שי ג'ינפינג / צילום: ap, Ng Han Guan
אם נאמין לכל מילה ששי ג'ינפינג השמיע בשנים האחרונות, הנה נראה שהמנהיג העליון של סין חדור ברגשי עליונות חד משמעיים על המערב. בהזדמנות אחת הוא דיבר על "עליונותן של שיטתנו הפוליטית ושל שיטת הממשל שלנו". הוא הכריז כי "הזמן והתנופה הם לצד סין", בשעה שארה"ב היא "המקור הגדול ביותר של תוהו ובוהו בעולמנו". את "עליונותה הברורה של השיטה הסוציאליסטית" הוא ייחס ליכולתה "לרכז כוחות כדי להשיג יעדים גדולים".
● האיש שלא נותן לנו לישון: מיהו מנהיג החות'ים?
● כותרות העיתונים בעולם | במדינה הכי אנטי ישראלית באירופה חיים רק 800 יהודים
זה כמובן טיעון מרקסיסטי-לניניסטי-מאואיסטי קלאסי. אילו ניתן ליורשי מרקס ולנין מבוקשם, איש לא היה שומע על מחשב אישי. כולנו היינו אורחיו של שרת ענקי, ויד רחוקה אחת הייתה מכבה ומדליקה.
מעניין שהנשיא שי השתמש במטאפורה מעין זו כדי להסביר איך להגן על המשטר הקומוניסטי מפני גורלן של השושלות הקיסריות. קיסרי סין קרסו תחת כובד הריקבון הפנימי, או התקוממויות אזוריות, או תוקפנויות חיצוניות. שי ציטט פילוסוף ופרשן פוליטי סיני מן המאה ה־13, לי ג'ונג, מין מקיאוולי סיני. על הקיסר, כתב לי, "להשתמש בזרועו כמו הייתה גופו, ולהשתמש באצבעו כמו הייתה זרועו, כדי שיוכל לשנות את המצב ללא קושי ולאחד את העולם". שי מואיל להציע הן את זרועו והן את אצבעו.
הנאמנות האידיאולוגית לשיטת הניהול הריכוזית כמובן אינה מתיישבת עם הרפורמות הכלכליות שהתחילו בסין בסוף שנות השבעים, והגיעו אל שיאן עם הצטרפותה אל ארגון הסחר העולמי (WTO), לפני 20 שנה ויותר. היא הוכרה אז כ"כלכלת שוק", מה שהעניק לה שורה של זכויות ופטר אותה משורה של חובות. דונלד טראמפ אגב חושב שהענקת המעמד ההוא הייתה שגיאה היסטורית.
אבל גם אם כלכלת סין הוכשרה, והורשה בה שיעור ניכר של יוזמה חופשית, ריכוזיות נשארה נוסחת התנהלותו הפוליטית של המשטר. מה שקומוניסטים מבית טוב, בית לנין וסטלין, קוראים "צנטרליזם דמוקרטי", מעניק השראה למשטר שי. זה צנטרליזם שכולו צנטרלי, ואין בו אף קורטוב דמוקרטי אחד.
"חסרונה של רוח פשרה"
אחד האינטלקטואלים המעטים בסין המרשים לעצמם לבקר צדדים כלשהם של המשטר הוא שייאו גונגצ'ין. אף כי הוא מליץ יושר של שלטון סמכותני, שייאו אומר שמדאיג אותו "חסרונה של רוח פשרה" אצל שי והיעדרו של "מנגנון תיקון".
למרבה העניין, ממש בסוף השנה ריחפו רמזים כלשהם של אי ודאות. ב־9 בדצמבר ביטאון הצבא הסיני כתב כי "צנטרליזם דמוקרטי פירושו דמוקרטיה תחילה וצנטרליזם אחר כך". להלן הופיעו מילים מעניינות, שאפשר לחשוב למליצות שחוקות, אבל אפשר גם לפרשן כביטוי של אי־שקט. העיתון הזכיר כי "הנהגת המפלגה היא הנהגה קולקטיבית של הוועד (המרכזי) של המפלגה, לא הנהגתם של אדם אחד או שניים… עקרון המנהיגות הקולקטיבית חייב להישמר באמצעות ויכוח קולקטיבי… יחידים לעולם אינם צריכים להיות מעל ההנהגה הקולקטיבית".
אלה מילים שנשמעו בסין בשנים שלאחר מות מאו, ובברית המועצות מיד לאחר סטלין. גם סין גם ברית המועצות הבטיחו אז שמנהיגות קולקטיבית תמנע חזרה אל פולחן אישיות. הייתכן שהן נשמעות עכשיו רק כבדרך אגב? שמשמיעיהן אינם מתכוונים למה שנדמה לנו שהם מתכוונים?
משום מה הציטוטים הניתנים כאן לא זכו בתשומת לב של ממש בין כותבים על סין במערב. אפשר שהם נועדו רק להקל על המנהיג האוטוקרטי להעמיד פנים שהוא אוטוקרטי קצת פחות. אבל אם יש ממש בציטוטים האלה, ייתכן שהם רומזים על משבר מערכתי, או לפחות על ספקות רציניים.
הנדל"ן, האבטלה, המכסים
מערכתי או לא, סין בוודאי נמצאת במשבר כלכלי. 2024 הייתה מן השנים הרעות ביותר שלה מאז שהרפורמות הכלכליות נכנסו להילוך גבוה, בשנות השמונים. במהלך השנה היוצאת התחוור הכישלון גדול הממדים לשחרר את הכלכלה מתלותה בתהפוכותיו של שוק הנדל"ן, בסיס חסכונותיהם של מיליוני משפחות סיניות. השוק הזה הולך מדחי אל דחי, קבלנים ענקיים קורסים ודירות אינן נמכרות.
משימתו הכלכלית הגדולה של המשטר היא לשנות דגשים: מיצוא מסיבי לצריכה פנימית. תלותה של המדינה ביצוא היא החושפת אותה עכשיו ל"60% מכסים", שדונלד טראמפ מאיים להטיל על יצוא סיני, שעמד ב־2022 על 551 מיליארד דולר. האומנם תהיה מסוגלת למצוא שווקים חלופיים? ואיך יסופקו מקומות עבודה לצעירים? באפריל השנה אבטלת צעירים (בני 16 עד 24) עברה את סף 20%. סין גם עומדת בעיצומו של משבר דמוגרפי, ואוכלוסייתה מתחילה להצטמק.
האומנם שי ג'ינפינג יוכל להשתמט מאחריות? הוא נותן את הטון זה 12 שנה, הכול סרים למרותו, הכול מצטטים את תובנותיו בחרדת קודש. הוא הפך לפני שנתיים, למעשה אם גם לא להלכה, לנשיא לכל חייו, משהוסרו ההגבלות על אורך כהונתו. הוא גם מנהל מערכה מתמדת נגד שחיתות, המשתקת מחשבה עצמאית ויוזמה. הימנעות מסיכון היא הדרך הבטוחה ביותר.
מה הוא יעשה? האם ירופף את אחיזתו כדי להרשות "מנהיגות קולקטיבית"? או אולי דווקא יהדק אותה? אין כל סיבה להניח ששי יחליט על שינוי כיוון.
"זה רחוק מדי", אמר טראמפ
על סין מוטלת השנה משימה חשובה, זו המעסיקה כמעט כל ממשלה אחרת עלי אדמות: הניסיון לפענח את כוונות דונלד טראמפ. האם הוא שוחר עימות אסטרטגי עם סין? הייתכן שהוא רוצה רק להפיק טובות הנאה כלכליות?
פודקאסט של המגזין האקונומיסט מציג הקלטה נשכחת של טראמפ מ־2015. הוא נשאל שם מה דעתו על שאיפותיה הטריטוריאליות האגרסיביות של סין בשני הימים הפרוסים לאורך חופיה: ים סין הדרומי (מן הפיליפינים עד אינדונזיה) וים סין המזרחי (יפן). היא טוענת לבעלות כמעט מלאה על נתיבי השיט הפעילים ביותר של העולם.
"מה יעשה הנשיא טראמפ בעניין הזה?", שאל המראיין. תשובתו הייתה קצרה מאוד, אבל חשפה טפח או שניים. קודם כול, הוא לא הכיר כלל את הגאוגרפיה. הוא נשאל על ים סין הדרומי (הפיליפינים) והשיב שזה בכלל עניינה של יפן (ים סין המזרחי). חוץ מזה, הוא אמר, "זה רחוק מדי". זאת אומרת, זה לא עסקו וזה לא יהיה עסקה של אמריקה.
זו הייתה מוזיקה ערבה לאוזני המשטר הסיני, הרוצה לשים קץ להתעניינותה האסטרטגית של ארה"ב במה שהוא חושב פחות או יותר לאגם סיני, גם אם שורה של ארצות אסייתיות חשובות השוכנות לחופי האגם הזה חולקות על ההגדרה.
וכמובן, בגרונה של כל הסכמה אמריקאית־סינית תקועה טייוואן. היא אובססיה רבת־שנים של סין, והיא עצב אמריקאי חשוף. יש לוחות זמנים שהכינו גנרלים ומומחי ביון אמריקאים, המעריכים שסין תפלוש לטייוואן עד 2027. הסינים מעולם לא הכחישו. אדרבה, הם חזרו והטעימו את נחישותם להשיב את טייוואן אל חיק המולדת.
לאיש אין מושג מה יקרה אם הם יתקפו. ארה"ב מעדיפה "עמימות", אבל אומרת שהיא תעזור לטייוואן. אצל טראמפ העמימות עמומה במיוחד. אחד ממקורביו, כמעט-מיליארדר עמק הסיליקון ויווק (Vivek) ראמאסוואמי אמר שארה"ב תגן על טייוואן עד שהיא תסיים את תלותה במעבדים ובמוליכים למחצה, שטייוואן היא היצרנית הגלובלית העיקרית שלהם. זו הייתה הכרזה קלאסית של "אמריקה תחילה, וששאר העולם ילך לכל הרוחות". טראמפ לא התנער ממנה.
ארה"ב ידעה לפחות חודשיים מראש על כוונת פוטין לפלוש לאוקראינה. היא תדע אל נכון זמן ניכר מראש על הכנה סינית קונקרטית להתחיל מלחמה בטייוואן. האם זה יקרה השנה? בהיעדר ביון זו שאלה שהתשובה עליה מצריכה אסטרולוג.
ֿקשה להעלות על הדעת שסין תרצה, או תהיה מוכנה, לשרוף את הגשרים אל שוקי היצוא שלה בצפון אמריקה ובמערב אירופה. אבל הידרדרות הדרגתית לעימות צבאי כלשהו, או לפחות אל מלחמה קרה פעילה, תהיה לא בלתי סבירה. הסינים אומרים שאיש לא יצא נשכר מעימות, צבאי וכלכלי. אפשר להאמין להם. אבל אין זאת אומרת שהם עושים כל מה שהם יכולים כדי להימנע מעימות.
רואה את פוטין ונזכר בעצמו
לפני 20 שנה היה קשה לחשוב על שני אנשים מרשימים פחות ומשעממים יותר בזירה הפוליטית הבינלאומית מוולדימיר פוטין, שכבר היה נשיא רוסיה, ושי ג'ינפינג, אז מושל מחוז בחוף המזרחי של סין.
במרוצת 20 השנה האלה הם גילו זה את זה. אפשר כמעט להגיד שהם התאהבו זה בזה. שי אמר שפוטין מזכיר לו את עצמו. הם חזרו ונשבעו אמונים זה לזה, בפומבי. אפשר להבין שמאחדים אותם חשד עמוק כלפי המערב ורצון להוריד אותו מגדולתו הגלובלית. השאלה היא אם הם מאוחדים גם באמצעים.
פוטין חזר וקיבל עליו סיכונים לא מחושבים. הדעת נותנת ששי לא יקבל עליו סיכונים כאלה, בין השאר מפני שלכלכלה השנייה בגודלה בעולם יש הרבה יותר מה להפסיד. אבל הוא חזר והציב יעדים אסטרטגיים, וגם אמר שבדעתו להשיג אותם. הוא בן 71. בריאותו תקינה, עד כמה שידוע. אבל הזמן עובר, השעון מתקתק, ולשי ג'ינפינג מזומנת פגישה עם הנצח. לדיקטטורים יש הרבה זמן, אבל הם מתחילים להשתעמם. זהירות.