שיתוף פעולה / אילוסטרציה: Shutterstock
בשבוע שהחל ב־7.10, ד"ר יסמין אבו פריחה הייתה הכוננית הבכירה במחלקתה בבית החולים סורוקה. היא יצאה לדרך תחת מטח טילים, ולא דמיינה מה תמצא במקום. חדר המיון הוצף במאות פצועים קשה ובמתים. "התחושה הייתה גם של שדה קרב וגם של הלם, לא ייאמן שזה קורה", אמרה בעבר.
● בין הנופלים לחטופים: כך מוזיקה מביאה נחמה בשעות קושי
● ענקית התרופות בשיתוף־פעולה ייחודי עם אוניברסיטת תל אביב
הכאוס של אותו יום לא באמת נעלם מאז, ובתוכו המשיכה קבוצה של רופאים יהודים וערבים מישראל, הגדה ואפילו רופא עזתי שמתגורר היום מחוץ לעזה, לקדם מחקר שהגיע החודש לפרסום בכתב העת New England Journal of Medicine. זה המחקר הראשון שעוסק בישראל ובפלסטינים בכתב העת הרפואי המוביל מתחילת המלחמה.
"המחקר סקר 16 תוכניות שיתוף פעולה בין ישראלים יהודים לבין פלסטינים מישראל, הגדה ועזה בעולם הרפואי", אומר אבנר הלפרין, עמית מחקר במרכז מזרח תיכון של הרווארד קנדי סקול ויו"ר מועצת המנהלים של אייקונטרול. "המטרה הייתה לבחון מה מאפיין תוכניות שיוצרות יותר אמון בין הצדדים".
אבו פריחה, רופאה מתמחה בטיפול נמרץ ב-BIDMC ועמיתת מחקר במרכז מזרח תיכון של הרווארד קנדי סקול, מודה ש"להביט במחקר הזה היום זה כמו להסתכל באור כוכבים שמגיע מעידן קדום ורחוק. מאז המלחמה היחסים, בהגדרה, פחות טובים, וכל הארגונים שהשתתפו במחקר צריכים להתמודד עם זה".
בכל זאת, לחוקרים יש גם המלצות ליום שאחרי. הם כמעט היחידים שמעיזים לדמיין אותו.
שלושה מפתחות ליצירת אמון
המחקר נולד ממפגש בין החוקרים בבית הספר למנהל עסקים בהרווארד, במסגרת The Middle East Initiative, מיזם שמטרתו לבצע מחקר שישפיע לטובה על מדינות האזור.
תחום הרפואה נתפס ככר פורה לשיתופי פעולה. "רופאים מקבלים הכשרה בניהול שיחות קשות, בדה־אסקלציה של קונפליקט", אומרת אבו פריחה. "יש למקצוע הזה בסיס ייחודי שמאפשר התמודדות עם מפגשים ותכנים קשים. לפי המחקר, גם פלסטינים שחוששים מנורמליזציה ביחסי עבודה עם ישראלים מחריגים את הרפואה, שנחשבת זכות אדם בסיסית".
שאלת המחקר הייתה איך מפיקים משיתופי הפעולה הרפואיים את המקסימום. החוקרים ניתחו 16 מיזמים, ובהם פרויקט רוזאנה, שבו בית החולים שיבא מכשיר צוותים רפואיים מהגדה המערבית לטיפול בהיריון בסיכון; אקסלרטור החדשנות הרפואית בכפר קאסם, פרויקט "שפת אם" בוואדי ערה, הכולל קבוצות תמיכה לנשים בהיריון ולאימהות; רופאים לזכויות אדם, ופרויקט "בדרך להחלמה", להסעת מטופלים מעזה לטיפול בישראל. באחרון רבים מהמשתתפים היו תושבי עוטף עזה וחלקם נרצחו או נחטפו ב־7.10.
ניתוח הפרויקטים נעשה באמצעות ראיונות ושאלונים הבוחנים את בניית האמון בין הצדדים, שמתבטאת בפחות חשש ופחד מהאחר, הבנה גדולה יותר את הפרספקטיבה של האחר, פחות רגשות שליליים לקראת ואחרי המפגש, שינוי הגדרות וקשרי חברות.
מה היה השיח שזיהיתם בפרויקטים האלה עד 6.10?
הלפרין: "לרוב נעשתה עבודה משותפת טובה, אף שהיו ויכוחים. זיהינו שלושה פרמטרים שעוזרים לבניית האמון. הראשון הוא שוויון. לדוגמה, בפרויקטים שבהם הגיעו רופאים מהגדה ללמוד מהרופאים הישראלים נוצר פחות שיח חיובי, לעומת פרויקטים שבהם הלמידה או העזרה הייתה הדדית".
אבו פריחה: "השוויון במסגרת הפרויקט פירק את הדינמיקה של הכוח בקונפליקט שהוא מטבעו א־סימטרי".
הלפרין: "הפרמטר השני היה כוונתיות, כלומר עד כמה המיזם התכוון ליצור שיח בין המגזרים והתרבויות. כאשר המיקוד היה ברפואה בלבד, נבנה פחות אמון מאשר במקרים שבהם השיחות והשיתוף היו חלק מהמיזם".
הלפרין מציין שבחלק מהמקרים נאמר מראש לרופאים הפלסטינים לא לדבר על הסכסוך, והם יצאו עם בטן מלאה. לעומת זאת, בארגון רופאים לזכויות אדם, למשל, הוקדש זמן לפני ואחרי הטיפול בחולים לשיחה. המחקר הראה שההתייחסות המכוונת לדברים היא יותר אפקטיבית".
הפרמטר השלישי הוא אינטנסיביות. ככל שהתוכנית הייתה אינטנסיבית יותר, כך היא הייתה מועילה יותר". הלפרין מציין עוד שפרויקטים שעסקו בהיריון ובלידה הצליחו יותר מאשר תחומים אחרים. "כנראה יש עוצמה מיוחדת בחיבור סביב האימהות", הוא אומר.
ציינתם ששיחה פתוחה יוצרת קרבה גדולה יותר. אולם שיחות יכולות דווקא לחשוף פערים שאינם ניתנים לגישור.
הלפרין: "בסופו של דבר לא מדובר בקבוצת עבודה לפתרון הסכסוך. ראינו שהצדדים פתוחים להכיר את הקושי ואת הכאב זה של זה כשהם עוברים חוויה משותפת ומחברת. הגיעו אנשים עם מגוון דעות ועמדות פוליטיות, ובכל זאת השיחות היו מועילות".
אבו פריחה: "התוכניות הללו בנו אמון, אבל זה לא לכל אחד, ומי שזה לא מתאים לו עוזב. בעיקרון, היכן שהיה שיח כואב אנשים התקרבו, כמו בטיפול זוגי".
יצאו שדים, אבל רוב המיזמים המשיכו
מתקפת 7.10 הגיעה אחרי שעבר כשליש מתקופת המחקר. "רוב המיזמים המשיכו", מפתיע הלפרין, "אם כי לא כולם. הפרויקטים עם ערביי ישראל ודאי המשיכו, וגם רוב המיזמים מהגדה. רופאים המשיכו להיכנס לישראל אפילו ב־8.10. פרויקטים להבאת מטופלים מעזה לישראל נעצרו, אבל חלק מהמטופלים עדיין מאושפזים בבתי החולים בארץ".
הוחלט להמשיך את המחקר למרות הכול. "במלחמה נפגעו משתתפים במחקר משני הצדדים", אומר הלפרין. "היו מי שפנו נגד התוכניות שבהם השתתפו בעקבות זאת, היו מקרים קשים של אנשים שהתבטאו ברשתות באופן שהכעיס אחרים, אבל הרוב רצו דווקא להמשיך ולעשות יותר".
אבו פריחה: "מי שלא מצליח לנהל שיחות כואבות, להציל חיים יחד וגם לזעוק נגד מעשים לא מוסריים לא מחזיק מעמד. יש נקודות עיוורות בנרטיבים. הייתי רוצה שיותר קולגות שלי יאמרו במפורש שלא מקובל לירות באמבולנסים ויהיו מוכנים לשמוע את הסיפורים של חבריי מעזה על מטופלים שלהם בבתי החולים שנהרגו בהפצצות. בעקבות המתחים הללו, הרבה מהמיזמים נתקלו בקשיים, כי יצאו שדים.
"קרה ששאלתי את עצמי מה בכלל עשינו פה, אבל כשכן מוכנים להכיר במציאות, זה מחזיק. יש רופאים ישראלים ששומרים על קשר עם רופאים מהגדה, בחברות ואמון ברמה שלא ראיתי בתחומי עבודה אחרים, וזאת למרות כל שבירת האמון מסביב".
וכשלא מצליחים לבנות אמון?
אבו פריחה: "אז היחסים הופכים להיות עסקיים נטו ומקצועיים נטו".
הלפרין: "ההערכה של כולנו היא שמתישהו תהיה הפסקת אש ארוכת טווח, ואז נהיה זקוקים לאמון שבנינו ולשיתוף הפעולה, בין היתר לבנייה מחדש של מערכת הבריאות בעזה".
זה בכלל אפשרי?
הלפרין: "התחושה כרגע היא שאין סיכוי ואין תקווה, אבל גם אין ברירה. ברור שמערכת הבריאות לבדה לא יכולה לפתור הכול. הפתרון צריך להגיע גם מההנהגה".
החוקרים גם נותנים המלצות להמשך: להגביר השקעה בשיתופי פעולה שיוצרים אמון על בסיס הקריטריונים שנמצאו במאמר, להטמיע את הפרויקטים הללו במיקומים אסטרטגיים, וגם כרפואה מרחוק במקומות שבהם אין נגישות, ולהקים מנהלת רב־תרבותית לבניית אמון באמצעות רפואה, שתתאם בין כל המיזמים.