זבידה, לוי, בן חיים, קורקין, גבאי, אגמון / צילומים: איל יצהר, שלומי יוסף, נועה זני, סיון כפיר
בשבוע שעבר התרחש אירוע שולי לכאורה בשוק ההון הישראלי: אסיפת בעלי המניות של חברת הבנייה למגורים צילו-בלו (לשעבר חנן מור) אישרה הקצאת מניות למי שיהפכו לבעלי השליטה החדשים בחברה - יצחק תשובה ודודו זבידה. השניים יזרימו 55 מיליון שקל תמורת המניות, וקיבלו אופציה להשקיע סכום דומה בעתיד.
● יצחק תשובה מצטרף למרוץ: קבוצת דלק מציעה לרכוש את ישראכרט לפי שווי של 3.4 מיליארד שקל
● המשקיע המסתורי יוצא לאור: אלה ההשקעות האחרונות של אביחי סטולרו
בעוד שעבור תשובה, השווה מיליארדים, מדובר בעסקה צדדית, אחת מני רבות, עבור זבידה, שמונה גם למנכ"ל צילו-בלו, מדובר בשינוי סטטוס: הפיכה ממנהל שכיר לבעלים, המחזיק נתח מההון של חברה ציבורית. זאת לאחר שנה שבה הוביל תחת ביהמ"ש גיבוש של הסדר חוב בחברה, שנקלעה לקשיים בשל הלוואות ענק שלקחה לרכישת קרקע במתחם שדה דב בצפון ת"א.
כעת נכנס זבידה, בעבר הלא רחוק מנכ"ל ענקית הנדל"ן המניב מבנה, למועדון מצומצם של מנהלים בכירים שלקחו סיכון והשקיעו חלק משמעותי מההון שצברו כדי להפוך לבעלי מניות מרכזיים בחברה, שבה נטלו גם את מושכות הניהול. מועדון זה כולל בין היתר את גיל אגמון (דלק רכב), אבי גבאי (פרטנר), אבי לוי (להב אל.אר) וצדיק בינו (הבנק הבינלאומי, פז).
למרות שבמקרים הללו הסיכון השתלם, והניב לאותם מנהלים רווחים גדולים על הנייר, הרי שמדובר בהימור שרוב השכירים הבכירים במשק נמנעים ממנו - ויש להם סיבות טובות לכך. בין אלה היעדר הון מספיק (לפחות כמה עשרות מיליוני שקלים), רעב או היכולות להוביל עסק משלהם, וכמובן - הסיכון הטמון בהשקעת כסף אישי או בנטילת הלוואות מאחרים, כשההצלחה אינה מובטחת.
במקרה שההשקעה תתברר ככושלת, אותם מנהלים עלולים להפסיד חלק ניכר מהשקעתם ואת ההון שיצרו בעמל רב בשנותיהם כשכירים. לא לחינם ברוב המקרים (כמו זה של זבידהׂׂ) הם מגייסים לצידם גורם בעל כיסים עמוקים, שלעיתים מסייע להם במימון הרכישה.
איש עסקים המשקיף על התופעה מסביר שלמנהלים שכירים, בכירים ככל שיהיו, יש לא פעם יחסים מורכבים עם בעלי מניות דומיננטיים בחברה או לחצים מצד הדירקטוריון. בנוסף, הם לומדים שהכסף הגדול במקרה של הצלחה שלה הם אחראים, זורם בעיקר לכיסיהם של בעלי המניות המרכזיים בחברה.
זה כנראה גם המקרה של זבידה, שעד לקיץ 2023 שימש במשך קרוב לעשור כמנכ"ל קבוצת הנדל"ן מבנה. הוא רואה חשבון לשעבר שהחל את דרכו בעסקים כסמנכ"ל הכספים של חברת הנדל"ן דרבן, שהייתה חלק מקבוצת העסקים של אליעזר פישמן המנוח. זבידה הפך למנכ"ל אותה חברה בשנת 2012, ובהמשך טיפס מעלה לניהול כלל עסקי הנדל"ן של הקבוצה (מבני תעשייה, כלכלית ירושלים) שרוכזו תחת קבוצת מבנה.
הצלחתה של מבנה בשנים שבהן עמד בראשה נקשרה בעיקר ליכולות הניהול של זבידה, שחילץ את הקבוצה מקשיים פיננסיים שאליהם נקלעה באמצע העשור הקודם, עם קריסת עסקיו של בעל השליטה פישמן.
מבנה מצידה הפכה את זבידה לאחד המנהלים העשירים במשק, עם תגמול מצטבר שהוערך ביותר מ-100 מיליון שקל בשנות כהונתו. אלא שחילוקי דעות עם בעל המניות הגדול בחברה, איש העסקים דוד פורר, הובילו אותו אשתקד אל מחוץ למבנה.
סביר שכשקיבל את הפנייה לבוא ו"לעשות סדר" בצילו-בלו, הפיכתו של זבידה לבעל בית בחברה לא עמדה על הפרק. אבל תוך כדי המסע שארך כשנה, הגיע כנראה גם התאבון. לדברי אותו איש עסקים, "זבידה 'לכלך' את הידיים בפעילות החברה ולכן קל לו יותר לבנות את האסטרטגיה הנכונה עבורה. כשקיבל את הצ'אנס להפוך לבעלים, הוא כבר הכיר שם כל בורג".
הבכירים שהובילו עסקאות בענף התקשורת
זבידה, שכבר מורווח יפה מהשקעתו בצילו-בלו, הוא כאמור לא הראשון שעושה את המעבר לסטטוס מנהל-בעל מניות. לפני כשנתיים היה זה אבי גבאי, מנהל מוערך בשוק התקשורת המקומי, שלקח חלק ברכישת השליטה בחברה על ידי קבוצת משקיעים (שכוללת גם את הפניקס, מורי ארקין ושלמה רודב), ומונה למנכ"ל קבוצת התקשורת פרטנר.
גבאי, שהיה בעבר מנכ"ל שכיר בחברות המתחרות סלקום ובזק (ולפרק זמן קצר כיהן כיו"ר מפלגת העבודה), השקיע במניות פרטנר כ-90 מיליון שקל, בעיקר באמצעות הלוואה שהעמידה לו קבוצת הפניקס. נכון להיום הוא מורווח על הנייר כ-25 מיליון שקל על השקעתו.
מנהל בכיר נוסף מעולם התקשורת שביצע מהלך השקעה מוצלח לפני מספר שנים היה גיל שרון, לשעבר מנכ"ל פלאפון, שהוביל בתחילת שנת 2017 את מהלך הרכישה של חברת גולן טלקום בידי אלקטרה מוצרי צריכה. במסגרת זו גם מונה ליו"ר ומנכ"ל חברת הסלולר ולבעלי 10% ממניותיה, שאותן רכש בתמורה סמלית.
המהלך הפך עבור שרון לרווח אדיר של כ-60 מיליון שקל, עם מכירת גולן טלקום לסלקום ערב הקורונה, בפברואר 2020. הוא עצמו חזר לאחר מכן לשמש כיו"ר בזק, תפקיד שממנו פרש אשתקד.
מי שביצע השקעה משמעותית בהרבה בעת שעבר מעמדת שכיר לבעלים, היה המנכ"ל המיתולוגי של ענקית הקניונים המשגשגת מליסרון, אבי לוי. בשנת 2019 נפרד לוי מהחברה לאחר כעשור בתפקיד, בעקבות חילוקי דעות עם בעלת השליטה ליאורה עופר בקשר לתנאי העסקתו (לוי שהחזיק 4.4% ממניות מליסרון ביקש הלוואה מעופר בסכום שהוערך בכ-300 מאות מיליון שקל כדי להגדיל את החזקותיו, והיא סירבה).
זמן קצר לאחר עזיבתו הפך לוי לבעל המניות המרכזי בחברת הנדל"ן והאנרגיה להב אל.אר, שבמניותיה השקיע עד כה כ-200 מיליון שקל. מאז נטל לוי את המושכות בלהב היא ביצעה כמה צעדים משמעותיים, בהם רכישת חברת תחנות התדלוק דלק ישראל. כיום נסחרת להב אל.אר בשווי שוק של כ-1.2 מיליארד שקל, המשקף להחזקותיו של לוי, המשמש כיו"ר החברה, שווי של כ-530 מיליון שקל - יותר מכפול ביחס להשקעתו.
בעל שליטה אחר שעשה את המעבר מכיסא המנכ"ל כבר לפני שנים רבות, וודאי שאינו מצטער על כך, הוא גיל אגמון. אחרי שנים ארוכות בהן הוביל בהצלחה את חברת דלק רכב , יבואנית רכבי מאזדה ופורד לישראל, רכש אגמון בשנת 2010 נתח של 22% ממניות החברה מידי קבוצת דלק של יצחק תשובה, באמצעות הלוואת ענק שלקח מבנק הפועלים. לאחר מכן המשיך אגמון להגדיל את החזקותיו בדלק רכב, שכיום עומדות על כ-50% מההון, בשווי שוק נוכחי של 1.3 מיליארד שקל.
בעבר הרחוק יותר, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, זכור המקרה של צדיק בינו, שעזב את תפקידו כמנכ"ל בנק לאומי כדי להפוך לנציגו של המיליונר האוסטרלי ג'ק ליברמן, שרכש את חברת האנרגיה פז.
בהמשך, רכש בינו את החזקות יורשיו של ליברמן בפז והפך לבעל השליטה בה (עד שנאלץ להיפרד ממנה ברווח של מיליארדי שקלים בשל חוק הריכוזיות), ובנוסף הפך לבעל השליטה בבנק הבינלאומי שבו הוא מחזיק עד היום.
"מתאהבים בעסק כי יש להם בו מניות"
"אני מאוד בעד הדבר הזה", אומר גורם מוסדי בכיר. "מה שמאפיין מנהלים שמגיעים למעמד הזה (של בעלים, ח"ש) הוא שהם בדרך כלל מאוד מוכשרים וכבר יצרו לעצמם הון משמעותי כמנכ"לים בזכות הצלחתם. זה מוביל למצב שבו משקיעים רוצים ללכת איתם, ומאפשרים להם להפוך לבעלי מניות או אפילו לבעלי השליטה בחברה. מנהל שהגיע למצב הזה, שבו הוא יכול לשכנע גוף מוסדי או טייקון לתת לו צ'אנס ולהפוך לבעלים - זה אומר שהוא כנראה עשה משהו טוב".
בהקשר זה מזכיר אותו מוסדי את המהלך של האחים יוסי ושלומי אמיר, שקנו כרבע ממניות רשת המזון שופרסל מידי גופים מוסדיים מקומיים במרץ השנה, ומאז זינקה המניה בעשרות אחוזים: "מגיעים שני אנשים כמו האחים אמיר, עם רקורד של מנהלים מנוסים (ברשת פרשמרקט שמכרו בעבר לפז, ח"ש) ושאין אצלם חוכמות.
"המוסדיים רצו שהם ינהלו את שופרסל בזכות ההבנה שמדובר במנהלים שיודעים להביא תוצאות, ואלה אכן הגיעו במהירות - הרווחיות של שופרסל טסה, הודות למהלכי ייעול דרמטיים שביצעו האחים, שמיד החלו לנהל את הרשת.
"מבחינתי זה אותו קונספט של זהות אינטרסים בין בעלי מניות מרכזיים שהם גם המנהלים. התוצאה היא יעילות מיטבית לחברה, וזה הכי טוב לבעלי המניות".
והמנכ"לים-בעלים החדשים? "יש להם חדוות יצירה", אומר אותו גורם. "לרוב הם עשירים פי כמה מכשהיו כשכירים בלבד, בזכות הרכיב ההוני. בחלק מהמקרים הם בעצמם מחלקים אופציות לסמנכ"לים שלהם, מתוך אותה גישה. בשורה התחתונה, הם פשוט מתאהבים בעסק כי יש להם בו מניות".
הבעלים מימן את רכישת חלקה של המנכ"לית
מקרה של מעבר מניהול לעמדת בעלים (חלקי) מתרחש לעיתים גם בשוק הפרטי, באמצעות מהלך נדיר במקומותינו של רכישה המתבצעת בשיתוף עם ההנהלה הבכירה של החברה (MBO - Management Buyout).
זה המקרה של דליה קורקין, בתחילת דרכה אשת כספים במפעל הקיבוצי ארד, שמונתה ב-1998 למנכ"לית חברת שירותי הסיעוד "עמל ומעבר", תפקיד שבו היא משמשת גם כיום.
לפני כעשור רכשה קורקין 30% ממניות החברה במסגרת עסקה שבה נרכשה השליטה בחברה על ידי איש העסקים היהודי אמריקאי הארי גרוס, איל מלונאות ונדל"ן מניו יורק, שככל הידוע העמיד לה את המימון לרכישת מניותיה.
חבר קרוב של קורקין סיפר לאחרונה כי "דליה אספה את המשפחה שלה ואמרה להם שהיא מעוניינת להצטרף להשקעה. היא שאלה אם יהיו מוכנים ללכת איתה על זה, 'ואולי נצטרך לעבור לגור באוהל'. הם תמכו בה כי ראו כמה שהיא חיה את הנושא. היא לקחה הלוואות ונכנסה לשותפות עם גרוס. היא הייתה הרוח החיה שם", ציין החבר.
בשנת 2021 נרכשה השליטה בחברה בידי קרן ההשקעות פימי של ישי דוידי לפי שווי של מיליארד שקל - פי 4 מזה שבו נכנסה קורקין להשקעה ברשת בתי הסיעוד. ב-2024 רכש גם בנק הפועלים נתח מהרשת, בעסקה שגילמה לה שווי של 1.5 מיליארד שקל. קורקין, שכבר מכרה מניות בכ-160 מיליון שקל, ממשיכה להוביל את החברה ובידיה נותרו 16% מההון בשווי של כ-240 מיליון שקל.
"הבעלים התערבו בניהול, וזה הפריע"
ויש גם מקרים שבהם אחרי ותק של שנים על כס המנכ"ל ועייפות ממאבקי כוח מול בעלי השליטה, מנסה המנהל השכיר להוביל מהלך שבסופו יהפוך הוא עצמו לאחד מבעלי החברה שבה הוא מועסק.
זה המקרה של מנכ"ל חברת הבנייה הבורסאית רוטשטיין , אבישי בן חיים, המשמש בתפקיד מאז שנת 2008 (עם הפסקה קצרה). בן חיים נכנס לניהולה של החברה הוותיקה בעת שזו נסחרה בשווי שוק מזערי של 25 מיליון שקל ומכרה כמה עשרות דירות בשנה. תוך כמה שנים הרחיב את פעילותה באופן שהגדיל משמעותית את צבר בניית הדירות שלה.
אלא שהעבודה מול ריבוי בעלי בית גרמה לבן חיים להוביל מהלך להעברת השליטה בחברה, מהלך שהפך גם אותו לבעל הון לא קטן. לפני כעשר שנים חבר בן חיים למיליארדר יצחק מירילשוילי, המוכר כיום בעיקר כבעלי ערוץ 14, לצורך רכישת מניות השליטה ברוטשטיין לפי שווי של 122 מיליון שקל.
"הוא רצה להפוך לטייס ולקחת את הסטיק לידיים", אומר גורם בשוק שהכיר את החברה באותן שנים. "הבעלים הקודמים כל הזמן התערבו לו בניהול השוטף, וגם אם הוא הבין את הרצון שלהם, זה פשוט הפריע לו".
מירילשוילי ובן חיים, באמצעות חברה פרטית בשם אבני שהם, מחזיקים כיום 63% ממניות רוטשטיין, כשחלקו של בן חיים עומד על רבע מהחברה הפרטית. והתוצאות מדברות: בן חיים, בתפקידו החדש כמנכ"ל-בעלים, מוביל את רוטשטיין בהצלחה רבה, ולראיה מניית החברה רשמה מאז יוני 2014, מועד רכישת השליטה, ועד היום, זינוק של כמעט 700%. שווי השוק הנוכחי של חברת הנדל"ן עומד על קצת מעל ל-900 מיליון שקל, ושווי חלקו של בן חיים עומד, בשרשור, על 162 מיליון שקל. אגב, אם בודקים את תשואת המניה מיומו הראשון של בן חיים כמנכ"ל בחברה (בינואר 2008), מגיעים לזינוק דמיוני של מעל ל-2,600%.