לא רק נגד כאב ראש: לכדור שנמצא בכל בית יש השפעות שלא יכולתם לדמיין

במחקר מכונן משנת 2010, קבוצת צעירים התבקשה למלא בכל יום במשך שלושה שבועות את שאלון העלבון. זהו שאלון שפותח כדי לאמוד כאב שמקורו בדחייה חברתית, ומתברר שסטודנטים מרגישים, בממוצע, המון מהרגש הזה. אבל למחקר היה טוויסט. חצי מחברי הקבוצה גם נטלו פעמיים ביום גלולת פרצטמול (החומר המוכר בארץ בשמות כמו אקמול, דקסמול, פרמול), וחצי לא.

● חזית המדע | מסוריה למעבדה בישראל: הסיפור על הפיכתו של האוגר הזהוב לחיית מחמד פופולרית
● חזית המדע | האם קלוד כבר אמר לכם שאתם צודקים? מה אומרת מערכת היחסים שפיתחנו עם הצ'אטבוטים על העולם האמיתי
● חזית המדע | הפתרון לחרם המתכות של סין על ארה"ב נמצא בגינה

התוצאות היו ברורות. בקבוצה שנטלה פרצטמול, שיעור הדיווח על כאב מדחייה חברתית הלך ופחת עם הזמן. בקבוצה שלא נטלה אותו, לא היה שינוי כזה. ואז סגרו החוקרים את המעגל, כשהכניסו את הנבדקים למכשיר MRI ונתנו להם לענות על שאלון הקשור בדחייה חברתית. השאלון הזה הפעיל מאוד את אזורי הרגש והמצוקה במוח של קבוצת הביקורת. ובמוחם של הנבדקים נוטלי הפרצטמול? פחות.

המחקר הזה פתח את הדלת לשורה של מחקרים נוספים על השפעת הפרצטמול, אחת התרופות הנפוצות ביותר בעולם, שנמכרת ללא מרשם ואפילו בחנויות נוחות, על תהליכים רגשיים כמו אמפתיה, נטילת סיכונים והנאה מהחיים. תחום המחקר הזה תוסס עד כדי כך, שהיום לא מופרך לשאול: האם פרצטמול הוא בעצם תרופה פסיכואקטיבית? האם נטילת פרצטמול משנה את מי שאנחנו ולא משפיעה רק על מידת הכאב שלנו? ומה זה אומר לגבי משככי כאבים נוספים?

כאב פיזי ונפשי חופפים

המחקר מ־2010, שקשר בין אקמול לכאב חברתי, לא הגיע ללא הקשר. הוא נערך על ידי סי ניית'ן דוול (C Nathan Dewell) מאוניברסיטת קנטאקי בארה"ב, בהשתתפות חוקרים בולטים נוספים, לאחר הצטברות של מחקרי נוירולוגיה שהראו כי מסלולי הכאב במוח ומסלולי הכאב הנפשי חופפים. זו לא סתם מטאפורה. "כאב נפשי" לא רק מרגיש כמו כאב פיזי, הוא גם קצת נראה כמוהו כשמביטים בסריקות המוח.

הרעיון הזה אינטואיטיבי מאוד, הרי כשאנחנו מרגישים עלבון או דכדוך וגם דופקים את הבוהן ברגל השולחן, המכה כואבת יותר. אם אנחנו סובלים מכאבים, העולם נראה לנו מדכא וקשה יותר. כמובן, גם מוכרת התופעה של כאבים פסיכוסומטיים, שמקורם אולי נפשי לחלוטין. ובכל זאת, עד שלא חלו התפתחויות במכשירי הסריקה המוחית, התפיסה הייתה שמנגנוני הכאב והרגשות השליליים משפיעים אלה על אלה, אך לא היה ידוע שמדובר ממש בפעילות מוחית דומה.

"יכול להיות שמערכת החיברות בבני אדם התפתחה תוך שהיא רוכבת על מנגנוני הכאב הקיימים", כתבו החוקרים במאמר מ־2010. כאב הוא מנגנון הישרדות, וכשאנחנו חווים אותו אנחנו לומדים להתרחק ממה שעלול להיות מסוכן לנו. כחיות חברתיות, גם היכולת לקרוא גירויים חברתיים חשובה להישרדות, או לפחות הייתה כזאת בתקופות המוקדמות של האנושות. על פי ההיגיון הזה, אנשים שחשים כאב בגלל דחייה חברתית יפעלו כדי לא לחוות זאת שוב, וכך אולי יגבירו את סיכויים לשרוד.

כמה מחקרי המשך איששו את ממצאי אותו מחקר מ‏־2010 ואף הרחיבו אותם. לדוגמה, מחקר מ‏־2015, בהובלת ד"ר ג'ף דורסו, הראה שנבדקים שנטלו פרצטמול הגיבו פחות לגירויים נעימים וגם לגירויים בלתי נעימים. בשיחה עם גלובס מסביר דורסו (היום מאוניברסיטת דה־פול בשיקגו) שהצוות בחן אם מדובר בהשפעות של קשב או של יכולת לשים לב לפרטים, אך הוא אישר שלא. "הנבדקים הצליחו להבחין בין כמויות שונות של צבע בציורים דומים, כלומר יכולת ההבחנה שלהם לא נפגעה, אלא רק מה שקשור לתגובה רגשית - חיובית או שלילית".

בניסוי נוסף שבו השתתף דורסו נמצא שפרצטמול מפחית את הכאב שבחרטה. גם זהו רגש שבדרך כלל מקושר לעולם החברתי. "כשביקשנו מנבדקים להיזכר באירוע שהם מתחרטים עליו, ניכר היה שהסבל שמעורר הזיכרון הזה נמוך יותר אצל מי שלקחו לפני כן פרטצמול".

ד"ר ענבל בן‏־עמי ברטל, מבית הספר לפסיכולוגיה ובית הספר למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, מציינת שמדובר בתופעות עדינות יחסית. "אם ניקח אקמול, בדרך כלל לא נהיה מודעים לשינויים במצב התודעה שלנו", היא אומרת, אולם דורסו טוען שלאחר פרסום המאמרים, הוא החל לקבל פניות מאנשים שדיווחו אנקדוטלית כי הם משתמשים בפרצטמול כדי להתמודד עם אתגרים רגשיים.

"אני לא רוצה לומר משהו נחרץ, כי זה בהחלט לא היה ניסוי בשום צורה, אבל אנשים כן סיפרו לי שהם השתמשו בזה כשהם התמודדו עם תהליכים שלהרגשתם היה להם קשה לשלוט בהם".

תפיסת הסיכון השתנתה

מחקר שנערך ב־2015 בקבוצה של אנשים המטפלים בהורים מבוגרים עם דמנציה פורגרסיבית הראה כי 93% מהם משתמשים במשככי כאבים לפחות אחת לשבוע, שיעור גבוה משמעותית משיעור השימוש בהם בקרב בני אותו גיל באוכלוסיה הכללית. כאשר תוחקרו חברי קבוצת המחקר לעומק, הם דיווחו על כאב פיזי, וכצפוי גם על כאב נפשי, והתברר שהשימוש במשככי כאבים, כמו גם הדיווח על כאב פיזי, גוברים ככל שהכאב הנפשי נחווה כעוצמתי יותר.

הנבדקים הללו, שטיפלו בהוריהם, לא טענו שהם לוקחים את התרופה כדי להתמודד עם סבל נפשי, ולא טענו באופן מודע שהסבל הפיזי שלהם מושפע מהסבל הנפשי, אבל הם ידעו שהם סובלים, ושהתרופה עוזרת.

"קולגה שלי, איאן רוברטס, ערך ניסוי בפרצטמול על אנשים שיש להם הפרעת אישיות גבולית, שבדרך כלל נוטים לחוות חוסר אמון", אומר דורסו. נראה כי יש להם, אולי בגלל ניסיון עבר, חשדנות כואבת ביחס לאנשים. בניסוי נמצא שפרצטמול הפחית את חוסר האמון והם קיבלו החלטות יותר נכונות, מבוססות על אמון".

 ד''ר ג'ף דורסו / צילום: תמונה פרטית

האם דרך ההשפעה על חוויות החיים שלנו, פרצטמול יכול להשפיע גם על ההתנהגות שלנו? מחקרים מהשנים האחרונות מראים שבהחלט כן. ב־2013 פורסם מאמר, בהובלת דניאל רנדלס מאוניברסיטת בריטיש קולומביה שבקנדה, שהראה כי אקמול מפחית גם את הכאב הנובע מערעור על תחושת המשמעות בחיים. כך בוצע המחקר: מתנדבים התבקשו לכתוב פסקה המתארת את מותם העתידי, או צפו בקליפ סוריאליסטי - שני אירועים שמחקרים קודמים הראו שהם מערערי משמעות - ולאחר מכן התבקשו לענות על שאלון שבדק את עמדתם לגבי ענישה של מפירי חוק.

נבדקים נוטים להגיב לאירועים מערערי משמעות בתמיכה בעונשים מחמירים, מאחר שזו כנראה דרכם להחזיר את הסדר לעולם, וזה באמת מה שקרה בניסוי הזה - לנבדקים שלא נטלו פרצטמול. נראה היה שאלה שנטלו פרצטמול כלל לא התערערו מהמשימה. התגובה שלהם לשאלת העונש הייתה דומה לזו של קבוצת הביקורת.

זו לא הדרך היחידה שבה פרצטמול יכול להשפיע על ההתנהגות. מחקר מ־2020, שהשתתפו בו 545 סטודנטים, הראה שפרצטמול מפחית תפיסת סיכון מדווחת ומגביר התנהלות מסוכנת. ייתכן שהמנגנון שבו הוא פועל הוא הפחתה של הכאב המדומיין שהנבדקים חוו כשהם חשבו על התוצאות האפשריות של החלטתם.

בין פרצטמול לסמי הזיה

בשנת 2023 פרסמה קבוצת חוקרים בהובלת מגדלנה בנווינקלר (Magdalena Banwinkler), מאוניברסיטת וינה, מחקר שבו נמצא כי מי שדיווחו על צריכה של משככי כאבים בכמות גבוהה דיווחו על פחות התנהגויות של מתן עזרה, כנראה בגלל הירידה בחוויית האמפתיה.

מדובר בהשפעה של פרצטמול בלבד, או שכל שיכוך כאב משכך גם כאב נפשי?
בן־עמי ברטל: "אחרי שהתופעות הללו נבחנו לגבי פרטצמול, הם נבחנו גם במשככי כאבים ממשפחת ה־NSAIDS, שמוכרים בישראל כאספירין, אדוויל ונורופן. ראינו את התופעה הזאת גם בהם, אבל פרצטמול נתן אפקט יותר חזק במישור הרגשי־חברתי. נראה שמשפחת האיבופרופן פועלת באופן ישיר יותר על הדלקת באיבר הכואב, ואילו פרצטמול פועל יותר על מנגנונים מוחיים שקשורים לחוויית הכאב".

 ענבן בן עמי ברטל / צילום: יובל חן

אנחנו יודעים מה המנגנון הפיזיולוגי שדרכו הפרצטמול פועל?
דורסו: "זו תרופה יחסית 'מלוכלכת', כלומר היא פועלת על כמה מנגנונים במוח, ואנחנו לא יודעים בדיוק איזה מהם הוא החשוב להפחתת הכאב. הממצאים מהמחקרים הרגשיים מעידים שיש פה איזושהי התערבות באופן שבו אנחנו מעבירים רגשות מהמוח אל התודעה שלנו".

בן־עמי ברטל: "זאת תרופה ותיקה שסונתזה ונכנסה לשימוש בסוף המאה ה־19. אנחנו משערים שיש כאן הפעלה של שתי מערכות טבעיות של שיכוך כאב במוח, שיש להן גם השלכות לגבי התנהגות חברתית: המערכת האופיאטית, שעליה פועלים גם סמים אופיואידים כמו הירואין, שידועים כמשככי כאבים חזקים לצד היותם משרי אופוריה, והמערכת האנדו־קנבינואידית, שעליה פועלים חומרים מסוימים שאנחנו מכירים מצמח הקנאביס, שגם הוא מוכר כמשפיע על כאב. נמצא שהמערכות הללו קשורות זו בזו. הן גם חופפות חלקית למערכת האוקסיטוצין, המתווכת את הרגשות החברתיים שלנו - אהבה, שייכות ואמפתיה".

ככל הנראה, פרצטמול גורם גם לייצור סרוטונין בכמות קטנה - החומר שעליו מבוססים גם נוגדי דיכאון וסוגים שונים של סמי הזיה. אבל עדיין מוקדם להסיק מכך שפרצטמול בעצמו הוא סם הזיה. "הפעולה של חומרים כימיים במוח היא תמיד תלת־ממדית", אומרת בן־עמי ברטל, "היא מושפעת מהחומר, מהתאים הספציפיים שעליהם הוא פועל במוח ומהמינון".

פרידה מכאיבה גם לעכבר

בן־עמי ברטל מספרת שהחוקר פרופ' יאק פנקספ, חוקר אסטוני־אמריקאי שהיה מאבות המחקר של הבסיס הנוירולוגי של רגשות, העריך שהמסלול האופיואידי במוח קשור לכאב ולעצב שגורים או תינוקות חווים כאשר הם מופרדים מאמם. "הוא בעצם טען שהכאב הוא קודם כול רגש, אמוציה, יותר משהוא חוש. כמו הסיפור המפורסם על הילד שמקבל מכה אבל הוא בוכה רק כשהוא רואה את אמא. זו אותה מערכת שפועלת כשאנחנו מרגישים כאב פיזי, או כשאנחנו חווים כאב נפשי, או כשאנחנו רואים מישהו אחר עובר כאב פיזי או נפשי.

"המערכת הזאת התפתחה לא רק בבני אדם. היא מאוד מפותחת בעכברים. גם הם חווים מצוקה רבה כשמפרידים אותם מאמא שלהם, וגם אצלם נמצא שאקמול משפיע לרעה על התגובה לכאב של אחרים. אם זה קורה בעכברים, זה כנראה מנגנון מאוד בסיסי".

אנחנו יודעים איך משפיע הפרצטמול על פעילות מוחית?
בן־עמי ברטל: "במחקרי MRI ניכרה ירידה בקישוריות באזור שנקרא ACC, שמקושר לאמפתיה ולעוררות רגשית שלילית. הממצא הזה מעניין כי הוא עלה במחקרים שלא התכוונו לבחון את ההשפעה של אקמול על אמפתיה".

דורסו מוסיף שהאקמול נמצא פעיל באזורים במוח שקשורים ספציפית ברגשות מכל הסוגים, כמו האינסולה והאמיגדלה.

זהירות, תופעות לוואי

אז הגיוני להשתמש בידע הזה כשחושבים איך לצרוך באקמול בחיים עצמם?
בן־עמי ברטל: "זו שאלה טובה. למשל, אם אקח אקמול לפני ראיון עבודה, אולי לא אצליח לקרוא סימנים חברתיים מהמראיין שלי ולא אצליח כל כך בראיון. ואולי, אם היום לא הייתה לי סבלנות לילדים, זה קשור באקמול שלקחתי, למרות שכאמור, אם ההשפעות היו מאוד עוצמתיות כבר היינו שמים לב לזה. אולי למי שסובל מדכדוך בעקבות פרידה או עלבון, כן אפשר להציע לנסות אקמול במקום, נניח, בקבוק שלם של אלכוהול".

חשוב להזהיר מתופעות לוואי.

בן עמי ברטל: "ודאי. לתרופה הזאת יכולות להיות תופעות לוואי חמורות בצריכה ממושכת".

תופעות הלוואי הן בעיקר כשל כבד בנטילת מינונים גבוהים באופן ממושך, אבל גם, לעתים נדירות מאוד - אחד לכמה מיליונים - בצריכה שהיא בגדר הנורמה. במינונים גבוהים, ישנו סיכון לדימומים במערכת העיכול ולעלייה בלחץ הדם. במצב של מנת יתר במינון חריג מאוד ישנו גם סיכון לכליות.

דורסו: "אני משתדל ככל האפשר לקחת כמה שפחות תרופות. בכל מקרה חשוב מאוד לא להתחיל ליטול תרופה באופן קבוע, גם אם היא ללא מרשם, בלי לדבר עם רופא. בארה"ב אחד מכל ארבעה אנשים נוטל ממילא פרצטמול באופן קבוע, אז המטרה שלנו היא קודם כול לומר לאנשים מה כבר קורה להם".

מה המחקר הבא בתחום?
דורסו: "בקרוב נפרסם מאמר שבחן אם פרצטמול משפיע באופן שונה על אנשים עם אישיות שונה. הממצאים הראשונים שלנו מעידים שכן, וזה מאוד מעניין כשדנים בקשר בין אישיות לבין פעילות המוח. מחקר נוסף שנפרסם בקרוב הראה שפרצטמול משפיע על המידה שבה אנשים מרגישים מועילים. ומחקר נוסף יבחן את ההשפעה של פרצטמול על האופן שבו אנשים מחלקים דברים לקטגוריות. המחקר בתחום הזה באמת רק מתחיל לגרד את פני השטח".