את השמועה על האובססיה של יעל לנצקרון לנתונים, שכבר התפשטה במשרדי הממשלה, היא לא ממהרת להזים: "יש לי גיליון לכל דבר" ● כסמנכ"לית ברשות השירות הלאומי-אזרחי היא מעטרת את מסדרונות הארגון באינספור סטטיסטיקות על 20 אלף המתנדבים: "פסיפס של החברה הישראלית"
אנומליה משונה מאוד מאפיינת את החיים של יעל לנצקרון: היא נולדה באנגליה, עלתה לירושלים, למדה פיזיקה וגמרא, עשתה בירוחם שנת למידה במדרשה ועשייה חברתית, התנדבה שנתיים במרכז חירום לילדים בסיכון בפרדס חנה - וכל זה עוד לפני גיל 20, בקצב מסחרר.
הרצון לטעום מכל העולמות לא היה רק משובת נעורים חולפת, ובלימודיה האקדמיים היא שילבה עבודה סוציאלית עם משפטים. "בעיניי, כל עובד סוציאלי צריך להיות קצת משפטן, וכל משפטן צריך להיות קצת עובד סוציאלי", היא מסבירה. למקרה שתהיתם, את שני התארים הללו היא סיימה בהצטיינות יתרה, כולל הצטיינות רקטור.
בהמשך לנצקרון עבדה כחוקרת ילדים וחוקרת מיוחדת (לאנשים עם מוגבלות) במשרד הרווחה. מקרה אחד זכור לה במיוחד. "ילד בן 12 עלה לדוכן העדים בבית המשפט וסיפר על הפגיעה המינית שעבר. זו הייתה חוויה מורכבת עבורו, אבל תוך כדי העדות אפשר היה לראות שהוא מתחיל לחזור לשליטה. ואז הסנגור של הנאשם פתח בחקירה נגדית. הוא פשוט דרס אותו.
"נעמדתי בבית המשפט ואמרתי: אני עוצרת את העדות הזאת. יצאתי עם הילד החוצה. הוא התפרק ובכה. אלא שאז, ככה פתאום, הוא אמר לי: אני הייתי מוגן, בזכותך. שם הבנתי שאנחנו לא יכולים למנוע רוע בעולם, אבל כן אפשר לתת תחושה שאל מול כל הרע, בכל זאת יש מקומות שבהם אפשר לבנות חוסן".
מאוחר יותר נבחרה לנצקרון לשמש יועצת מדיניות למנכ"ל משרד הרווחה לענייני זרוע העבודה, ואחרי שלוש שנים בתפקיד המנכ"ל הטרי של רשות השירות הלאומי־אזרחי ראובן פינסקי הציע לה לשמש ראש המטה שלו. לנצקרון הבינה שיש כאן הזדמנות שאי אפשר לפספס, וכיום היא סמנכ"לית פיתוח, אסטרטגיה ומדיניות ברשות.
השירות הלאומי-אזרחי הוא מסגרת שבה מתנדבים פטורים משירות בצה"ל או מי שלא נקראו לגיוס. "מטרת השירות היא לבנות חוסן אזרחי ולתת מענה לצרכים הלאומיים שלנו - גם בשגרה וגם בחירום", היא אומרת.
כיום השירות מונה כ-20 אלף מתנדבים, מתוכם, לנצקרון מציינת, כמעט 6,000 מהחברה הערבית והדרוזית, 1,500 גברים חרדים ו-2,200 אנשים עם מוגבלות וצעירים בסיכון. "זה בעצם פסיפס של החברה הישראלית", היא אומרת.
"עשינו פיצוח בלתי נתפס"
אז איך מצליחים להצליב בין הצרכים הלאומיים לשתי רבבות מגוונות של מתנדבים? התשובה של לנצקרון: נתונים. טביעת האצבע הברורה שלה היא מהפכת הדאטה שחוללה. את מסדרונות הרשות מעטרים מסכים שמציגים לראווה מספרים וגרפים על השירות. "הנתונים האלה הם לא שייכים לי", לנצקרון מדגישה, "הם שייכים לאזרחי המדינה".
השמועה על האובססיה של לנצקרון לנתונים קנתה לה אחיזה במשרדי הממשלה - ולא נראה שהיא מתאמצת להזים אותה. "בכל פעם שמדברים איתי על מגמה כזו או אחרת", היא מעידה, "אני פותחת את גיליון הנתונים ומבקשת שיצביעו לי על המספרים שמשקפים אותה".
אז מה הנתונים מספרים על החברה?
"אני בכוונה אלך לאוכלוסיות הייחודיות בשירות. למשל גברים חרדים: לפני 7 באוקטובר כ-25% מהמתנדבים הצטרפו כל שנה לשירות ביטחוני, ומתחילת השנה הנוכחית המספר עומד על כ-50%. דוגמה נוספת: נשים בדואיות. ב-2023 29% מתוך השנתון של כלל הנשים הבדואיות בדרום - הצטרפו לשירות הלאומי-אזרחי. 47% מהן דיווחו שהמוטיבציה העיקרית שלהן היא השתלבות בחברה הישראלית.
"עשינו כאן פיצוח בלתי נתפס. בגיבוש האסטרטגיה ובמיזמים שהובלתי הצלחנו להגיע לאוכלוסיות מגוונות וייחודיות - ולמצוא את הדרך שבה הן יכולות לתרום תרומה משמעותית לציבור, ולצד זאת, להתפתח אישית ומקצועית. ייסוד השותפות הזאת באחריות הציבורית והחיבורים בין הצרכים של הפרט לאופן שבו הוא תורם ומשפיע על הכלל, הם המניע שלי".
ואיפה את רואה את עצמך בעוד עשור?
"בשירות הציבורי, חד־משמעית, זה בדמי ובנשמתי. אולי זה יהיה דרך עולמות הדאטה, אולי דרך העשייה החברתית - מהניסיון שלי קשה לדעת אילו הזדמנויות ייפתחו בהמשך".