רשות המכס בנתב"ג / צילום: איל יצהר
מי הבעלים של תכשיטי זהב בשווי 800 אלף דולר שנתפסו בשדה התעופה על גופו של איש עסקים ישראלי שחזר מחו"ל, אך לא הצהיר עליהם במכס? בשאלה זו הכריע לאחרונה בית המשפט המחוזי, לאחר שדחה את בקשתה של חברה טורקית לייצור ושיווק זהב, לקבוע כי התכשיטים שנתפסו על גופו של איש העסקים הישראלי שייכים לה.
● בית המשפט ביוון הורה להסגיר את בני שטיינמץ לרומניה
● בחשד לשוחד: מנכ"ל חברה ממשלתית לשעבר עוכב לחקירה
שופטת בית המשפט המחוזי בלוד, שרון גלר, קבעה כי גם אם היו יחסים עסקיים כלשהם בין איש העסקים הישראלי לבין החברה הטורקית, אשר לא הוכחו בפניה, התנהלות החברה אינה עולה בקנה אחד עם מנהג בעלים ביחס לתכשיטים, כאשר בין היתר גם על-פי ראיותיה היא ויתרה ולא דרשה ערבויות מאיש העסקים הישראלי על התכשיטים שהועברו לידיו, וזאת ללא בירור מקדים וראוי לגבי טיבו, ומבלי שיצרה, בין במסמכי ההתקשרות ובין בעל-פה, כל מנגנון ממשי לצורך מעקב ופיקוח על התכשיטים ומכירתם או השבתם על-ידי סוחר לא מוכר מעבר לים.
תכשיטי זהב במשקל של כ-22 ק"ג
ההליך סבב סביב תביעה לסעד הצהרתי בדבר בעלות חברת MASGOLD KUYUMCULUK ITH IHR, חברה טורקית העוסקת בייצור ושיווק זהב, בתכשיטי זהב אשר נתפסו על-ידי אגף המכס והמע"מ בשדה התעופה בישראל בכליו של חנוך פרוינד, בעליהן של החברות ח.ש פרוינד בע"מ ופרוינד זיקוק מתכות בע"מ במועדים הרלוונטיים, בעת שובו ארצה ב-30 באוגוסט 2019 מטורקיה, אליה יצא בטיסה מישראל יום קודם לכן, כשבמזוודתו תכשיטי זהב במשקל של כ-22 ק"ג ומסמכים הקשורים לתכשיטים.
לאחר נחיתתו פנה פרוינד לעבור במסלול הירוק של היציאה מנמל התעופה, אך עוכב לבדיקה על-ידי פקידי רשות המכס, אשר תפסו את התכשיטים ואת המסמכים שהיו ברשותו ועצרו אותו לחקירה פלילית.
בספטמבר 2019 הוגש כתב אישום נגד פרוינד לבית המשפט המחוזי בלוד, הכולל אישומים הנוגעים להברחת התכשיטים, לצד סעיפי אישום משמעותיים בגין אירועים נוספים. ביולי 2024 גזר בית המשפט המחוזי בלוד כ-4.5 שנות מאסר בפועל על פרוינד, לאחר שהורשע בביצוע תרמית "קרוסלה" וסחר בזהב "שחור" בהיקף של יותר מ-503 מיליון שקל, תוך העלמת מע"מ בהיקף כ-73 מיליון שקל מהקופה הציבורית.
בראשית ההליך הפלילי, בנוסף על כתב האישום, הוגשה מטעם המדינה בקשה לחילוט הרכוש אשר עברו בו העבירות הנכללות בכתב האישום, לרבות התכשיטים שנתפסו בשדה התעופה.
בהמשך לכך, כשנה וחצי לאחר שהתכשיטים נתפסו, פנתה החברה הטורקית לרשות המסים, טענה כי התכשיטים שייכים לה ולא לפרוינד, ודרשה את השבתם לידיה. שווי התכשיטים הוערך בכ-800 אלף דולר לכל הפחות. משהמדינה סירבה להשיב את התכשיטים לידי החברה הטורקית, פנתה החברה לבית המשפט בתביעת לסעד הצהרתי לפי יקבע כי התכשיטים שייכים לה, ובבקשה כי ישוחררו לידיה.
החברה הטורקית לא עמדה בנטל השכנוע
הטענה המרכזית ביסוד התביעה היא שהתכשיטים מושא ההליך נמסרו לפרוינד על-ידי החברה מבלי ששילם לה את תמורתם ובמסגרת עסקת קונסיגנציה אשר שימרה את הבעלות בתכשיטים בידי החברה. זאת, עד למכירתם ותשלום תמורתם בלוח הזמנים שנקבע בהתקשרות בין הצדדים, אשר הוסדרה במסמך ערבות ותעודת משלוח עליהם חתם פרוינד.
המדינה טענה מנגד כי החברה לא הוכיחה כי בינה לבין לפרוינד נכרתה עסקה כלשהי, וכי אף לא הוכחה על-ידי החברה התקשרות עם פרוינד בעסקת קונסיגנציה אשר שימרה את בעלותה בטובין.
השופטת גלר קיבלה את עמדת אגף המכס והמע"מ, תוך שהיא מציינת כי ההלכה השוררת כיום בדבר הוכחת יסודותיה של התקשרות והכרה בה כעסקת קונסיגנציה היא שנדרש "בירור עובדתי זהיר וקפדני מקום בו הרוכש מצוי בחדלות פירעון וכאשר ההכרעה בעניינו משפיעה באופן ישיר על זכויות שאר הנושים".
השופטת הוסיפה כי במקרה שבפניה אין מדובר אומנם בתפיסת נכסיו של חייב המצוי בהליך של חדלות פירעון על-ידי נושיו, אלא בתפיסת הטובין בהליך פלילי, אך להכרעה בשאלת הבעלות תהיה השלכה על זכויותיה של המדינה בנכסים.
עוד ציינה השופטת כי בשלב הראשון יש לבחון האם אכן התגבשה הסכמה אמיתית בין הצדדים בדבר שימור הבעלות בידי המוכר; ובשלב השני יש לבחון האם קיים היגיון מסחרי-כלכלי בהסכמה זו התומך במסקנה בדבר שימור הבעלות, או שמא ההסכמה המהותית בין הצדדים משקפת באותו מקרה עסקת שיעבוד ללא קשר לכינויה על-ידי הצדדים.
במבחן נוסף שנקבע בפסיקה נדרש לעשות הבחנה בין צדדים שמתקיימת ביניהם מערכת יחסית ארוכת-טווח ומתמשכת, לבין צדדים שאין ביניהם יחסים מסחריים ומבצעים עסקאות מזדמנות בסדר גודל קטן יחסית. כאשר מדובר בעסקאות מהסוג הראשון, במסגרת מערכת יחסים מתמשכת ועסקאות המבוצעות בסדר גודל ניכר, מצופה מהמוכר להעלות את התניית שימור הבעלות על הכתב.
מבחן נוסף נוגע לדרישה מהמוכר להוכיח קיומן של פעולות המעידות כי נהג בטובין הנדונים במועדים הרלוונטיים במנהג בעלים. בגדר כך, עליו להוכיח כי היו בידיו מנגנונים פרקטיים של פיקוח ושליטה בנוגע לאותם טובין אף לאחר מסירתם, כגון אפשרות גישה לסחורה, מניעת ערבובה עם טובין אחרים של הרוכש, אפשרות זיהויה של הסחורה בתוך המלאי הכולל של הרוכש וכיוצ"ב אינדיקציות המלמדות על הותרת הזכויות בסחורה בידי המוכר.
בכל המבחנים הללו, נקבע, החברה הטורקית כשלה. "החברה לא עמדה בנטל השכנוע המוטל על כתפיה להוכחת תביעתה בדבר ההתקשרות עם פרוינד וטיבה", קבע בית המשפט.
את רשות המסים ייצגה עו"ד שירה פרלא מהמחלקה הפיסקלית בפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי).