הרצל בבזל / צילום: לע''מ
אחת ההצעות השנויות במחלוקת בתולדות הציונות נודעה לימים כ"תכנית אוגנדה". אולי תופתעו לגלות, שהשטח שהוצע להרצל מעולם לא היה "אוגנדאי", והוא נמצא בכלל בשטח קניה.
● המשרוקית מארחת | ישראל תיכנס ל־2025 ללא תקציב מאושר. זו המשמעות
כיצד נוצר הבלבול? נתחיל ברקע. בראשית המאה ה־20 התנועה הציונית הייתה בתהליכי הקמה וגיבוש זהות, כאשר הקונגרס הציוני הראשון נערך בבאזל רק ב־1897. המטרה המשותפת הייתה ברורה ומוסכמת - להקים בית לאומי לעם היהודי, אך שאלות המיקום ודרך המימוש היו אבני מחלוקת משמעותיות, במיוחד כשמצבם הפיזי והכלכלי של יהודי מזרח אירופה הלך והתדרדר, והאפשרות להקים מדינה בארץ ישראל תחת שלטון העות'מאנים נראתה כחלום רחוק.
ב־1903 התחוללו הפרעות בעיר קישינב, בדרום־מערב האימפריה הרוסית. ממש באותו חודש, נפגש הרצל עם הלורד ג'וזף צ'מברלין, שר המושבות הבריטי, שהציע להרצל צ'רטר להתיישבות יהודית בחסות הכתר בשטחי האימפריה שבמזרח־אפריקה. ביומניו, הרצל תיעד את הפגישה: "...'ראיתי אדמה במסעות שלי', אמר הצ'מברלין הגדול, 'וזוהי אוגנדה. היא חמה בחוף, אבל רחוק יותר בתוכה האקלים נהיה מצוין, אפילו בשביל אירופאים'". בפועל, השטח אליו התכוון צ'מברלין נמצא בטריטוריה שהייתה אז, והיום, בשטח קניה, לא רחוק מהעיר המודרנית ניירובי. המדינה המודרנית שאנו מכנים "אוגנדה" נמצאת הרחק צפון־מערבית לשם, ללא שום קשר להצעת צ'מברלין.
מדוע בכל זאת התייחס השר לשטח כאילו הוא באוגנדה? הסיבה טמונה ככל הנראה בכך שאת מסעותיו הוא ערך ב"מסילת הברזל האוגנדית", שחיברה בין נמל מומבסה, שער הכניסה למזרח־אפריקה הבריטית, לבין ימת ויקטוריה שבלב היבשת. השטח שהציע להרצל שכן בשטחי הספר שמזרחה לימה.
הרצל החליט לנסות ולקדם את הצעתו של צ'מברלין בקונגרס הציוני ה־6 ב־1903, ולו כ"מקלט לילה" להמוני היהודים, בטרם ינסו להגשים חלום בן אלפיים שנה לחזור ולבנות בית לאומי בארץ ישראל. ככל הנראה הוא גם לא רצה לדחות על הסף הצעה רשמית של האימפריה החזקה בעולם דאז, לתת מענה של ממש, גם אם חלקי, לבעיות היהודים. כך או כך, המילה 'אוגנדה' לא מופיעה בדברי הפתיחה של הרצל בקונגרס - ההצעה אומרת ליסד באפריקה המזרחית מושב יהודי ברשות עצמו, עם הנהלה יהודית, שלטון מקומי יהודי, ופקיד עליון יהודי בראשו, תחת השגחתה ומרותה של בריטניה.
קניה או אוגנדה, ההצעה להחליף את ישראל במזרח אפריקה עוררה מחלוקת עזה בקונגרס, ועל אף שאושרה בהצבעה דמוקרטית בסופו, המשיכה לעורר גלי מחלוקת. בסוף 1903 צ'מברלין סיים את תפקידו, ואיתו נעלמה גם ההתלהבות הבריטית. במקביל נמשכה התנגדות פנימית וביקורות פסימיות של משלחת החקר ששלח הקונגרס לשטח, עד שבקונגרס השביעי ב־1905, מעט לאחר פטירת הרצל - התכנית נדחתה רשמית. מאז, "תכנית אוגנדה" הפכה מטבע לשון וחלק בלתי נפרד מתולדות הציונות, התרבות העברית וההיסטוריה שלנו.