צילום: AP-Hussein Malla, עיצוב: טלי בוגדנובסקי
באוגוסט 2021 ולדימיר פוטין צפה בהתמוטטותה המסחררת של הממשלה הפרו־אמריקאית באפגניסטן. אפגניסטן משתרעת על פני כמעט 650,000 קמ"ר. היא גדולה במקצת מאוקראינה. העולם החיצון שפשף את עיניו, כאשר הטליבאן כבשו את כל עריה הגדולות בתוך עשרה ימים. הם הגיעו אל עיר הבירה, עצרו בשעריה כדי להתארגן, אבל נכנסו ללא פקודה מפני שאיש לא עמד בדרכם.
● ארכי-טרוריסט שעל ראשו פרס של 10 מיליון דולר: הכירו את האיש שהשתלט על סוריה
● משפט אחד של דונלד טראמפ הצליח להדאיג יותר מכל את אירופה
הצבא האפגני המאומן והמצויד בידי ארה"ב לא ירה אף ירייה אחת. הוא פשוט פשט את מדיו, ונגוז. הנשיא נמלט במסוק מעיר הבירה. השקעה אמריקאית של 2.3 טריליון דולר ב־20 שנה ירדה לטמיון.
מה מזכיר לנו סיפור התמוטטותה של אפגניסטן? את סוריה כמובן. זה הזמן לגמול לפוטין בשמחה לאידו. הוא הפך את סוריה לכן שילוח אזורי וגלובלי, למזרח התיכון ולאפריקה.
לפני עשרה ימים, המורדים היו דחוקים אל פינה קטנה בצפון מערב סוריה. רק חסדיה של טורקיה הגנו עליהם מפני צבא אסד ומיטיביו הרוסיים והאיראנו־לבנוניים. זו הייתה לפחות ההנחה הכללית. הביון האמריקאי אמנם הבחין שהמורדים מתארגנים להתקפה, אבל ציפה כנראה לחיכוך קל.
עשרה ימים אחר כך, צבא הממשלה התנדף. שלוש הערים הגדולות ביותר מחוץ לדמשק נפלו בידי המורדים בקלות מדהימה. בשעה שהמורדים כבר פתחו לרווחה את שערי חומס, דוברי הממשלה הכריזו שהעיר "מוגנת ובטוחה", אסוציאציה על דברי הרהב של שר ההסברה העיראקי לכתבים מערביים בבגדאד ב־2003, כאשר טנקים אמריקאיים נמצאו שני רחובות ממנו.
הצבא והביורוקרטיה נמלטים ברגל וברכב. בתי סוהר נפתחים, ואסירים מעונים משתחררים. דיוקני הדיקטטור, אביו ואחיו נקרעים לגזרים. במוצאי שבת היו הפגנות רחוב נגד אסד במעוזו המובהק ביותר, לטקיה. מטוס המתין על המסלול בדמשק, כדי להטיס את בית אסד אל תחנתו הסופית.
כישלון החזאים
איך משטרים, המקיפים את עצמם בכידונים ובמשטרות חשאיות, מגיעים אל קיצם, או מתקרבים אליו, במהירות כזאת? מה אנחנו מחמיצים, כאשר אנחנו מייחסים כוח ואורך נשימה לעריצים, ומגלים לאחר מעשה שהם היו תלויים על בלימה? אלו שאלות הצריכות להטריד מעריכי ביון ומנהיגים פוליטיים המסתמכים על הערכותיהם. השבוע יצטרכו הרבה מעריכים לתת דין וחשבון על היעדר חזון ודמיון. גם בקריה.
אבל ההיסטוריה של הערכות מודיעין רוויה כישלונות חיזוי מכל המינים. כך למשל, שר הביטחון אהוד ברק חזה ביוני 2011, שאסד ייפול "בתוך ששה חודשים"; מנהל הסי.איי.אי רוברט גייטס חזר והעריך בין 1986 ל־1988, כי אין כל סכנה לקיומה של ברית המועצות - היא התמוטטה ב־1991; בתחילת 1978, רק נציג ישראל באיראן, אורי לובראני, הזהיר (את האמריקאים, בין השאר), שימי השאה ספורים; ב־1959 לא היה לאמריקאים מושג שנשקפת סכנה כלשהי לבעל בריתם הקובני בטיסטה, אבל מורדים מטורזנים בהנהגת קסטרו הגיעו אל עיר הבירה במהירות נסיעתם של הג'יפים שלהם. בטיסטה ברח, וארה"ב קיבלה ארץ עוינת במרחק הפלגה של סירת משוטים מפלורידה.
ההתמוטטות הגדולה ביותר, הדרמטית ביותר, הייתה שייכת כנראה לצרפת במלחמת העולם השנייה. הצבא הגדול ביותר באירופה קרס בתוך חודש ופחות. הגרמנים הגיעו לפריז בתוך 35 יום, והעיר פתחה את שעריה לרווחה מבלי לירות ירייה אחת.
ההתמוטטות הגדולה השנייה של זמננו הייתה כנראה זו של דרום וייטנאם. מלחמה שארכה עשר שנים ויותר הסתיימה במתקפה קומוניסטית, שבה נדרשו רק חודשיים לכיבוש מלא של הדרום. המאמץ האמריקאי היקר להפליא הסתיים בהתמוטטות כללית. צבא הממשלה, לא־יעיל ומושחת עד היסוד, נמלט על נפשו.
קריאת השכמה למורדים
אפשר להמשיך את הרשימה עוד כהנה וכהנה. שאלה אחת הנובעת ממנה, היא איפה עוד אפשר למצוא משטרים יציבים ומבוססים למראית עין, שדחיפה קלה מספיקה כדי למוטט. אין זה מן הנמנע שיש כאלה בארצות שאינן עולות אפילו על דעתנו. אין זה גם מן הנמנע שמהירות ההתמוטטות בסוריה תיתן רעיונות מעשיים, או לפחות תעורר תקוות, אצל מורדים פעילים ופוטנציאליים בכל רחבי המזרח התיכון ומעבר לו.
ב־1996, מפקד מפורסם אחד של המורדים הצ'צ'ניים בקווקז, שמיל באסאייב, אמר שהוא ואנשיו היו מסוגלים להגיע למוסקבה, אלמלא נגמר להם הדלק. הם שיחדו את החיילים הרוסיים בכל מחסום בדרך. ביוני 2023, כוח של שכירי חרב רוסיים ('ואגנר') כבש עיר מחוז גדולה בדרום רוסיה, עלה על מוסקבה, היה רחוק ממנה כדי 400 ק"מ, ולא נתקל בשום התנגדות. הוא נסוג וולונטרית.
בטחון הפנים של שורת ארצות היה מתקשה לעמוד במבחן הסתערותו של כוח גרילה מצויד היטב, עם תוכנית צבאית ברורה, בייחוד על רקע נרגנות, או לפחות אהדה שקטה של האוכלוסייה. בסוריה נחשפה בתוך שעות התנגדות עצומת ממדים למשטר, שהסתתרה מאין לה ברירה אחרת במשך שנים.
תנו לנביא כידון
ההיסטוריון הרדיקלי אייזיק דויטשר כתב פעם ביוגרפיה של טרוצקי, המהפכן חסר העכבות, וקרא לה 'הנביא החמוש' (תורגם לעברית גם 'הנביא נושא הנשק'). טרוצקי היה אינטלקטואל של סלונים ושל בתי קפה, שהתפלמס על היסטוריה ועל פילוסופיה. בן לילה הוא הועמד בראש צבא מהפכני, וניצח במלחמת אזרחים איומה שארכה כמעט שלוש שנים. הואיל והאמין כי מהפכה תוכל להתקיים רק אם תהיה 'מתמדת', הוא אפילו ניסה לכבוש את אירופה. תנו לנביא כידון, ואחריתו מי ישורנה.
זה בדיוק מה שחסר לרוב נביאי 'האביב הערבי'. בתחילת העשור שעבר הם הפילו משטרים צבאיים רבי שנים ועתירי משטרה חשאית בקלות מפתיעה. הדיקטטורים של תוניסיה ושל מצרים היו כלא היו, כמעט מבלי שנשפכה טיפת דם אחת. אבל אין זאת אומרת שחזון של התנגדות לא־אלימה השתלט על המזרח התיכון.
הקריאה רבת ההשראה 'העם רוצה להפיל את המשטר' לא האריכה ימים, לא במצרים ולא בתוניסיה. בסוריה, הניסיון להפיל את המשטר בהפגנות רחוב התפתח עד מהרה למלחמת אזרחים, מפני שהמשטר המבוהל ירה בילדים שציירו סיסמאות בגנות הרודן (בעיר דרעא). בלוב, ההתנגדות לקדאפי הפכה למלחמת אזרחים מתמדת.
עניין אחד התברר בהחלט: הנביאים חייבים להיות חמושים, עדיף מכף רגל ועד ראש. זה אינו מבטיח את הצלחתם, אבל מעניק להם סיכוי. זה - ורקבונו של המשטר שאת נפשו הם מבקשים.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר