דומיסאני וושינגטון / צילום: IBSI
דומיסאני וושינגטון הוא לא עוד כומר, פעיל פוליטי או סופר. כמייסד ומנכ"ל המכון לסולידריות שחורה עם ישראל (IBSI), הוא עומד בחזית של תנועה מתפתחת שמבקשת להחיות את הברית ההיסטורית בין הקהילה האפרו-אמריקאית לבין מדינת ישראל והעם היהודי. וושינגטון, דובר כריזמטי ולשעבר ראש תחום הגיוון התרבותי בארגון הנוצרי "נוצרים מאוחדים למען ישראל" (CUFI), משלב בעשייתו אמונה דתית עמוקה, השראה ממאבקי זכויות האדם, ופרספקטיבה חדה על המציאות הגיאופוליטית הנוכחית.
● טראמפ חוזר למזרח התיכון - וישראל כבר לא בראש סדרי העדיפויות
● המדינה שעוינת את ישראל מתחמשת גם בצוללת גרעינית
הכומר וושינגטון, המיקוד שלך מפתיע. נדמה שבקהילה השחורה התמיכה בישראל פחותה מאשר בקרב קבוצות אחרות בארה"ב.
"בחלוקה גסה, מאז 7 באוקטובר הרוב המכריע של האנשים בצד הימני של המפה הפוליטית תומכים יותר במלחמה של ישראל ובמיגור חמאס. הרוב בשמאל חושב להפך: תומך בהפסקת אש מיידית וללא תנאים. בגלל שהקהילה השחורה מצביעה באופן מסורתי בשיעורים ניכרים לדמוקרטים, יוצא שרבים מהם נוקטים עמדה שהמחנה מזדהה איתו".
ומה לגבי הפן הדתי? לקהילה השחורה יש מערכת כנסייתית ענפה.
"הקהילה הנוצרית השחורה היא במיוחד פרו-ישראלית. לרוב ככל שאתה יותר דתי, תתמוך יותר בישראל".
בשנה שעברה פורסם מכתב נגד ישראל עליו חתומים כמה עשרות כמרים שחורים, שקיבל תהודה רבה בתקשורת האמריקאית. "הארגון שלנו קיבל פנייה משלושה כלי תקשורת שרצו לשמוע קולות שחורים שדווקא תומכים בישראל. אף אחד מהם לא פרסם את הסיפור ואת הראיון איתי, כנראה כי לא אהבו את מה ששמעו. נקלענו לוויכוחים בטלפון, ושאלתי את העיתונאים שראיינו אותי, 'התקשרתם אליי לעימות או לקיים ראיון?'. הם פרסמו רק את הסיפורים שמתאימים לנרטיב שהם רוצים. אז כשיש קולות שחורים שלא מתיישרים עם הנרטיב הזה, הם פחות או יותר נקברים".
היסטורית, אם מסתכלים על התנועה לזכויות האזרח, על מרטין לותר קינג, האנשים שצעדו עמם היו ברובם יהודים. היית חושב שהם יתמכו גם במדינה היהודית. אבל בסוף הם רואים ביהודים בישראל קולוניאליסטים לבנים.
"מסוף שנות ה-60 ועד שנות ה-70, הרוב המכריע של קהילת זכויות האזרח השחורה הייתה פרו-ישראלית, ולא רק זה: הם הקימו ארגון פרו-ישראלי ב-1975 כדי להביע תמיכתה ולגנות את הטענה שהציונות היא גזענות. זה השתנה עם הזמן. אבל עדיין, בסיס הקהילה השחורה תומך בישראל, הוא רק לא יהיה קולני במיוחד כי זה נוגד את הקו הציבורי השולט".
איך זה הפך להיות הקו השולט?
"אש"ף נוסד ב-1964 כארגון למען זכויות העם הפלסטיני, וקיבל הכוונה מהסובייטים. הם התחילו לאמץ שפה שפנתה לאפרו-אמריקאים. יאסר ערפאת פנה באופן ישיר למנהיגים שחורים בארה"ב וחיפש קשר עם אנשים כמו לואיס פרחאן (מנהיג "האומה האיסלאמית" בארה"ב, א"ו) וג'סי ג'קסון. לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני נבנה נרטיב שקרי - שהוא מאבק בין לבנים ללא-לבנים.
"עכשיו, אני ואתה יודעים שזה שטויות. אבל עבור רוב האנשים שלא חיים את זה, אנשים שאין להם זמן לחפור לעומק, כשהם רואים את צה"ל נכנס לבית חולים בעזה, והם לא יודעים את הצורך - האדם הממוצע יחשוב שישראל הולכת כדי להרוס בתי חולים. הם לא מבינים שיש שם נשק של חמאס. ועל מי שמוכרים לו שזה אירוע גזעי, זה משפיע שבעתיים".
הקהל האנטישמי? "כמו כלבי ים שמוחאים כפיים"
יש שאומרים שהחברה האמריקאית לא מסוגלת לקחת אחריות. שכל בעיה או אתגר הם באשמת מישהו אחר. זה קשור ליחס כלפי ישראל?
"בהחלט, 100%. חוסר הסוכנות, חוסר האחריות הם עניין שפושה בחברה שלנו. ד"ר רוברט וודסון, ממנהיגי התנועה לזכויות האזרח, סיפר שהוא זיהה שאחרי החקיקה פורצת הדרך שאושרה בשנות ה-60 ועיגנה את זכויות השחורים, הוא שם לב שהתנועה החלה להפוך למה שהוא כינה 'תעשיית תלונות גזע'. במקום להילחם על זכויות, מתלוננים. אם משהו לא שוויוני, אם האדם הזה הרוויח יותר או קיבל יותר השכלה - זה מיד הפך לעניין גזעי וחסר סיכוי עבור האדם השחור. אין שום הסבר מלבד גזענות. אבל זה שקר. אז האם זה משפיע על היחס לישראל? נראה לי שזהב ברור מאליו".
יש שני זרמים מרכזיים בקהילה השחורה ששונאים יהודים: "האומה האסלאמית", שקיימת כבר הרבה שנים, וקבוצה חדשה יחסית, של עולם הפודקאסטים והמשפיענים השחורים, כמו קנדיס אוונס, שהפכו למפיצי אנטישמיות.
"קהילת זכויות האזרח תמיד ידעה שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. הם מעולם לא שיחקו את המשחק של 'אני לא אנטי-יהודי, אני פשוט אנטי-ישראלי'. ד"ר קינג היה נוזף באנשים על שימוש ב'ציונים' ככינוי גנאי. אנשים כמו קנדיס, בין אם הם פודקאסטרים שחורים או אחרים שנמצאים באותו צד, כמו טאקר קרלסון, מגלים הרבה מאוד בורות. הם מציגים את הדברים כאילו הם יודעים על מה הם מדברים, אבל אין להם מושג.
"לעולם לא אשכח. הייתי בדרום אפריקה לפני כמה זמו עם משלחת של נוצרים תומכי ישראל והלכנו לארוחת שבת בבית יהודי, וכמה צעירים דרום אפריקאים הצטרפו. אחד מהם שאל אותי, 'למה סטודנטים אמריקאים כל כך מעורבים בסכסוך הישראלי-ערבי?' הוא הסביר לי שהוא עבר את משטר האפרטהייד ולא הצליח להבין למה סטודנטים בארה"ב צועקים שישראל הוא מדינת אפרטהייד כשהיא בבירור לא. הוא פשוט היה מבולבל. ואמרתי לו - כי אין להם מושג, הם לא יודעים עובדות. פשוט סיפרו להם תעמולה. העיניים שלו נפערו. הוא ניסה להבין איך אמריקאים עם גישה לכל כך הרבה מקורות מידע הם כל כך טיפשים כשזה מגיע לישראל".
לדבריו, "קנדיס אוונס מדברת בביטחון, וככל שהיא מדברת יותר על ישראל ויהודים, כך היא מקבלת יותר קליקים וכניסות שמתורגמים לכסף. אבל היא לא יודעת על מה היא מדברת. דם המצה, כשסטלין היה יהודי, כל מיני דברים כאלה. היא אומרת מה שהיא צריכה להגיד כדי שהקהל ימשיך להגיע - כמו כלבי ים שממשיכים למחוא כפיים".
"המחאות האלה הרסו את הקהילה השחורה"
בשיא מגפת הקורונה, אחרי המוות של גורג' פלויד - כששוטר במשטרת מיניאפוליס לחץ את ברכו על צווארו והרג אותו - ראינו התפוצצות של מחאות של Black Lives Matter. בראייה לאחור, מה עשו המחאות האלה?
"מה שהזכרת הוא באמת איקוני. אם אנשים ייזכרו או יחפשו בגוגל, ברוב המחאות האלה לעתים קרובות כמעט ולא היו שחורים. אלה היו אנשי שמאל רדיקלים מאומנים, בעיקר לבנים, שניצלו אירוע למען מטרותיהם. לכן מיד אחרי שהם התחילו, הם החלו להעלות למשל ססמאות בעד 'פלסטין החופשית'. מה לעזאזל הקשר של פלסטין לשיקגו או דטרויט? שום דבר. הם ניצלו שחורים למטרותיהם, כייסו מיליארדי דולרים שאף לא דולר מהם לא הלך לקהילה השחורה.
"המחאות האלה הרסו את הקהילה השחורה. זו הייתה כמעט קידה למזבח של רגשות אשמה לבנה, והרבה פרוגרסיבים לבנים שרצו להראות כאילו אכפת להם משחורים תרמו כסף. האבק שקע, והם פשוט הלכו הביתה לקהילות הסגורות שלהם. פטריס קולורס, ממנהיגות תנועת BLM, קנתה כמה אחוזות, וגרה באזור שהוא 98% לבן. אתם יוצאים נגד אנשים לבנים ואז עוברים לשכונה שהיא 98% לבנה, עם אבטחה פרטית וגדרות? בינתיים דרום שיקגו ומרכז לוס אנג'לס עדיין בוערות".