נייג'ל פרג', מנהיג מפלגת הרפורמה. ניצחונות מרעישים בבחירות המקומיות / צילום: ap, Jose Luis Magana
כמה זמן יש למנהיג פוליטי במשבר לפני שהאשראי הציבורי שלו אוזל? קשה כמובן להכליל, אבל עיון בשורה של דוגמאות בדמוקרטיות המערביות מראה שזה יכול להיות עניין של חודשים אחדים. אבוי לפוליטיקאי, התולה תקוות מופרזות באורך רוחו של הציבור.
● יואב קרני, פרשנות | תגובת נגד סוחפת לאיומי טראמפ מנחילה ניצחונות למפלגות השלטון באוסטרליה ובקנדה
● יואב קרני, פרשנות | יועץ טראמפ לביטחון לאומי שכח להשאיר את סדר היום האישי שלו בבית - ונפל
בגרמניה, סקרי דעת קהל מראים שפקעה סבלנותו של הציבור כלפי מפלגת השלטון החדשה, הנוצרית־דמוקרטית, עוד לפני שהספיקה להרכיב ממשלה. זה אולי שיא חדש בתולדות קוצר הרוח.
בארה"ב היו דרושים שלושה חודשים לנשיא כדי לפתח גרעון ברור בסקרי הפופולריות. אנחנו שומעים שאלה הנתונים הרעים ביותר שנשיא כלשהו רשם בפתח כהונתו.
בבריטניה התחוללה בשבוע שעבר רעידת אדמה פוליטית. בחירות מקומיות, שהן ברומטר מסורתי למדידת דעת הקהל, הנחיתו מהלומות איומות, פשוט איומות, הן על מפלגת העבודה (הלייבור) שבשלטון והן על המפלגה השמרנית שבאופוזיציה.
השלטון בבריטניה התחלף רק לפני עשרה חודשים, ומפלגת העבודה קיבלה כמעט שני שלישים של מושבי הפרלמנט. ביום ה' שעבר היא איבדה מושב פרלמנט בבחירות משנה. נמחק רוב של 15 אלף קולות. זה ביטוי של קוצר רוח, שלא היה דוגמתו מאז התהוותה המערכת המפלגתית בבריטניה, לפני כמעט 200 שנה.
מאכלת נתקעה בלבה
לפנים, ההיגיון הטבעי היה מעוגן בהנחה שהמטוטלת מוכרחה לנוע בין שני הפכים מוכרים. עד מלחמת העולם הראשונה היא הייתה נעה בין שמרנים לליברלים, ומאז 1923 היא נעה בין שמרנים ללייבור. לא עוד. פתאום יש משתתף חדש, רדיקלי וקטלני, המאפשר לציבור מתוסכל וממורמר לכלות את זעמו במערכת הפוליטית.
הדמוקרטיה של ווסטמינסטר היא במידה רבה מאוד מקור ההשראה של הדמוקרטיה הישראלית, או בעצם של כל דמוקרטיה פרלמנטרית עלי אדמות.
אמנם בחצי המאה האחרונה דמוקרטיות פרלמנטריות עוברות תהליך של פרזידנציאליזציה, זאת אומרת הן מחקות את הדגם הנשיאותי האמריקאי, ומתרחקות מן המקור הבריטי (בין המתרחקים נמצאים גם הבריטים עצמם). אבל רגלה של ווסטמינסטר תוסיף להיות תקועה בדלת, כל זמן שממשלות יהיו זקוקות לרוב פרלמנטרי כדי לקום וכדי להתקיים.
זו הסיבה שמאורעות השבוע שעבר בבריטניה ראויים לתשומת לב. מאכלת נתקעה בלבה של המערכת הדו־מפלגתית, שהבטיחה את היציבות הפוליטית, ואפשרה חילופי שלטון סדירים, מהירים ומעוררי קנאה. בבריטניה, כהונת ראש הממשלה נמסרת לידי המנצח בבוקר שלאחר הבחירות, מכוח הכרזה פשוטה של המלך או המלכה. אין צורך בתקופות מעבר, ורק לעתים רחוקות להפליא יש צורך בקואליציה.
כל זה אולי לא יהיה עוד. מפלגה חדשה הגיחה מן הלא־כלום, נחלה ניצחונות מרעישים בבחירות לעיריות ולמועצות מקומיות, גרפה מושב פרלמנטרי שבו היו בחירות־משנה, ואותתה שהיא בדרכה אל השלטון אף כי בפרלמנט הנוכחי יש לה רק שישה מושבים מתוך 650. עוד לפני שהיא תגיע אל השלטון, או בדיוק כדי שתצליח להגיע אליו, היא תפורר את המערכת הפוליטית.
כוחה הפוליטי של רוח נכאים
שמה של המשתתפת החדשה הוא 'רפורמה', מיסודו של דמגוג ימני מבריק, נייג'ל פרג'. בעיני מעריציו הוא היה 'דונלד טראמפ לפני דונלד טראמפ'. הוא הנהיג את התנועה שיזמה את יציאת בריטניה מן האיחוד האירופי. הוא מאמין שהאיחוד כולו צריך להתפרק. הוא רוצה לנעול את בריטניה בפני מהגרים. הוא גמר אומר להרוס את מדינת הצללים, הלוא היא מיודעתנו ה'דיפ סטייט', ולחלץ את בריטניה מאחיזתה של אוליגרכיה פיננסית ושל אליטה ביורוקרטית.
אין זה פשוט למדר אותו. הוא ממוקם בימין הרדיקלי, אבל הוא אינו מגן הקפיטליזם. אדרבא, הוא מוכן לזעזע את אמות הסיפים שלו. הוא עושה חיל מפני שרוח נכאים אחזה את האיים הבריטיים (אם כי הוא מתעניין בעיקר באנגליה): יוקר המחיה, אטיות הצמיחה הכלכלית, קיצוצי תקציבים דרקוניים, שירותים לקויים ופסימיות רחבת ממדים בין צעירים.
מודל סטטיסטי של ה־BBC מראה, כי אילו חזרו דפוסי ההצבעה של השבוע שעבר בבחירות כלליות, 'רפורמה' הייתה מקבלת 30%, מפלגת העבודה הייתה מקבלת 20%, והשמרנים היו מקבלים 15%. אף אחת מן המפלגות לא הייתה מתקרבת כלל לרוב. השמרנים היו מתקרבים כנראה לחיסול מלא, או לפחות למעמד של סיעה פרלמנטרית קטנה.
הרבה אפיונים דרמטיים מציינים את הבחירות המקומיות בבריטניה. אנחנו שומעים שלא היו דוגמתן "זה מאה שנה"; ותבוסת השמרנים היא החמורה ביותר "זה 190 שנה". בריטניה, או בעצם אנגליה, מתנסה במאורעות שאיש לא חזה על בשרו. כללי הפוליטיקה חוזרים ונכתבים.
הם חוזרים ונכתבים לא רק בבריטניה. הפוליטיקה העולמית עומדת בסימן עייפות כבדה. הנהירה הלא צפויה של מצביעים צעירים אל פרג' בבריטניה, אל 'האלטרנטיבה' הימנית הקיצונית בגרמניה, אל הימין הקיצוני של לה פן ובארדלה בצרפת, אל המפלגה השמרנית בקנדה (היא אמנם הפסידה בבחירות בתחילת השבוע שעבר, אבל הגדילה את כוחה בזכות צעירים) וכמובן אל טראמפ בארה"ב ממחישות לנו את גודל השינוי.
הנכונות לשבור את הכלים, היא כשלעצמה, אינה חדשה. החשש מפני שבר כזה הניב גלים של חרדה במאה השנה האחרונות. מהפכות אלימות משמאל ומימין כבשו יבשות. השבוע אנחנו מציינים 80 שנה לתבוסת גרמניה הנאצית. לא כל אויבי הדמוקרטיה הם נאצים, אבל יום השנה הזה מזכיר לנו את המידה שבה הדמוקרטיה התקרבה להפסיד. למזלה, ארה"ב הייתה מוכנה להנהיג את התגוננותה. לא עוד.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר.