מסוריה למעבדה בישראל: הסיפור על הפיכתו של האוגר הזהוב לחיית מחמד פופולרית

אם יהיה יום אחד שלום עם סוריה, אולי נוכל לנסוע לשם לחפש אוגר זהוב, בעל חיים מסתורי וחמקמק בטבע, כמעט כמו שהוא פופולרי בשבי. מאז 1999 הם לא תועדו על ידי חוקרים בטבע, וזה הגיוני בהתחשב בעובדה שבית הגידול היחיד הידוע של האוגר הזהוב הוא בסביבת העיר חלב שבסוריה. למי שחי באזור היו כמה דברים אחרים לעשות בשנים האחרונות.

● חזית המדע | האם קלוד כבר אמר לכם שאתם צודקים? מה אומרת מערכת היחסים שפיתחנו עם הצ'אטבוטים על העולם האמיתי
● מדד ה־BMI לא מספיק: רופאים קוראים להגדיר מחדש מהי השמנה

עכשיו קהילת הזואולוגים מחכה לחוקר שירים את הכפפה ואולי יעזור להציל מכליה את בעל החיים הזה, שהפך עם השנים לאחת מחיות המחמד הפופולריות בעולם. איך זה קרה? זה סיפור מדהים בפני עצמו, שתחילתו בחלום של מדען ישראלי למלא את העולם באוגרי מעבדה.

חיפוש מינים תנ"כיים

האוגר הזהוב נקשר בשמו של ישראל אהרוני, מי שנחשב הזואולוג העברי הראשון. עד היום הוא כמעט החוקר היחיד שתיאר את תנאי החיים שלו בטבע, כפי שכתב פרופ' רוב דאן, ביולוג מאוניברסיטת קרוליינה, במאמר ל־Smithonian Magazine מ־2011.

"כמעט שאיננו יודעים דבר על עומק המחילות שלהם או על מה שהם אוכלים בטבע", כתב. "האם אפשר בכלל למצוא אותם מחוץ לשדות חיטה? האם הם חיים במקום כלשהו חוץ מסוריה? אנחנו לא יודעים, אבל היינו יכולים לדעת. כל מה שדרוש הוא שמישהו ייסע לסוריה".

אהרוני, שנולד ברוסיה למשפחת רבנים והתייתם בגיל צעיר, נסע בגיל 13 לבדו וחסר כול לפראג, שם הגיע בדרך לא דרך ללימודי זואולוגיה. בשנת 1901, בגיל 19, עלה לישראל.

בארץ, "הוא חיבר את מה שלמד בישיבה לחיבה שלו לזואולוגיה, ויצא לחפש את המינים הנזכרים בתנ"ך", מספרת ד"ר קארין תמר, אוצרת אוסף היונקים, הזוחלים והדו־חיים במוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב. "באותו זמן, כמעט לא היו שמות עבריים לחיות הארץ, והוא אחראי לחיבור בין השמות התנ"כיים לחיות שראה, לפי הבנתו את התיאור התנ"כי, והוא גם המציא שמות חדשים".

לדוגמה, אהרוני חיבר בין המילה "תנין", שתיארה אז את החיה שאנחנו מכירים כלווייתן, לתנין. אז עוד היו כאלה בנחל תנינים. האחרון שבהם ניצוד ב־1912.

 ד''ר קארין תמר / צילום: יעל צור

אם אוכלת צאצאיה

אחד מחבריו הטובים של אהרוני היה פרופ' שאול אדלר, שחקר את מחלת הלישמניה, המועברת על ידי טפילים למכרסמים ולבני אדם. הוא חלם לביית אוגרים למעבדתו כדי ללמוד כיצד לישמניה מתבטאת אצלם, מאחר שאוגרים דומים לבני אדם.

אוגרים סיניים אמנם היו אז בשימוש כחיות מעבדה, אבל קשה היה לגדל אותם בשבי או להשיג כל הזמן משלוחים חדשים מסין. אדלר הציע לאהרוני לבחון אם קיים אוגר קרוב יותר, שניתן יהיה לגדל בטבע הישראלי.

אהרוני ידע שבסוף המאה ה־19 זוהה באזור חלב אוגר מיוחד לאזור. הוא נסע לשם וגייס את עזרתו של צייד, שחיבר אותו לשיח' מקומי. אהרוני ביקש מהשיח' לעזור לו למצוא את האוגר כדי לחקור את הלישמניה, "המכערת ומנוולת בחורות יפות וגברים יפים מאוד", כפי שכתב אהרוני בספרו "זיכרונות זואולוג עברי".

 הזואולוג ישראל אהרוני / צילום: צילום מתוך ויקיפדיה

עוד המשיך לתאר את המסע: "כשמוע השיח' את הדברים המחוכמים האלה, אמר: 'לפני גִשְׁתֵּנוּ ללכידת האוגר, עלינו לדעת: בשדה מי הוא שוכן? הבה אקרא לאסיפה, אציע להם את עניינך'. כך עשה. באסיפה רַבָּתִי־עַם הוחלט לעדור ולחפש את המזיק הזה חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ, אחרי עבודה מפרכת משך שעות אחדות הצליחו להעלות מעומק שני מטרים וחצי 'קן' שלם מרופד יפה, ובו אם ואחד־עשר בניה!".

עד מהרה התברר בדרך הקשה שאוגרות במצוקה אוכלות את צאצאיהן. אהרוני ממשיל זאת בספרו לבן אנוש שמעדיף להרוג את ילדיו מאשר שיימכרו לעבדות. הוחלט להפריד את האם מהגורים. "עתה היה עליי לדאוג לגורלם של 'עשרת בני המן הזוטרים האלה'".

לדברי תמר, "הגורים היו עדיין זעירים, סגורי עיניים, והוא באמת דאג להם, יחד עם אשתו. הם היו איתו כל הזמן, וכשנסע מביתו ברחובות לירושלים, היה לוקח אותם איתו, מחזיק בהם על ברכיו כדי להגן עליהם מטלטלות הדרך".

אוגרים בכיס המעיל

אהרוני היה מלא התפעלות מהאוגרים. "מה־יפה היה המחזה לראותם כולם אוחזים שיבולת אחת או ציב־בשר בידיהם (כשהם יושבים על עכוזם), מעבירים אותו תכופות בפיהם הצר ומכרסמים אותו בחיפזון מפליא, כששפתותיהם אינן נעות כמעט, וכשעיניהם קמוצות כעיני החסיד, להבדיל, המתפלל בדבקות ובכוונה", כתב בספרו.

כעבור זמן התרחשה סדרת אירועים שנשמעת כמו שיר ילדים ללימוד ספירה לאחור. "יום אחד הם ברחו, התפזרו ברחבי הבית ובמשך כמה ימים אהרוני נאלץ להעמיד מלכודות עם מנות אוכל קטנות ולשמור עליהן כל הלילה בלי לעצום עין, עד שתפס עשרה מן ה־11", מספרת תמר. "לכן ביקש כי בירושלים יוכן להם כלוב ייעודי, ואכן הוכן כזה - עם תחתית עץ".

האוגרים כרסמו את העץ וברחו שוב, ומתוכם הצליח אהרוני למצוא חמישה - אחד מת בתוך צינור ניקוז ועוד ארבעה חיים. בין הארבעה, הייתה רק נקבה אחת.

כל האוגרים שאנחנו מכירים היום כחיות מחמד הם צאצאי האוגרת הזאת. מחקרים מסוף המאה ה־20 מאששים זאת. הם הראו שאותם אוגרי מחמד נושאים דנ"א מיטוכונדריאלי דומה מאוד.

"ואז התברר שאלה דווקא חיות שגדלות מצוין בשבי", אומרת תמר. "זמן ההיריון שלהן הוא שניים־שלושה שבועות. האוגרים מתרבים בקלות. תוחלת החיים שלהם היא שנתיים בערך, ובשבי אפילו יותר. בתוך שנה היו לאהרוני 150 אוגרים.

"אדלר יכול היה לקחת כמה שרצה למחקר שלו, וניתן היה לייצא את האחרים לחו"ל, תחילה כחיות מעבדה, ואחר כך כחיות מחמד".

אדלר ואהרוני חלמו על עולם מלא באוגרי מעבדה שיכולים להועיל לרפואה ואף לשנות את פניה. לכן נסע אדלר לבריטניה ב־1938, כדי להביא את האוגרים למכון Welcome. אולם הוא לא הטריד את עצמו בזוטות כמו אישור העברת בעל חיים מעבר לגבול. במקום זאת, הסליק את האוגרים בכיסי מעילו.

 אוגר מ־1931, שמור במוזיאון הטבע

קמפיין של מהנדס מובטל

בהדרגה התברר עד כמה האוגרים מתאימים למלא את תפקיד חיית המחמד. הם חמודים, חכמים למדי, אינם זקוקים בהכרח לחברת אוגרים נוספים, אינם זקוקים למזון מאוד מיוחד ואינם נוטים במיוחד לחלות. "כל מה שצריך הוא גלגל", אומרת תמר, "כי הם חייבים להוציא המון אנרגיה".

האוגרים לא הפכו לחיות מחמד אהודות במקרה. מה שהפך אותם לכאלה היה קמפיין בהובלתו של אלברט מארש מאלבמה, שהקים בשנות הארבעים של המאה הקודמת את העסק המסחרי הראשון לגידול אוגרים. מארש, מהנדס כבישים מובטל, זכה באוגר בהימורים, החליט לרכוש אוגר נוסף והחל לפרסם בעיתונים - לא רק שאוגרים הם חיות מחמד טובות, מדובר בהשקעה עסקית טובה למי שרוצה למכור אותם הלאה למעבדות ולמשפחות.

מארש כתב את "ספר ההדרכה לאוגרים", שממנו הודפסו וחולקו עשרות אלפי עותקים לילדים נלהבים ולעובדי מעבדה. העסקים היו נהדרים במשך כמה שנים, אבל עם הזמן המגדלים החדשים הפכו פופולריים יותר ממארש, ובשנות החמישים העסק נסגר אחרי שנים ספורות של פעילות ולאחר ששינה את עולם חיות המחמד האמריקאי ללא היכר.

מה נשאר מאוגרי הבר

ב־1971 נסעה משלחת לסוריה במטרה לייצא משם משפחה נוספת של אוגרים. חבריה אכן מצאו אוגרים, אבל כנראה לא הצליחו לשלב אותם בצורה טובה בעסקי חיות המחמד. מחקרי גנטיקה מיטוכונדריאלית מראים שכל האוגרים הנמכרים היום הם עדיין צאצאיה של אותה נקבה אחת שהביא אהרוני לישראל.

בשנים 1997 ו־1999 יצאו שתי משלחות נוספות של חוקרים לסוריה כדי לוודא שהאוגרים אכן ממשיכים לחיות בטבע. הם מיפו 30 מחילות, ואף אחת מהן לא כללה יותר מאוגר אחד. החוקרים תפסו שש נקבות ושבעה זכרים, ויחד עם עוד שלושה פריטים שנתפסו על ידי אוניברסיטת חלב, הם נשלחו לגרמניה כדי להגדיל את המגוון של האוגרים הזהובים הנמכרים כחיות מחמד. לא ידוע אם התהליך הזה אכן הצליח.

סוגיית המגוון מעסיקה את החוקרים. כרגע, האוגרים נחשבים חיות בריאות יחסית, אבל בעלי חיים שהם דומים מאוד גנטית, "מגודרים" פחות מפני מחלה זיהומית עתידית שהם עלולים להיות רגישים אליה במיוחד, או מפני מוטציה גנטית שלא יהיו עמידים בפניה.

החשש הוא שיקרה לאוגרים דבר דומה למה שקרה לבננה "גרוס מישל", שפריטיה היו כה דומים גנטית, עד שמחלה מפתיעה תקפה והכחידה את הזן לגמרי. בננות גרוס מישל היו ממש זהות, והאוגרים הזהובים לא זהים אלה לאלה גנטית, אבל הם דומים מספיק כדי שהדבר יעורר דאגה.

האם ייתכן שאוגרים זהובים ברחו לטבע והקימו מושבות בר חדשות? תמר אומרת שאין מידע על כך. "אוגרים שגדלו בשבי כבר רגילים לשבי, ולא ברור אם יסתדרו בטבע".

קשה לדעת היום עד כמה האוגרים שבשבי אכן דומים לאוגרי הבר הזהובים, כלומר אילו מהתכונות שלהן הן "אוגריות" ואילו הן ייחודיות למשפחה המורחבת שאנחנו מכירים כחיות מחמד. לדוגמה, אוגרי מחמד הם בדרך כלל חיות לילה, אולם תצפיות הראו כי אוגרי הבר באזור חלב פעילים דווקא ביום.

ישנם סוגי אוגרים אחרים בעולם, כמו האוגר הסיני והאוגר הסיבירי, שגם הם משמשים כחיות מחמד אך נפוצים פחות מהאוגר הזהוב. "יש לנו בישראל גם אוגר בר, אם כי הוא מאוד נדיר", אומרת תמר. "לא קיבלתי לאוסף שלי אפילו פרט אחד עד היום, ואני לא יודעת אם מצליחים אפילו לנטר אותם, מרוב שהם נדירים.

"היום בטבע האוגר הזהוב בסכנת הכחדה, בגלל הרס בתי הגידול שלהם על ידי בני האדם. הכוונה היא לא רק להרס בתי הגידול כחלק ממלחמת האזרחים בסוריה, אלא כי האוגרים הורסים את היבולים, ולכן בני האדם ירצו להדביר אותם. קשה מאוד לדעת כיום מה מצב האוגרים בסוריה. אולי כעת המחקר בתחום ייפתח".