תומכי המורדים הסורים באיסטנבול / צילום: ap, Emrah Gurel
טורקיה פועלת בימים האחרונים כדי להגביר את השפעתה בסוריה ולממש את ההזדמנויות שנוצרו בעקבות נפילת משטר בשאר אסד, דרך התחום הימי והתשתיות. ממשל ארדואן נמצא במגעים מתקדמים עם ממשלת המורדים הסורית לחתימה על הסכם גבול ימי ושיקום הרכבת החיג'אזית, שקישרה בתחילת המאה הקודמת בין דמשק למדינה.
● הוא הפך לאחד השונאים הגדולים של ישראל. ההימור שעשה מקרב אותו לגבול שלנו
● "דיאנה של המזרח התיכון" התגלתה כגברת הראשונה של הגיהינום בסוריה
עוד בטרם הפיכת הבזק נגד אסד, נקודת המוצא האזורית הייתה פערים מהותיים בכל הנוגע לתפיסת המים הכלכליים במזרח הים התיכון, בין טורקיה ובין יתר מדינות האזור. ראשית, ליוון ולטורקיה יש תפיסה שונה בתכלית בכל הנוגע למעמד האיים היווניים. בניגוד לאתונה, אנקרה אינה חתומה על אמנת המדף היבשתי ועל אמנת חוק הים של האו"ם (UNCLOS).
התזה הרווחת בקהילה הבינלאומית היא שאיים הם חלקי יבשה עצמאיים שאינם קשורים ליבשת הגדולה. כלומר, לכל אי - יווני במקרה הזה - יש מדף יבשת עצמאי, שבעקבותיו הוא זכאי למים טריטוריאליים של 12 מייל ימי.
מנגד, התזה הטורקית רואה בכל האיים היווניים המשך של אנטוליה. לשיטתם, רעידות אדמה גרמו לכניסת מים בין היבשת לבין האיים, כולל קפריסין. היעדר ההסכמות בנושא זה הוביל ל"פשרה" טורקית-יוונית, וכיום כל אי זכאי ל-6 מיילים ימיים.
הסוגיה השנייה היא מעמדה של קפריסין. בעקבות הפיכה צבאית יוונית-לאומנית באי ב-1974, טורקיה החליטה לפלוש אליו. אותה פעולה, שנועדה לכאורה לשרת את המיעוט הטורקי בקפריסין, הובילה להקמת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ב-1983, מדינה דה-פקטו שמוכרת רק על-ידי טורקיה. בגין אותה הכרה, אנקרה מצהירה שוב ושוב על זכות הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין למים כלכליים, שבהם מתאפשר לה, בין השאר, לחפש גז טבעי.
לא מפיקה מספיק גז
טורקיה אומנם מפיקה גז טבעי בים השחור, אבל בכמות שרחוקה מלהספיק לה. לפי נתוני אנקרה, בחודש ספטמבר ייבאה טורקיה 3.37 BCM (מיליארד מטרים מעוקבים) גז טבעי, עלייה של 2.6% ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. השאיפה הטורקית היא לאתר גז באזור צפון קפריסין. לפי הערכת מקורבו של ארדואן, אדמירל (בדימוס) ג'יהאט יאיג'י, הסכם גבול ימי עם סוריה יוסיף לטורקיה 4,000 קמ"ר מים כלכליים, באופן שכמובן בלתי מתקבל על הדעת באתונה ובניקוסיה.
הפער השלישי בין טורקיה ובין יתר המדינות נובע מהסכם הגבול הימי שעליו חתמה אנקרה עם ממשלת ההסכמה הלאומית של לוב בנובמבר 2019. אותו ההסכם עם לוב המציא - יש מאין ברמה הבינלאומית - גבול ימי בין טורקיה ללוב, על חשבון יוון ומצרים. ועתה, מדינות האזור מביטות על ההתפתחויות הטורקיות-סוריות בחשש כי דמשק תסכים לכל התפיסות החריגות של טורקיה לגבי גבולות המים הכלכליים באזור.
"זו ממשלת מעבר בסוריה, שנטולת לגיטימציה לחתום על הסכמים כאלו", אמר דיפלומט יווני לעיתון "קת'ימריני" המקומי. במסגרת המגעים היווניים עם מדינות האזור, שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן ביקר בשבוע שעבר ביוון ונפגש עם בכירי חברות האנרגיה המובילות במדינה - בניסיון להדק את שיתוף-הפעולה בין הצדדים.
ראש ממשלת יוון, קיריאקוס מיצוטאקיס, סיפר לעיתונאים בבריסל, כי מדינתו העבירה עדכון בנושא המגעים של אנקרה ודמשק בצוותא עם קפריסין לאיחוד האירופי. "בראש ובראשונה, אני מזכיר שההסכם הטורקי-לובי הוא בלתי חוקי ונטול תוקף לא רק בעיני יוון, אלא גם בעיני האיחוד האירופי", ציין מיצוטאקיס.
הרחבת התלות הסורית
בד-בבד, באנקרה מזהים במצבה החמור של סוריה בעקבות מלחמת האזרחים הממושכת הזדמנות, והקבינט של ארדואן רואה בחיבור רכבות בין המדינות כלי להרחבת התלות הסורית. שר התחבורה הטורקי עבדולקאדיר אורלאולו סיפר כי מדינתו שואפת לשקם את המסילה החיג'אזית ולחבר את דמשק לטורקיה, תוך שאנקרה תיטול על עצמה את כל הבדיקות והתיקונים הנדרשים.
המסילה החיג'אזית יועדה כאמור, בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית, לפני כ-120 שנים, לחבר בין דמשק למדינה. לאותה מסילה היו שלוחות, כמו רכבת העמק בין חיפה לדרעא שבסוריה. כיום, על בסיסה פועל קו הרכבת בין חיפה ובין בית שאן. במקרה של ארדואן, לא החיבור לישראל עומד בבסיס קבלת ההחלטות, ואף לא בהכרח חיבור לאתרים הקדושים לאסלאם בערב הסעודית.
נשיא טורקיה יודע כי חיבור במסילות ברזל יגביר את הצורך הסורי בטורקיה - עבור יבוא ויצוא כאחד. מעבר לכך, פעולה שכזו תעגן את נוכחותה של טורקיה בתוכניות השיקום של סוריה, נקודה שחשובה לארדואן, שמקורב לבעלים של חברות הבנייה הטורקיות הגדולות שמניותיהן מציגות מאז ההפיכה נגד אסד עליות נאות.
באמצעות הרכבת החיג'אזית, ארדואן יבצע צעד משמעותי שיקרב למצב שבו יוכלו להעמיס סחורות בנמל במפרץ הפרסי, כמו ג'בל עלי באיחוד האמירויות, ולשלוח אותו עד אירופה ברכבות. באנקרה מודעים היטב כי הן במפרץ, הן באירופה והן במזרח הרחוק, יתלהבו מאוד מהרעיון שלא תלויים בהובלה ימית בלבד לטובת יצוא.