האינטרנט בישראל הוא בין המהירים בעולם, עד שיוצאים מהבית / צילום: Shutterstock, View Apart
מאז מהפכת הסיבים האופטיים ב־2022, המהירות הממוצעת של אינטרנט נייח בישראל יותר מהכפילה את עצמה, והיום ישראל במקום ה־12 בעולם. אך בו זמנית, האינטרנט הסלולרי משתרך מאחור עם מעט מאוד אנטנות דור 5, מה שמביא את ישראל למקום ה־62 בעולם, מתחת לטורקיה וקזחסטן.
● תקציב המילואים 2025: הבטחות חדשות בצל עיכובי ההטבות הקיימות
● רשות המסים רוצה לסגור פרצה של מיליארדים: כך זה יעבוד
הסיבה העיקרית לפער היא הבדלי רגולציה דרמטיים, שמזניקים את האינטרנט הנייח קדימה ובולמים את האינטרנט הנייד. זו דוגמה מצוינת למה שרגולציה איכותית ומקלה יותר יכולה לעשות, בהשוואה לרגולציה שחוסמת השקעה. גם במשרד התקשורת מבינים זאת, ולאחרונה פרסמו להערות הציבור שינויים שיסייעו לסגור את הפער - אך לא מטפלים בפועל בכל הבעיות.
עוקפת את אירופה, אבל רק בבית
עד השנים האחרונות גם האינטרנט הנייח בישראל פיגר מאחור, כאשר ישראל הייתה במקום 27-34 בעולם. לבזק, החברה הגדולה בתחום בישראל, הייתה חובת פריסה אוניברסלית. כלומר, אם פורסים את הסיב האופטי הראשון חייבים לפרוס בכל הארץ, גם באזורים מרוחקים ופחות רווחיים בפריפריה. התוצאה הייתה שלא פרסו באף מקום.
סדרת שינויי רגולציה שיזם יועז הנדל כשר התקשורת ביטלה את חובת האוניברסליות ואפשרה לפרוס סיבים בלי התחייבות להגיע לכל הארץ. במקום זאת, נגבה "מס" מבזק, ששימש לסבסוד פריסת הסיבים בפריפריה, כאשר חברות התחרו על פריסה במינימום סבסוד.
"התוצאה הייתה פנטסטית", אומר גורם בשוק התקשורת. "באירופה התחילו לפרוס סיבים לפני יותר מ־15 שנה וכבר עקפנו את הממוצע שם ביג טיים. גם הצפיפות הגבוהה והמרחקים הקצרים בישראל עזרו".
ואכן, בשנים האחרונות קצב הפריסה בישראל היה הגבוה בעולם, ומ־275 אלף משקי בית עם גישה לסיב אופטי ב־2018, עלה המספר ל־2.7 מיליון כיום. זה שיעור חדירה של 93%, ו־56% ממשקי הבית שמחוברים בפועל. באיחוד האירופי שואפים לשיעור חדירה של 100% ב־2035, ובישראל - היעד הושג ברובו כבר כעת.
"אנחנו בקפיצת מדרגה ופועלים כדי להאיץ עוד יותר את קצב הפריסה", מספרים גורמים במשרד התקשורת. "אנחנו שואפים שתהיה יותר מתשתית אחת כדי שתהיה תחרות, ולא רק על המחיר אלא גם על הרמה הטכנולוגית. הסיבים ילוו אותנו הרבה שנים קדימה, וזה יקבע את מבנה השוק במשך זמן רב בעתיד".
בשל ההצלחה, משרד התקשורת מתחיל להסיר את הרגולציה שחייבה פריסה של תשתית הנחושת הקודמת, במטרה להקל עוד על העלויות. "אנחנו עובדים על שינוי הרגולציה, כך שברגע ש־85% מהלקוחות של חברה מסוימת עוברים לסיבים, יאפשרו להם להסיר את תשתית הנחושת הישנה", אומרים אותם גורמים במשרד.
בניגוד לתמונה הוורודה בתשתית הביתית, האינטרנט הנייד נמצא במצב הפוך לחלוטין. מבקר המדינה כתב בחודש יולי שרוב הציבור (55%) מדווחים על קשיי קליטה בשימוש באינטרנט בטלפון הסלולרי. זאת, ע"פ המבקר, בניגוד חריף לנתוני משרד התקשורת עצמו, שלפיהם "הקליטה טובה ואף מושלמת".
ספציפית לגבי הדור החמישי, שדורש פריסת אנטנות נרחבת, המבקר מלין על כך שלמשרד התקשורת אין כלל נתונים על שיעור הפריסה, ו"נראה כי שיעור הכיסוי של ישראל בטכנולוגיה זו נמוך מהשיעורים שהיו שנה קודם לכן ברוב מדינות האיחוד האירופי". בנוסף, ישנם פערים אדירים בין הערים הגדולות, בייחוד במרכז, לבין יישובי הפריפריה. מי שזוכים לפריסה החלשה ביותר הם הישובים הערביים - דבר שמעכב גישה לאינטרנט מהיר.
ואכן, למרות שמשרד התקשורת מתגאה ביותר מ־2,000 תחנות של אנטנות תקשורת דור 5, שמאפשרות מהירות גלישה גבוהה, הפריסה רחוקה מלהספיק. על פי משרד התקשורת, רק כ־30% מהציבור הם בעלי גישה לדור 5.
זה מוביל לביצועים גרועים במיוחד של הרשת הסלולרית בישראל ביחס לעולם: בעוד שמהירות הגלישה הביתית גבוהה ב־119% מהממוצע העולמי של Ookla, הרי שמהירות האינטרנט הנייד נמוכה ב־25% מהממוצע בעולם.
דרך רצופת מכשולים ורגולציה
ממה זה נובע? גורמים בשוק ובממשלה כאחד מצביעים על הבדלי רגולציה אדירים. דבר ראשון, בניגוד לפריסת הסיבים שנעשית מתחת לאדמה, לעיתים כחלק מתשתית תקשורת קיימת, הקמת אנטנות דור 5 דורשת הקמת מתקנים ייעודיים. ויש לכך מכשולים בדרך, מסבירים גורמים בשוק הסלולר: "קודם כל, עד 2022 נדרש היתר בנייה להקמת מתקני דור 5. אבל גם השינוי הזה היה רק לסוג מסוים של אתרים, רק על גגות, ורק עד גובה מסוים. אז המענה חלקי בלבד".
עוד הם מספרים ש"בתוך העיר אסור להקים אנטנות על הקרקע, אלא אם משתלבים בתשתית קיימת שלא תמיד יש, ואפילו את זה הרשות המקומית לא תמיד מאפשרת. לגבי נכסים פרטיים, צריך למצוא בעל דירה שמסכים, ואז תלויים בו מבחינת עלויות".
במשרד התקשורת מודעים לבעיה, וגורמים במשרד אף מדגישים ש"היום מוציאים חצי מיליארד שקל על שכירות של המתקנים. שכ"ד של מתקן יכול להגיע ל־5,000 שקל בחודש". כך שבאופן יוצא דופן, מחירי השכירות מתגלגלים גם לאיכות האינטרנט הסלולרי.
בעיות נוספות הן חוסר נגישות של מבני הממשלה לרשתות הסלולר, כפי שמקובל למשל בבריטניה. על פי גורמים בשוק הסלולר, "רשות מקרקעי ישראל מאלצת לפרק אתרים קיימים כדי לתמוך בבנייה, ולא מחויבת להציע אתר חלופי. במקרים כאלה לא רק שאין תוספת שירות, אלא יש פגיעה בשירות הקיים. באתרים שדורשים היתר בנייה, התהליכים לוקחים בין שנה לשנתיים".
גם התכנון העירוני, שכולל תשתיות כמו חשמל ומים, לא כולל תשתיות תקשורת סלולרית. האנטנות מצטרפות רק בדיעבד. "נוצרת סיטואציה שאנשים קונים דירה, ואז מתלוננים לחברות הסלולר שאין קליטה. מגיעים להתקין, ואז כל אחד לא רוצה שהאנטנה תהיה אצלו אלא אצל השכן", אומרים אותם גורמים משוק הסלולר.
תשואה נמוכה במיוחד על עלות ההקמה
כאמור, במשרד התקשורת בראשות השר שלמה קרעי מודעים לבעיות, ובשבוע שעבר הכריזו על סדרת החלטות שמנסות להאיץ את קצב פריסת תשתיות הסלולר: אלו כוללות תמרוץ של 25 מיליון שקל בשנת 2025 לרשויות מקומיות שיעודדו הקמת תשתיות סלולר, ופתיחת מבני הממשלה להצבת אנטנות סלולריות.
אך ישנו קושי גדול נוסף, וזו תשואה נמוכה במיוחד להקמת התשתית. מאז רפורמת הסלולר ב־2011 של שר התקשורת דאז משה כחלון, מחירי האינטרנט הסלולרי צנחו והיום הם הנמוכים ביותר בעולם. על פי Cable.uk, המחיר הממוצע של גיגה אינטרנט סלולרי הוא 2 סנט אמריקאי בלבד בחודש, זול משמעותית מהמקום השני (איטליה) עם 9 סנט. בבריטניה, בהשוואה, אותו גיגה עולה 62 סנט. אפילו בהודו, מדינה זולה מאוד, המחיר הוא 16 סנט.
הרפורמה כללה פתיחת תחרות ל"מפעילים וירטואליים" כמו גולן טלקום ורמי לוי תקשורת, שלא נדרשים לשלם דבר על הקמת התשתית או על תעריפי התדרים שגובה משרד התקשורת, מה שמאפשר מחירים נמוכים מאוד.
אבל על פי גורמים בשוק הסלולר, "חברות הסלולר משלמות למדינה 300 מיליון שקל בשנה על התדרים, בשנה הבאה זה יעלה ל־400 מיליון. זה לא משהו שאפשר לגלגל על המפעילות הווירטואליות, כי העלות השולית על מנוי נוסף נמוכה, והעלות הקבועה על הקמת התשתית גבוהה. כך המפעילים הווירטואליים יכולים לבקש מחירים נמוכים במיוחד, שלא מכסים את עלות הקמת התשתיות".
"אנחנו לא בשורה הראשונה במהירות הנייד, למרות שרמת הכיסוי טובה", מודים גורמים במשרד התקשורת. "אם התשואה על התשתיות הייתה גבוהה מהעלות, החברות היו עושות הרבה יותר. אבל זה כנראה לא כדאי, התועלת לא מספיק גדולה". לדבריהם, "המפעילים הווירטואליים מקבלים הנחה על הגודל ומעבירים את זה לצרכנים. יש להם תפקיד חשוב ברמה התחרותית, וצריך גם לבחון את הטענה על הפגיעה בהשקעות. אחת ההצעות שעלו זה לחייב אותם להשקיע גם, אבל זה יגולגל ישירות לצרכן".
התמריץ להשקיע: "להימלט מהתחרות"
פרופ' יוסי שפיגל מאוניברסיטת תל אביב אומר ש"מתחבטים לגבי שאלת הרגולציה ותשתית מול שירות כבר 100 שנה. מה הקשר בין מבנה השוק לתמריצי השקעה? אין תשובה חד משמעית. התמריץ להשקיע זה ההפרש ברווח לפני ואחרי ההשקעה, והן בשוק מונופוליסטי לגמרי והן בשוק תחרותי לגמרי ההפרש לא בהכרח גבוה. למעשה, אחד התמריצים להשקיע זה 'להימלט מהתחרות', נניח לגבות פרמיה מונופוליסטית על אזור חדש או להיות היחיד שמציע דור חמישי".
גיא מור, סמנכ"ל ברשות האסדרה במשרד ראש הממשלה, אומר כי בכל הקשור לאינטרנט הנייח במשרד התקשורת "עשו עבודה מדהימה", אבל הרגולציה על הסלולר כבדה בהרבה ורואים בארץ "שכבות של רגולציה מתקופות שונות" וכי "אין לחברות תמריץ להשקיע בתשתיות מתקדמות, כי המתחרה שלי רוכב עליי. גילינו שיש דבר כזה שוק שהוא כביכול תחרותי מדי, כי אין מספיק השקעה בתשתיות".
על פי מור, "אנחנו רוצים מגרש אחיד, ושתהיה רגולציה 'ניטרלית' מבחינה טכנולוגית כדי לקדם תחרות וחדשנות. אפשרות אחת היא להגביר רגולציה ומעורבות ממשלתית, למשל לקבוע מחירי מינימום או לתת תמיכות להקמת התשתיות, כמו שעושים עם הסיבים במקומות שפחות משתלם. אפשרות אחרת היא להפחית רגולציה עבור כולם, וכך להתיישר כלפי מטה - במקום להטיל עוד רגולציה ו'ליישר כלפי מעלה'".