בצל עיצובו של סדר עולמי חדש על־ידי דונלד טראמפ וולדימיר פוטין, רבים העלו השוואות לתהליכים שהתרחשו בין שתי מלחמות העולם, כשהגלובוס חולק בין המעצמות. כולנו מכירים את המנדט הבריטי כאן ובעבר הירדן, וחלקנו גם את הצרפתי בסוריה ולבנון. אבל מכך נוצר בקרבנו מיתוס שהיינו ייחודיים בכך. המציאות מעט שונה.
● בודקים את המחתוס | מארי אנטואנט לא באמת דיברה על עוגות
● בודקים את המיתוס | מתי ואיך צמחה האגדה על פסלי השיש הלבנים של העת העתיקה
● בודקים את המיתוס | מתי ואיך נולדה האגדה שנפוליאון היה קטן־קומה?
לאחר שמלחמת העולם הראשונה תמה ב־1918, שלוש אימפריות ירדו מהבמה: העות'מאנית, הגרמנית והאוסטרו־הונגרית. אך בזמן שהקיסר או הסולטן הודחו, ואיתם נמוג הסדר המוכר, העמים והארצות הרבים תחת שלטונם נשארו. ומה עושים איתם? התשובה האירופית טרם המלחמה הייתה הרחבת האימפריה. זה היה רצון המעצמות המנצחות, בראשן בריטניה וצרפת, לולא המצאה אמריקאית חדשה בשם "חבר הלאומים". זה היה מנגנון גלובלי ומעט נאיבי לפתרון סכסוכים, והיווה חלק מרכזי בתוכנית הנשיא וילסון ליום שאחרי המלחמה.
לאחר שגרמניה וטורקיה צומצמו לגבולותיהן הלאומיים, המדינות המנצחות סברו כי תושבי האימפריות לשעבר טרם "בשלו" לשלוט על עצמם. ואז נולד ה"מנדט", ייפוי־כוח מחבר הלאומים למנצחות, להכנת הילידים לקראת העולם המודרני לאור ניסיונן בשליטה על עמים תחת "חובת הנאמנות הקדושה לרווחתם ופיתוחם האנושי".
במקור, נאסר על המעצמות לבסס צבא בשטחי המנדטים, והיה עליהן לדווח כל שנה לחבר הלאומים על התקדמות פיתוח העמים באחריותן. בפועל, הטריטוריות השונות חולקו ל־16 מנדטים בשלוש קטגוריות, לפי אופי השלטון הקודם, מיקום ו"מוכנות הילידים" לעצמאות:
קבוצה A חלשה על שטחים עות'מאניים לשעבר, ש"הגיעו לרמת התפתחות שבה ניתן להכיר בקיומם כאומה עצמאית. שאיפות קהילות אלה צריכות להיות השיקול המנחה בבחירת המנדט". הקבוצה כללה את (מה שבימינו) עיראק, ארץ ישראל וירדן לבריטניה; וסוריה ולבנון לצרפת (ותתי מדינות קצרות ימים כמו הר הדרוזים ואלכסנדרטה).
קבוצה B כללה את שטחי גרמניה במערב ומרכז אפריקה, שנחשבו לפראיים יותר ודרשו ניהול "בתנאים שיבטיחו חופש המצפון והדת". אלו כללו את (מה שבימינו) רואנדה (שאוחדה עם קונגו הבלגית) וטנזניה לבריטניה; וקמרון וטוגו שחולקו בין בריטניה לצרפת.
קבוצה C כללה שטחים גרמניים בדרום אפריקה ובאוקיינוס השקט, שסופחו לקולוניה קרובה כי "מוטב שיישלטו בהתאם לחוקי הכוח המנדטורי". הקבוצה חולקה בין דוברי האנגלית: דרום־מערב אפריקה (נמיביה) סופחה לדרום אפריקה הבריטית, סמואה לניו זילנד, ונאורו וגינאה החדשה הגרמנית לאוסטרליה.
לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת האו"ם, רוב המנדטים מקבוצה A הסתיימו או גורשו על־ידי המקומיים בשנות ה־40, והעמים תחתם זכו לעצמאות. בקבוצות B ו־C הטריטוריות עברו מחבר הלאומים לנאמנות האו"ם (לצד שטחים איטלקיים באפריקה ויפניים באסיה), עד שרובן קיבלו עצמאות בשנות ה־60־70, כחלק מגלי הדה־קולוניאליזציה (מלבד נמיביה, ששוחררה רק ב־1990).