אילוסטרציה: Shutterstock
במוזיאוני ההיסטוריה והארכיאולוגיה הגדולים והחשובים מוצגים פסלי שיש "קלאסיים" מהתקופה היוונית והרומית. אם תבקשו ממנוע AI להכין עבורכם תמונה של פסל שכזה, סביר להניח שהתוצאה תהיה כפי שדמיינתם או שחזיתם באותם מוזיאונים - פסלים לבנים לגמרי, כאילו זה עתה הוצאו ממחצבת השיש ופוסלו היישר מחומר הגלם. לא במקרה, כך נראים גם פסלי טראמפ שנמכרו השבוע בדוכנים בארה"ב.
● בודקים את המיתוס | מתי ואיך נולדה האגדה שנפוליאון היה קטן קומה?
● בודקים את המיתוס | האם הפולנים הסתערו עם חרבות על הנאצים?
● בודקים את המיתוס | האם הוויקינגים חבשו קסדות עם קרניים?
אך התפיסה הזו, שהשפיעה באופן עמוק גם על פיסול מודרני החל מימי הרנסנס, אינה אמת. רבים מהפסלים שהוצבו אז במקדשים, כיכרות ובתים, לא היו חתיכת לובן מפוסלת במבט קפוא, אלא צבעוניים, מלאי חיים ועשירים בשילובי גוונים. אז איך נולד מיתוס הפסלים הלבנים? התשובה משלבת היסטוריה, כימיה וקיבוע מחשבתי.
מטרות הפסלים בעולם היווני־רומאי העתיק היו להאדיר את האלים והמנהיגים, לקשט את בתי העשירים ואתרי הפולחן ועוד. בדומה לשלטי חוצות, גרפיטי ומופעים אור־קוליים של ימינו, גם אז האמנים ניסו לעורר רגשות עזים אצל המתבוננים, בין היתר על ידי חיקוי יצירות הטבע. והטבע הוא צבעוני, אז למה שהפסלים לא יהיו?
שיטות רבות היו בעולם העתיק ליצירת צבעים, החל מהפקת פיגמנטים מבעלי חיים וצמחים, ועד לערבוב מתכות וסלעים. ואכן, את פסלי העולם העתיק עיטרו שלל צבעים בשלל גוונים. אך הבעיה, ומקור המיתוס, טמונים בכך שצבעים, בעיקר אלו ממקור אורגני, אינם בעלי "חיים ארוכים" כמו גושי שיש. כאשר הדורות חלפו, ובמשך מאות שנים הפסלים נשכחו וכוסו בחול ועפר, רוב מוחלט של הצבעים שעיטרו את הפסלים דהו, נרקבו והתפרקו לאבק.
ואז, בימי הרנסנס של המאות ה־15־16, מיטב אמני והוגי אירופה שאפו לחקות את הישגי העולם ה"קלאסי", לאחר שניעורו מ"חשיכת ימי הביניים" (שגם בהם היה הרבה יותר אור וצבע ממה שנהוג לחשוב). הם חפרו ומצאו בכל שטחי האימפריה הרומית לשעבר פסלים מרהיבים, אך נטולי צבע, שנשחק עם הזמן. בהתאם, מיטב פסלי התקופה, ממיכאלאנג'לו ועד לברניני, יצרו פסלים חדשים בהשראת המראה ה"נקי" של שיש לבן, כחלק מעידן שלם בו אידיאל היופי חפף למידת הלובן, ונקשר לערכים כמו טוהר ושלמות.
במאות ה־19־20, כששוב אירופאים חקרו את ארצות הים התיכון במטרה למצוא (ולרוב, גם לקחת) עתיקות נשכחות, הם השתמשו בכלים עדינים ומדויקים יותר. מסעות חקר אלו חשפו שאריות צבע על הפסלים שאותרו, אך בשל הדימוי המקובע של מראה הפסל הקלאסי, הממצאים נחשבו לשוליים ולרוב נוקו החוצה או זכו להתעלמות.
רק בעשורים האחרונים, עם התפוצה הנרחבת של טכנולוגיות הקרנה והדמיה, התגלתה האמת על שאריות מיקרוסקופיות של צבעים שעיטרו אינספור יצירות מימי קדם, כולל קלאסיקות כמו פסלי ה"פרתנון" האתונאי, שחלקם מוצגים היום בלונדון. בימינו מתבצעים מאמצי שחזור אדירים לחשיפת הצביעה המקורית, וגלריות ומוזיאונים מציגים תצוגות של פסלי קדם "כפי שנראו אז".
תצוגות אלו עוד נדירות ומייצגות תופעה בחיתוליה, שכן המיתוס השתרש היטב, והמבקרים מעדיפים לרוב את הפסלים "כפי שדמיינו אותם". כך, חשיפת הצבעים מראה שכל אמנות ואידאל יופי מושפעים לא רק מאסתטיקה נצחית, אלא גם מהקשרים תרבותיים תלויי זמן ומקום, וגם מדימויים שקיבלנו בתורשה, לאו דווקא מבחירה מושכלת.
אז בביקור הבא במוזיאון, דמיינו את הפסל שמולכם כפי שיצר אותו האמן המקורי. לא קר ומנוכר, אלא חי ככל הניתן, עשיר בצבע ורגש.