מפגינים פרו-פלסטינים ברחובות אמסטרדם, שבוע שעבר / צילום: ap, Photo InterVision
לעתים קשה להפריד בין אנטישמיות לבין ביקורת כלפי ישראל באירופה, אבל מה שקרה באמסטרדם בסוף השבוע האחרון כלל לא היה קשור לדיון הזה. לא רק שהיה מדובר במופע אלימות קיצוני ובלתי־חוקי - התמונות שצילמו הפורעים עצמם הציגו בעיטות לראש, לינץ' בחפים מפשע וסלקציה בחיפוש אחרי קורבנות - אלא שהוא היה אנטישמי. בקבוצות ה"טלגרם" שבהן התארגנה ההתקפה, היא הוגדרה כ"ציד יהודים". התוקפים שאלו ברחובות אמסטרדם מי יהודי ומי לא, וחלקם תועדו כשהם בועטים בקורבנות תוך כדי קריאות "נקמה על עזה" ו"זה בשביל הילדים". לא בפעם הראשונה, אבל בצורה הוויזואלית ביותר עד כה, הישראלים קיבלו הצצה לרמת השנאה נגדם ברחוב המוסלמי באירופה, אחרי שנה של מלחמה בעזה.
● טור אורח | האירועים באמסטרדם: ככה נראה כישלון של הרשויות
● הכותרות העיתונים | אחרי אמסטרדם, המדריך שמגלה מי המדינה שבה עלולה להתעורר סכנה ליהודים
● היום שאחרי: בהולנד מאשימים נהגי מוניות ו"נערי טוסטוסים" באחריות לפרעות
הקהילות המוסלמיות הללו נמצאות בצמיחה במערב אירופה בשנים האחרונות. חלקן הגיע למערב אירופה כבר בתחילת שנות ה־50' וה־60', בעקבות שינויים גלובליים (הצורך בידיים עובדות בגרמניה, סיום הקולוניאליזם בצפון אפריקה, הגירה כלכלית ועוד). בשנים האחרונות, בעקבות ההגירה הלא־חוקית ליבשת וחוסר היכולת של הרשויות להתמודד איתה, הגיעו מיליוני בני אדם נוספים. שיעור המוסלמים באירופה עדיין נמוך מאוד (6.1% בגרמניה, 6.3% בבריטניה, 8.8% בצרפת, לפי נתוני "סטטיסטה" מ־2016), אבל העובדה כי הוא נמצא בצמיחה מהירה ברוב מערב אירופה היא שמעוררת מתחים עזים.
חלק מהמהגרים המוסלמים לא התערו בחברה, נותרו בגטאות תרבותיים וחינוכיים, מיעוט מהם הקצין דתית. אלו שבאו בעשור האחרון ממדינות כמו עיראק, סוריה ואפגניסטאן הביאו עמם אנטישמיות מוסלמית מודרנית. החיכוכים הורגשו ביתר־שאת בשני העשורים האחרונים: פיגועי טרור איסלמי והתנגשות ערכים דתית הכרוכים בהסתגרות ובהקצנה מחד, ובחוסר סובלנות ואפליה סמויה מנגד. גם אמסטרדם, שבה 15% מוסלמים (פי שלושה מהשיעור באוכלוסייה בהולנד, לפי נתוני "סטטיסטה") היא דוגמא.
ובתוך חבית חומר־הנפץ החברתית והפוליטית הזו התפוצץ בשנה האחרונה מטען רב־עוצמה, בדמות המלחמה של ישראל בעזה בעקבות התקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר.
כשהמשטרה נכשלת
הפגנות נגד ישראל אפיינו את הרחוב המוסלמי במדינות מערב אירופה כבר מהיום שאחרי התקפת הטרור. בעוד רוב הממשלות והציבור הפגינו אמפתיה כלפי ישראל כקורבן, בשכונות שבהן יש ייצוג בולט לערבים ולמוסלמים החלו הפגנות נגד ישראל, בשל ההפצצות על עזה. בשבועות שלאחר מכן, הצטרפו למפגינים גם גורמי שמאל רדיקלי - בין אם מהגוורדיה האקס־קומוניסטית הוותיקה של לונדון או משכבת הצעירים באוניברסיטאות בברלין ובאיטליה. הם העניקו מעין "לגטימיות" מקומית לשנאה שהגיעה ממדינות המוצא.
חלק ממדינות אירופה המנוסות יותר בעימותים כאלה, כמו צרפת וגרמניה, השכילו להבין מראש את הפוטנציאל המסוכן שגלישה של המלחמה בעזה לרחובות אירופה יכולה לממש. הן נקטו צעדי־חירום והשעו הפגנות פרו־פלסטיניות באופן גורף, צימצמו את חופש הביטוי בשם שמירה על הסדר הציבורי. במדינות אחרות, כמו הולנד או בריטניה, הממשלה ורשויות אכיפת החוק הפגינו גישה מתונה יותר.
בהולנד במיוחד, השתלטויות אלימות על תחנות רכבות, שיבוש החיים הציבוריים, אכיפת "אזור אסור לכניסה לציונים" באוניברסיטה נתקלו בתחילה בהתעלמות, ורק לאחר מכן בפעולה משטרתית נחרצת. בשנה שחלפה מאז, הרחובות ברוב ערי אירופה נשלטים על ידי המפגינים האנטי־ישראלים. הפגנות מתקיימות כמעט מדי שבוע בברלין, בגוטנברג, בלונדון ובערים אחרות. האלימות בהן הולכת ומקצינה. עד כה, הזעם כוון נגד המשטרה. הלילה שבין חמישי לשישי המחיש מה קורה כאשר המשטרה נכשלת ונעלמת, והזעם הזה מופנה כלפי ישראלים.
הולנד מאחור
הצעד הראשון בהתמודדות עם הבעיה הוא להכיר בה. מבחינה זו, הולנד נמצאת מאחורי שכנתה גרמניה. יום לפני הפרעות באמסטרדם אומצה בפרלמנט הגרמני הצהרה המתייחסת ישירות לאנטישמיות מוסלמית. נכתב בה כי חלק מהאנטישמיות בגרמניה מגיע מ"הגירה ממדינות צפון־אפריקה והמזרח התיכון, היכן שאנטישמיות ועוינות לישראל היא גישה נרחבת, בין היתר, בשל אינדוקטרינציה אנטי־ישראלית ואיסלאמיסטית". זה היה אחד המשפטים שעוררו הכי הרבה התנגדות פנימית במפלגת "הירוקים" ובסוציאל־דמוקרטים, למשל, בשל טענות ל"הכללה" ולאיסלאמופוביה. אך ההצהרה אושרה ומהווה אבן דרך בהתמודדות של אירופה עם התופעה. בהולנד, זה עדיין לא הפך לקונצנזוס. שם, כלי התקשורת מדברים עדיין על "צעירי טוסטוסים" האחראים לפרעות וכל מיני מונחים שמהווים קודים חברתיים, כדי להימנע מהכרה ברורה בבעיה.
המציאות העגומה היא שחיים יהודים וישראלים באירופה צריכים להיות תחת הגנה. כך לגבי כל מוסד יהודי בגרמניה, כך לגבי בתי כנסת בצרפת או בדנמרק, שנשמרים על ידי שומרים חמושים. יהודים במערב אירופה ההולכים לבתי כנסת רגילים כבר לטקס שבו הכיפה נכנסת לכיס ברגע שיוצאים ממנו, שבו השרשרת עם המגן־דוד נכנסת מתחת לחולצה. הם מכירים את השכונות שבהן בטוח לחלוטין להסתובב - וכדאי להדגיש שזה המצב ברוב הערים ביבשת - ואת אלו שבהן כדאי להפוך לאנונימי. להצניע סממנים. כמובן שהאלימות מתבצעת על ידי מיעוט שבמיעוט, אך נתוני השנה האחרונה מלמדים כי מספר התקריות האלימות האנטישמיות זינק במאות אחוזים. כל עוד המלחמה נמשכת, וככל הנראה הרבה אחריה, ההגנה הנדרשת ליהודים ולישראלים תידרש.