מבנה בית המשפט העליון / צילום: Shutterstock
נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג עוד לפני הנישואים עשוי להתחלק בין שני בני הזוג בעת הגירושים - כך קבע היום (ב') בית המשפט העליון, בפסק דין תקדימי. בית המשפט הרחיב בכך את הלכת השיתוף הספציפי, המאפשרת לשתף בנכסים שנצברו עוד לפני הנישואים, וקבע כי היא תחול אם ניתן להסיק מהתנהגות הזוג על הסכמה בפועל לשתף בנכס. עוד נקבע, כי הכלל עשוי לחול גם על נכס שאינו בהכרח דירת המגורים המשפחתית.
● האם מימנה את רוב הדירה של בנה ואשתו שהתגרשו. איך תחולק הדירה?
● שלושה פסקי דין בשבוע | העסקה שהקפיצה את רשות המסים: רכשו 4 דירות ומכרו אותן באותו היום
● בג"ץ: ביה"ד הרבני לא מוסמך לדון בתביעות רכוש שעלו אחרי הגירושים
המקרה בו עסקו שופטי העליון נסב סביב גבר ואישה, הורים לשלושה ילדים, שהתגרשו אחרי 23 שנות נישואים. בבעלות האישה, היו שתי חלקות חקלאיות באזור נס ציונה, שקיבלה במתנה מאביה זמן קצר לפני הנישואים, ואחת מהן עברה שינוי ייעוד למגורים. על חלקה זו, נבנה בניין, והאישה קיבלה בו שבע דירות, מתוכן מכרה שתיים. תמורת המכירה נכנסה לחשבון המשותף של בני הזוג. יתר חמש הדירות הושכרו, ובני הזוג התגוררו בדירה אחרת שבבעלותם, והחזיקו בדירה נוספת שהייתה רשומה על שמם.
ב-2019, כאשר נפרדו בני הזוג, הגבר דרש מחצית מהזכויות בדירות בנס ציונה. לטענתו, ההתנהלות לאורך השנים העידה על כוונת שיתוף בדירות מצד האישה. לחלופין, הגבר תבע לקבל מחצית משווי ההשבחה של הקרקע.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת הגבר לגבי זכויותיו בדירות, על סמך מעורבותו לאורך השנים בהשכרתן. מנגד, נקבע כי אין לו זכויות בקרקע שעליהן נבנו הדירות, שכן זו ניתנה, כאמור, לאישה במתנה לפני הנישואים. קביעה זו התבססה על חוק יחסי ממון, המחריג מהנכסים שאותם יש לשתף כאלה שהיו ברשות מי מבני הזוג לפני הנישואים. בהתאם לכך, ביהמ"ש למשפחה פסק כי על הגבר לשלם לגרושתו את שווי הקרקע, כקרקע חקלאית. המחוזי דחה את ערעור האישה על פסק הדין, וקבע כי הוכחה הכוונה לשיתוף ספציפי בדירות.
התיק הגיע לבית המשפט העליון אחרי שהאישה ערערה על קביעת המחוזי, וטענה כי יש להשאיר את הדירות בבעלותה הבלעדית. מנגד, הגבר ערער, וטען כי אין לנכות את שווי הקרקע מהבעלות שלו בדירות.
במרכז פסק הדין, ניצבה, כאמור, הלכת השיתוף הספציפי. מדובר בכלל משפטי, לפיו ניתן במקרים מסוימים להעניק זכויות קנייניות לשני בני הזוג בנכס חיצוני - כלומר, נכס שלא נצבר כחלק מהחיים המשותפים אלא היה רשום על שם אחד מבני הזוג עוד לפני הנישואים, או שניתן לאחד מהם במתנה או בירושה במהלך הנישואין. זאת, בניגוד לחוק יחסי ממון, הקובע כי כל אחד מבני הזוג אמנם יקבל מחצית משווי כלל הנכסים של בני הזוג - אך לא תהיה חלוקה בזכויות הקנייניות ולא יהיה שינוי ברישום הנכסים המצויים בבעלותם.
כעת, שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר, קיבלה את טענת הגבר לגבי זכויותיו בקרקע, כמו גם בדירות, והרחיבה את תחולתה של הלכת השיתוף הספציפי. וילנר קבעה, כי ניתן לחלק בין בני הזוג נכס ספציפי, שאחד מהם הביא איתו לקשר עוד לפני הנישואים או שקיבל במתנה או בירושה, אם ההתנהגות של בני הזוג מעידה על הסכמה בפועל לשיתוף הנכס ביניהם. זאת, לדבריה, בהתאם ל"מאפייני השותפות הנובעת מחיי הנישואין". השיתוף בנכס, הדגישה וילנר, יהיה במתכונת שוויונית (50-50), אלא אם הוסכם מפורשות אחרת בין בני הזוג.
"הסכמים רבים בתוך משפחות אינם נעשים בכתב, אלא בהתנהגות"
וילנר קבעה כי הלכת השיתוף הספציפי "מכירה בכך שבני זוג עשויים לגבש בהתנהגותם הסכמה בדבר שותפות בנכס מסוים - באופן שייצור הסתמכות משמעותית מצד בן הזוג שאינו רשום כבעל הנכס - ומחמת טבען של מערכות יחסים זוגיות, הסכמה זו לא תקבל ביטוי מפורש וממוסמך. בנסיבות אלו, התכחשות לאותה הסכמה מצד בן הזוג הרשום כבעל הנכס, לאחר שבני הזוג פעלו בהתאם להסכמה זו, יש בה כדי 'לקבע חוסר־שוויון ממוני, שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת'".
בהקשר זה, קבעה עוד וילנר, כי ההסכמה לגבי שיתוף בנכס, כפי שניתן להסיק אותה מההתנהגות של בני הזוג, גוברת על הדרישה בחוק יחסי ממון ובחוק המקרקעין לעגן שיתוף בנכס במסמך בכתב. כמו כן, לא ניתן לייחס לבני הזוג הסכמה להפריד בין הבעלות בדירות, לבין הבעלות בקרקע עליה נבנו. "הדבר משול להפרדת הבעלות בעץ מהבעלות בשתיל שממנו התפתח העץ", כתבה.
וילנר עמדה על כך שלפי הלכת השיתוף הספציפי, ניתן לחלוק בין בני הזוג את הזכויות בנכס השייך לאחד מהם - גם אם לא מדובר בדירת המגורים המשפחתית, אלא בנכס אחר. לפסק הדין של וילנר, הצטרפו השופטים דוד מינץ וגילה כנפי שטייניץ.
לנוכח התוצאה, בית המשפט הטיל על האישה הוצאות משפט לטובת הגבר בהיקף של 5,000 שקל.
עו"ד יהודית מייזלס, מומחית לדיני משפחה וירושה ומרצה לדיני משפחה במכללה למנהל, אומרת כי "מדובר בפסיקה תקדימית, אשר קובעת שהוגנות, צדק ותום לב, עדיפות על פני דרישה פורמליסטית של כתב או הסכם, שעה שאנחנו יודעים שהסכמים רבים בתוך משפחות אינם נעשים בכתב, אלא בהתנהגות. בכך, השופטת וילנר מרחיבה את הגנתו של בן הזוג הלא־רשום, בעיקר במצבים של פערים כלכליים והסתמכות עמוקה לאורך השנים". לדבריה, "פסק הדין מדגיש כי הלכת השיתוף הספציפי אינה מוגבלת לדירת המגורים, וניתן להחילה גם על נכסים בעלי אופי השקעה, לרבות דירות שלא שימשו למגורים".