אבי דיכטר, הליכוד ("הפטריוטים", ערוץ 14, 17.3.25) / צילום: יריב כץ, "ידיעות אחרונות"
המתיחות בין השב"כ לראש הממשלה מגיעה לקצה: פרשת קטאר, פיטורי רונן בר, פארסת מינוי המחליף, ההודעה על מינוי ממלא־מקום, מעקב אחר ה"כהניזם" במשטרה ובשבוע הבא הדיון בבג"ץ בפיטורי בר - כל אלה לא תרמו ליחסי האמון בין השירות לממונה עליו מטעם הממשלה. ערעור היחסים הרגישים האלה הביאו רבים לחשוש מפני פגיעה בארגון שאחד מתפקידיו הוא, לתפיסתם, "הגנה על הדמוקרטיה". אבל מה באמת תפקיד השב"כ בתוך הדמוקרטיה הישראלית?
● המשרוקית | פיטורי ראש השב"כ: מה יקרה אם הממשלה תתעלם מפסיקת בג"ץ?
● המשרוקית | ליברמן הזהיר את נתניהו שישתמש נגדו בנשק יום הדין. האם באמת יש כזה?
פיקוח על מתנגדי ראש הממשלה
בספרם "מלחמות הצללים", יוסי מלמן ודן רביב חוזרים להתחלה. קהילת המודיעין של ישראל נוסדה על יסודות "שירות הידיעות" (ש"י), מחלקת המודיעין של ההגנה. ב־1948 הוחלט למזג את הש"י על יחידותיו לתוך צה"ל ולהפכו ליחידה צבאית.
כעבור כמה חודשים "התאזרחו" חלק מהיחידות, ואחת מהן, נקבע, תשמש לביטחון פנים (אף שקיומה הוסתר מעיני הציבור עד ל־1957). ב־1949 היא הפכה ל"שירות הביטחון, שיהיה אחראי לכל בעיות הביטחון במדינה", כהנחיית ראש הממשלה דוד בן גוריון. זה היה הצעד הראשון בדרך להקמת "שירות הביטחון הכללי" - שב"כ.
מי שמונה לנהל את שירות הביטחון היה סא"ל איסר הראל. ב־1952 הראל מונה להיות ראש המוסד. רשמית, הראל עזב את תפקידו בראשות השב"כ, אך בפועל הוא המשיך להיות אחראי על שני הארגונים, ושימש מעין "הממונה על שירותי הביטחון".
לפי מלמן ורביב, הראל זיהה את המדינה עם בן גוריון, ומי שהתנגד לו נחשב לחתרן פוליטי שיש לפקח עליו, גם אם הוא נבחר ציבור. הראל הקים בשב"כ משטרה פוליטית שעקבה אחר מפלגות, גייסה מתוכן מודיעים, שתלה במשרדיהן מכשירי האזנה וקראה אלפי מכתבים של פעיליהן. על הכוונת היו מפלגות הימין, כמו חירות, ואף הציונים הכלליים המתונים ומפלגות השמאל. מק"י הייתה בראש רשימת הארגונים החשודים, אך גם מפ"ם נחשדה בחוסר נאמנות למשטר הבן־גוריוניסטי.
עמוס מנור, שעמד בראש הארגון בשנים 1953-1963, הורה למתן את הרדיפות. הוא חדל מהמעקב אחר מנהיגים פוליטיים וסגר את היחידה שעסקה בכך. הוא ציווה לסגור את הארכיון שבו נאספו רישומים ופתקאות על מה שאותם מנהיגים אמרו לחבריהם בבתי קפה ובמשרדים. כך שחרר מנור את קהילת המודיעין ממשימות המאפיינות משטרה פוליטית במדינה דיקטטורית.
בסמכות וברשות?
בספרו "שב"כ במבחן: ביטחון, משפט וערכי הדמוקרטיה", שראה אור במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, עו"ד אלי בכר, שהיה בעברו יועמ"ש השב"כ, כותב כי "המהפך המשמעותי ביותר באופיו של השירות ובדרך פעולתו חל בעקבות מלחמת ששת הימים".
בעקבות המלחמה, הועברו שטחים עצומים ומרובי אוכלוסין לאחריות השירות, והוא נאלץ להתאים במהירות את שיטותיו, הרכבו האנושי, הכשרת אנשיו, קצב עבודתו, מבנהו ופריסתו המבנית והארגונית למצב החדש. הדבר הביא את השב"כ לשנות באופן מיידי את עיקר עיסוקו: מסיכול ריגול לסיכול טרור.
הדבר לא מנע התנגשויות בין השירות לדרג הפוליטי. הבולטת שבהן היא פרשת קו 300 משנות ה־80, שבה ראש השב"כ אברהם שלום הורה להרוג שני מחבלים שנתפסו חיים. לאחר ששר הביטחון הורה על הקמת ועדת חקירה, שלום, שרצה להעלים מהוועדה את מעורבותו, דרש לצרף אליה ראש אגף בשב"כ. זה שימש כ"סוס טרויאני" ומדי ערב דיווח בחשאיות לצמרת השירות על המתרחש בוועדה. כל העדים מטעם השירות תודרכו להעלים את דבר הוראת ההריגה וביצועה.
כשהפרשה התפוצצה בעקבות התקוממות שלושה אנשי שב"כ, שלום פנה לנשיא חיים הרצוג בבקשת חנינה (שאכן ניתנה לו). בבקשה הוא טען כי כל מה שעשה היה "בסמכות וברשות" - צירוף שהיה מאז למטבע לשון. שלום טען כי יצחק שמיר, ראש הממשלה בעת ההשתלטות על האוטובוס, ידע ואישר מראש לראש השב"כ לפעול באופן זה.
לדברי עו"ד בכר, האשמה המשתמעת של הדרג הפוליטי במעורבות בעניין הביאה בפעם הראשונה לפגיעה באמון ובאינטימיות שאפיינו מאז קום המדינה את הקשר בין ראשי השירות לראשי הממשלה. הייתה זו מילה נגד מילה של ראש שירות מול ראש ממשלה. תוצאתו הראשונה של משבר זה הייתה הקביעה שאין לקיים מפגשים בארבע עיניים בין ראש הממשלה לבין ראש השב"כ, אלא תמיד בנוכחות קצרנית או גורם אחר, בדרך־כלל המזכיר הצבאי.
אבל היה גם צד חיובי. לפי בכר, "פרימת האינטימיות היתרה ששררה ביחסים בין הדרג הפוליטי לבין ראשי השירות" הביאה למניעת או צמצום פעולות החורגות מהמותר במשטר הדמוקרטי. ועוד, ההבנה שלדרג הפוליטי הבכיר אין יכולת לטאטא פרשות מעין אלה סימנה לראשי השירות כי אין בנמצא גורם שיש בכוחו לספק להם חסינות, מראש או בדיעבד, מפני חריגות קשות מהחוק.
פירוש סעיף הדמוקרטיה
בעקבות אירועים אלה ונוספים, נפלה ההבנה שיש להגדיר את פעולת השב"כ בחקיקה. ב־2002, בשיא האינתיפאדה השנייה ולאחר שנים של הכנות, התקבל בכנסת חוק שירות הביטחון הכללי, ובהמשך הוספו לו תקנות וכללים. יחד הם מהווים את הקורפוס המשפטי הראשי המאסדר את פעילות השב"כ וקובע את תפקידיו, ייעודו וסמכויותיו. החוק מסדיר את מעמד השירות מול הדרג המדיני והפרלמנטרי, קובע את מעמד ראש השירות, תפקידו וסמכויותיו ומפרט שורה ארוכה של הסדרי פיקוח על השב"כ.
סעיף אחד מושך עיניי רבים: סעיף 7(א), הקובע: "השירות מופקד על… סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו". בשיח הציבורי נוצק תוכן מגוון למילים אלה. איך אפשר להבין אותן?
יש להבחין בין שני מושגים: "סדרי המשטר הדמוקרטי" ו"מוסדות המשטר הדמוקרטי". נתחיל בראשון. לפי בכר, לשאלה מה נכלל במסגרת משימת השמירה על "סדרי המשטר הדמוקרטי" יינתנו תשובות שונות.
אפשרות אחת היא לראות בפעולות נגד סדרי המשטר הדמוקרטי ככאלה המוגדרות בפרק "פגיעות בסדרי המשטר והחברה" לחוק העונשין: עבירות שנאה, המרדה, אימונים צבאיים אסורים ועבירות בנשק. פרשנות אחרת קשורה בהגנה על הליך הבחירות. קרי, הפקדת השירות גם על מימוש החוק המרכזי הנוגע לקיום המשטר הדמוקרטי, העוסק בבחירות לכנסת, בעיקר בהיבטי הנימוקים למניעת היבחרות לכנסת (לאור חוק יסוד: הכנסת), כמו גם במניעת התערבות מדינה או ישות זרה בהן והגנה מפני ניסיונות לשיבושן. זאת, מדגיש בכר, בלי לחצות את הקו האדום ולבצע שוב מעקב יזום אחר גורמים פוליטיים.
ומה בנוגע לשמירה על "מוסדות המשטר הדמוקרטי"? האם זה אומר שהשב"כ צריך להגן על קיומה של תקשורת חופשית או על איתנות המערכת הפיננסית? בכר מזהיר מפני פרשנות מרחיבה כזו, וסבור כי הדרך שיש לנקוט היא פרשנות צרה לעניין מהות תפקידי השירות בתחום זה.
את המונח הזה בכר מבין בשני רבדים. האחד הוא אבטחה בפועל או הנחיית האבטחה של מוסדות החיוניים לתפקוד הדמוקרטיה - כגון משכן הנשיא, משכן ראש הממשלה ומוסדות ממשלה מרכזיים - הן כאבטחה פיזית והן כשמירה על סודות המדינה שבמוסדות אלה. הרובד השני מכוון להגנת בעלי תפקידים המסמלים את הדמוקרטיה או שפגיעה בהם תסכן את הדמוקרטיה, הם "סמלי השלטון": נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, ראש האופוזיציה, נשיא בית המשפט העליון ויו"ר הכנסת.
לקריאה נוספת: