונה כזאת, בוודאי לא במפורש. אני חושב לעומת זאת שהייאוש הטמיר, הממלא את לבם של ניצולי אוסלו, מביא אותם לא פעם להשתמט מן המסקנות האפשריות של טענותיהם.

ד"ר ליאל היה השגריר האחרון של ישראל בדרום אפריקה של האפרטהייד. הוא נשלח לשם לאחר שהאפרטהייד כבר התחיל את התאבדותו. הוטל עליו לנסות ולמצוא מסילות אל לבה של דרום אפריקה הבאה. זו הייתה משימה כבדה מנשוא, מפני שישראל הייתה בעלת בריתו הצבאית הקרובה ביותר של האפרטהייד. הוא נשלח לפרטוריה בידי ממשלת רבין־פרס. שניהם, לצד יגאל אלון, היו אדריכלי הברית עם האפרטהייד כמעט 20 שנה קודם.

ליאל חזה בהתפרקות האפרטהייד בדרכי שלום. זה היה נס. מרחץ הדמים החזוי לא התממש, גם בזכות חזונו של מנדלה ומתינותו היחסית וגם, או בעיקר, מפני שהאפריקנרים ויתרו על מדינתם.

וזאת לדעת: צאצאי האיכרים ההולנדים והצרפתים יצרו לא רק משטר של אפליה גזעית, והעניקו לו בסיס תיאולוגי נפסד; הם גם הקימו מדינת לאום אפריקנרית, שדחקה אל השוליים אפילו את הלבנים דוברי האנגלית, והעמידה במרכז חייה את הלשון האפריקנרית, את כיסופי האפריקנרים ואת המיתולוגיה שלהם.

תבוסתם לא הייתה כרוכה רק בהענקת זכות בחירה כללית, או בוויתור על ההשפלות הגזעיות שחוקיהם המיטו על הלא־לבנים. היא הייתה כרוכה בפירוק מדינת הלאום האפריקנרית. ציונים ישנאו את מה שמשתמע מן האנלוגיה: המאמץ להעניק אופי לאומי מאורגן לאפריקנרים ואפילו ללשונם התחיל באותן השנים שבהן התחילה להתארגן חיבת ציון בשדמות אוקראינה.

הליברלים פורשים

ליברלים אפריקנרים הגיעו באמצע שנות השמונים של המאה ה־20 למסקנה שאין עוד מקום להשתתף במדינת הלאום. מנהיג האופוזיציה בפרלמנט של ימי האפרטהייד היה איש ששמו פרדריק פאן זיל סלאברט (Frederik van Zyl Slabbert). ב־1986 הוא הכריז שהפרלמנט חדל להיות רלוונטי, התפטר, והקדיש את עצמו ליצירת דו־שיח ישיר בין הלבנים לקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) בגלות.

בסופו של דבר סלאברט מילא תפקיד שולי בלבד. המשטר האפריקנרי, שווה ערך ממשי של הנהגת הליכוד, הוא שהגיע ב־1989 למסקנה כי יש לפרק את מדינת הלאום.

מעניין שסלאברט ביקר לימים את התנהלות המשטר בתהליך פירוקו. הוא חשב שהיה אפשר ליצור הרבה יותר מכניזמים להגנה על זכויות מיעוטים, בייחוד האפריקנרים, בדרום אפריקה החדשה.

קשה לתאר את שיעורי האירוניה של הטרגדיה שפקדה את האדונים המדכאים משכבר הימים. תפקידם ההיסטורי הצדיק עונש כבד, אבל אני מודה שאני רוחש להם חמלה על היקף התרסקותם הקבוצתית והתרבותית. הם שילמו מחיר כבד מדי על ליקוייה המוסריים והאינטלקטואליים של הנהגתם.

ניסיון סלאברט צריך להילמד בכל כיתה של שוחרי שלום בישראל. השאלה הצריכה להידון בדרגה של כנות היא אם הליברלים בישראל מוכנים להגיע לשם - לפירוק מדינת הלאום, בנוסח הדה־ציוניזציה של אברום בורג, בנוסח העצב הסנטימנטלי של אלון ליאל.

אני מקווה שלא. הצלת מדינת הלאום מידי נוער הגבעות, מידי האלופים מרוקני עזה, מידי משיחי הריאקציה של קהלת, היא המשימה הגדולה ביותר של דורנו. הבה נלמד את לקח דרום אפריקה באופן מעמיק. הבה נחדל להשתמש בקלישאות.

אני מפציר בליברלים אמיצים, הנאבקים לטובת זכויות אדם ואזרח, לחדול לנבור באוצר הדימויים של המאבק נגד האפרטהייד, אלא אם כן הם נמנו וגמרו להגיע אל אותו הסוף עצמו. לחלופין, במקום לדבר על סופה של מדינת הלאום האפריקנרית, הבה נשאל איך היא הייתה יכולה להינצל מפירוקה אילו הסכימה לשינויים מפליגים 30 שנה קודם; בקיצור, אילו הסכימה להתחלק, ברצינות ובכנות, בארץ שבה שלטה.