סערה טורקית בים התיכון / עיבוד: ap, Markus Schreiber, Petros Giannakouris
כבל חשמל תת־ימי, שיהיה מהארוכים והעמוקים מסוגו בעולם, אמור לחבר את ישראל דרך קפריסין ויוון לרשת החשמל האירופית. זאת במסגרת פרויקט שמתגלגל מראשית העשור הקודם וכבר יצא לדרך. הוא נוסד בשל הצורך בחיזוק הביטחון האנרגטי, שרק התחדד נוכח אירועים מסוימים במלחמה עם איראן, כמו הפגיעה במתקני בזן בחיפה. אלא שבחודש אפריל התוכנית נקלעה למבוי סתום מחשש להידרדרות ביטחונית בין יוון לטורקיה, שמתנגדת נחרצות.
● אינטל מקצצת בגביע הקדוש. איך ממשיכים מכאן?
● עם חבילות שכר של 100 מיליון דולר: זו נבחרת החלומות של צוקרברג
טורקיה רואה בכל התקרבות בין ישראל לקפריסין ויוון איום עליה. אך עוד קודם לכן היא אינה תופסת את גבולות המים הכלכליים (EEZ) במזרח הים התיכון כמו מרבית מדינות האזור (עוד על כך בהמשך), מה שגורם למחלוקות רבות ומעכב שיתופי פעולה ביניהן. מלבד פרויקט כבל החשמל אינטרקונקטור, ההתערבות הטורקית השפיעה על כישלון תוכנית צינור הגז איסטמד, ומביאה לעיכובים בפרויקט מסדרון התחבורה IMEC.
על הנייר ההשקעות המתוכננות הללו מסתכמות בעשרות מיליארדי דולרים. אם לא די בכך, המצב בים התיכון רק הולך ומסתבך לנוכח נוכחות טורקית בלוב והסכם הגבול הימי המסתמן בין אנקרה לבין דמשק.
באתונה התכוננו להסלמה
"כבל החשמל הוא צעד חד־צדדי שלא נכיל", אמרו בכירים ביטחוניים טורקים לעיתון "טורקיה" בחודש אפריל, ונימקו זאת בתפיסת גבולות המים הכלכליים. הכבל המדובר הוא The Great Sea Interconnector, המיועד לחבר את רשתות החשמל של ישראל וקפריסין על פני כ־330 ק"מ ולאפשר הזנה הדדית בהספק עד 2,000 מגה־ואט, כעשירית מכושר הייצור הישראלי. הוא צפוי להשתלב עם תוכנית להקמת כבל מקפריסין לכרתים שביוון, על פני כ־900 ק"מ.
מבחינת ישראל מדובר כאמור בחיזוק נחוץ בעצם היכולת לצרוך חשמל ממקור חיצוני בשעת חירום. קפריסין זקוקה לפרויקט, שכן אזרחיה משלמים חשבון חשמל שמדורג בין היקרים ביותר באיחוד האירופי. לכן, לפי מאמר שחיבר השגריר (בדימוס) מיכאל הררי, חוקר בכיר במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן, קפריסין אמורה לכסות חלק ניכר מעלות המקטע בינה לבין יוון. ההשקעה בחיבור שתיהן נאמדת ב־1.9 מיליארד אירו, וכ־35% מהמימון מגיע מהאיחוד האירופי (657 מיליון אירו). היתרה אמורה להתחלק בין קפריסין, שתשלם 63% (כ־786 מיליון אירו), ויוון, שתישא ב־37% (460 מיליון אירו).
שר האנרגיה אלי כהן נועד בדצמבר עם מקבילו היווני ת'אודורוס סקילקקיס, והשניים סיכמו על האצת המיזם, "כך שכבר בשנת 2025 ייחתם החוזה להקמת התשתית". עם זאת, במרץ התחלף סקילקקיס בשר חדש, סטברוס פאפאסטברו, והתוכנית טרם התקדמה בהסכמים או בשטח. המבוי הסתום בפרויקט הנרחב מושפע מהמתיחויות הימיות בין יוון לבין טורקיה. ההידרדרות באפריל הייתה מהירה.
למרות העמדה הטורקית, היוונים ניסו להתקדם ואף הכריזו על שטח ימי סגור כדי להתחיל בפריסה במרחב האיים קאסוס וקרפת'וס (בין רודוס לבין כרתים). מנגד, בכינוס שרי החוץ של ברית נאט"ו באפריל השר הטורקי הקאן פידאן הבהיר לזה היווני גיורגוס גראפטריטיס את ההתנגדות המוחלטת של אנקרה לפרויקט. ואכן, ב־12 באפריל יוון החליטה, בפעם השנייה בשישה שבועות, לדחות את העבודות. זאת אף שהספינה האיטלקית NG Worker כבר הייתה מוכנה ובמקום.
באתונה כבר הכינו את כוחות הביטחון להסלמה של ממש, אך נסוגו מהעבודות בסופו של דבר. לפי דיווחים ביוון, זה קרה בשל העמדה הטורקית, אך גם משום שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ (לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו) אמר על נשיא טורקיה רג'פ טאייפ ארדואן - "אני אוהב אותו". "אם היינו ממשיכים, אז הטורקים היו עלולים לחתוך את הכבל", אמר לגלובס בכיר יווני. "בסיטואציה כזו היו עומדות שתי אפשרויות רעות בפנינו: להגיב צבאית מול טורקיה, ואז הייתה סכנה ממשית למלחמה בין שתי חברות נאט"ו, או לא להגיב. זה מצב ששום פוליטיקאי בממשלת יוון לא יכול היה לחיות עמו בשלום".
לגלובס נודע מפי בכיר יווני ובכיר ישראלי, כי פרויקט האינטרקונקטור תקוע בשל המתיחות בין טורקיה לבין יוון. עם זאת, ממשרד האנרגיה נמסר: "הצדדים לפרויקט עובדים במרץ בימים אלה על התשתית המקצועית־כלכלית לפרויקט, לרבות סנכרון מודלים טכניים, בחינת עלות תועלת וחלוקת עלויות הפרויקט בין הצדדים כבסיס לחתימה ולהסכמים הבאים. מדובר בעבודה מואצת ומשמעותית שהיא הציר הקריטי נכון להיום להתקדמות הפרויקט".
הצינור שלא יזרום בו גז
פרויקט נוסף שבו נקלעה ישראל למשקעים העמוקים בין טורקיה לבין יוון וקפריסין הוא צינור הגז איסטמד. הצינור היה אמור לחבר את משאבי הגז הטבעי של של ישראל לאירופה - מאסדת לווייתן לקפריסין ומשם לכרתים, לעומק יוון ואף לאיטליה. ההסכם עם יוון וקפריסין נחתם ב־2020, והיקף ההשקעה המיועד היה גבוה במיוחד, יותר מ־9 מיליארד דולר. אך המקטע ביניהן היה אמור לעבור בשטח נרחב המצוי במחלוקת בין יוון לבין טורקיה.
המיזם התרוקן מכל היתכנות כלכלית בעקבות החלטת ממשל ביידן בינואר 2022 למשוך את התמיכה האמריקאית ממנו. "גם כיום אין לפרויקט היתכנות", אמר הבכיר היווני. "מדינות לא ייטלו על עצמן מימון פרויקט כה יקר, ואילו מחירי הגז הטבעי לא יהפכו השקעה כזו לכלכלית עבור החברות".
ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, מומחה לטורקיה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ובמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מסביר כי באופן מסורתי טורקיה מסתכלת על יוון וקפריסין כאיום על הביטחון הלאומי שלה. "זה היה כך לפני ארדואן וזה כך גם עכשיו. ברגע שהם רואים התקרבות בין ירושלים לבין אתונה וניקוסיה זה אינו סתם שיתוף פעולה, כי אם פעולה שלתפיסתם נועדה להכניס אצבע בעין של אנקרה".
הפרויקט השלישי הוא המסדרון הכלכלי לחיבור אסיה, דרך המזרח התיכון, לאירופה. נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן הציג את התוכנית כחודש לפני מתקפת 7 באוקטובר. מסדרון IMEC מיועד לחבר מהודו ליוון, דרך איחוד האמירויות, ערב הסעודית, ירדן וישראל. מי שנותרה בצד היא טורקיה, בשל סירובו של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, שכן היא ידידה קרובה של האויבת הגדולה ביותר שלו, פקיסטן.
ארדואן הגיב להדרתו עוד ב־2024 עם תוכנית "דרך הפיתוח": מסדרון יבשתי שמיועד לחבר בין מחוז בצרה בדרום עיראק לבין טורקיה. מאז חזרת טראמפ לבית הלבן הוא אימץ את IMEC ככלי חשוב בבלימת תוכנית "החגורה והדרך" של סין. אבל הבכיר היווני מציין כי "עדיין מדובר רק בדיבורים, אין שום דבר מוחשי". עם זאת, הוא מפתיע ומעריך כי מה שעשוי להפוך את התוכנית למוחשית הוא דווקא שילוב של טורקיה. מן הזווית הישראלית לא בטוח כי זה יהיה מהלך חיובי משום שהפיכת טורקיה למוקד מסדרונות יבשתיים תחזק אף יותר את מעמדה הגיאופוליטי שנובע ממיקומה הגיאוגרפי.
הסכמים עם לוב ועם סוריה
לצד זאת, טורקיה פועלת באופן נרחב לביצור מעמדה כשחקנית בחיפוש והפקת גז. היא עושה זאת בסומליה שבמזרח אפריקה, אך רלוונטי יותר לעניין - בלוב שלחופי הים התיכון. בנובמבר 2019 נחתם הסכם שהמציא, יש מאין, גבול ימי בין המדינות - על חשבון יוון ומצרים. "ההסכם לגיטימי ועומד באופן מלא בחוק הבינלאומי", מסר לפני כשבועיים דובר משרד החוץ הטורקי. מנגד, שר החוץ היווני הבהיר את עמדת אתונה, כי ההסכם "חסר תוקף ונטול בסיס בחוק הבינלאומי". פערים אלה עשויים ליצור מצב שבו ספינות טורקיות יחפשו גז בשטחים ימיים שהן רואות כלוביים אך היוונים רואים כשלהם.
אבירם בלאיש, סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מספר כי טורקיה ביצעה לאחרונה בחינה מחודשת של יחסיה עם לוב, שהתאפיינו בקשרים עם הממשל המרכזי בטריפולי בלבד. השינוי כלל יצירת שיתוף פעולה גם עם הרשויות במזרח לוב בהנהגת ח'ליפה חפטר. זאת, לדבריו, בשל הרצון של אנקרה להבטיח לעצמה נתח נאה מתקציבי השיקום הגדולים שמיועדים ללוב. "יעד נוסף של ההתקרבות לחפטר הוא הפעלת לחץ על בית הנבחרים בטריפולי, כדי שיאשר את הסכם הגבול הימי שנדחה בעבר הן בפרלמנט של טריפולי והן בהנהגת המזרח".
אמנם הסוגיה הלובית רחוקה מעט מישראל, אבל בדצמבר חלה התפתחות אזורית משמעותית: המורדים בסוריה בהנהגת אחמד א־שרע (אבו מוחמד אל־ג'ולאני) הפילו את משטר אסד, והפכו את המדינה לפרו־טורקית. שבועות ספורים לאחר מכן מיהר שר התחבורה הטורקי עבדולקאדיר אוראלאולו להצהיר כי מדינתו תחתום עם דמשק על הסכם גבול ימי. המגעים הללו נמשכים בימים אלה, ונראה כי השאלה הנכונה סביב אותו הסכם היא "מתי?" ולא "האם?".
את התהליך התחיל משטר ארדואן עם משטר אסד כבר בשנת 2011, אבל מלחמת האזרחים הביאה להפסקת המגעים. לסוריה ולישראל אמנם אין גבול ימי משותף כשלבנון נמצאת בתווך, אבל הסכם של אנקרה עם דמשק עלול להעמיק אף יותר את פערי התפיסות בין טורקיה לבין מדינות האזור לגבי גבולות המים הכלכליים של רפובליקת קפריסין והרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. מבחינת הטורקים חלק מן ההסכם צריך לכלול גם הענקת שטחים ימיים ללפקושה (בירת הטורקים הקפריסאים), באופן שהלכה למעשה יכלול הכרה - גם אם מסוימת - של דמשק בישות שבה מכירה רק טורקיה.
במסגרת זאת, אם אכן יתממש הסכם הגבול הימי הטורקי־סורי, ארדואן צפוי לדרוש להציב במעמד ההסכם את נשיא הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, ארסין טאטאר. הסכמים וכנסים בינלאומיים משמשים את אנקרה, לא פעם, ככלי לקידום מעמדה של לפקושה.
"הפרלמנט של טורקיה הכריז באוקטובר אשתקד על ישראל כ'איום על טורקיה'; בינואר הדליפו חלקים ממסמך המדיניות לביטחון לאומי, שמכונה 'הספר האדום', שבו מצוין כי רואים בישראל איום ביטחוני; ובאפריל, לאחר תקיפה ישראלית בבסיסי צבא סוריה בתדמור, T4, וחמה, משרד החוץ הטורקי אף הכריז כי מדובר באיום ישיר לא רק על טורקיה, אלא על כל מדינות המזרח התיכון", מסכם ד"ר כהן ינרוג'ק. "לכן, מנקודת מבט טורקית, כל שיתוף פעולה ישראלי עם קפריסין ויוון נחשב גם כצעד נגד טורקיה".
איי יוון? לא אם תשאלו את טורקיה
טורקיה ומרבית מדינות האזור לא רואות את גבולות המים הכלכליים (EEZ) במזרח הים התיכון עין בעין. ראשית, ליוון ולטורקיה יש תפיסה שונה בתכלית בכל הנוגע למעמד האיים היווניים. בניגוד לאתונה, אנקרה אינה חתומה על אמנת המדף היבשתי ועל אמנת חוק הים של האו"ם (UNCLOS).
התזה הרווחת בקהילה הבינלאומית היא שאיים הם חלקי יבשה עצמאיים שאינם קשורים ליבשת הגדולה. כלומר, לכל אי - יווני במקרה הזה - יש מדף יבשת עצמאי, שבעקבותיו הוא זכאי למים טריטוריאליים של 12 מייל ימי. מנגד, טורקיה רואה באיים היווניים המשך של אנטוליה. לשיטתם, רעידות אדמה גרמו לכניסת מים בין היבשת לבין האיים, כולל קפריסין. היעדר ההסכמות הוביל ל"פשרה", וכיום כל אי זכאי לשישה מייל ימי.
הסוגיה השנייה היא מעמד קפריסין. בעקבות הפיכה צבאית יוונית־לאומנית באי ב־1974 טורקיה החליטה לפלוש אליו. אותה הפעולה, שנועדה לכאורה לשרת את המיעוט הטורקי בקפריסין, הובילה להקמת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ב־1983, מדינה דה־פקטו שבה מכירה רק טורקיה. בגין אותה הכרה אנקרה מצהירה על זכות הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין למים כלכליים, שבהם מתאפשר לה, בין השאר, לחפש גז טבעי.
מגן אכילס: טילים מישראל יגנו על יוון מטורקיה
בראש תפיסת האיומים הטורקית, על אף הדעה הרווחת בחלק מהחוגים בארץ, לא עומדת ישראל, כי אם יוון. חלק מאיי יוון קרובים הרבה יותר לטורקיה, כמו קסטלוריזו שמרוחק רק מעט יותר מקילומטר מחופיה. החשש הוא הדדי וכחלק מכך שר ההגנה היווני ניקוס דנדיאס מקדם תוכנית רכש ביטחוני בהיקף של 25 מיליארד אירו ב־12 השנים הקרובות, ששווים לכ־1% מהתוצר.
באתונה חוששים מאנקרה שרואה בחלק מהאיים היווניים ככאלו שבכלל אמורים להיות שייכים לה, והיא בעלת יכולות טילים ורקטות נרחבות. הם מאמינים כי במצב שבו טורקיה תחליט לפלוש, היא תחל במכת פתיחה של שיגורים לעבר מגוון רחב של איים, כדי לפלוש לכשניים מתוכם. מול זאת, הם מעוניינים במערך הגנה אווירית שיאפשר להעביר במהרה כוחות תגבור מיוון היבשתית אל האיים.
פרויקט מגן אכילס שצפוי להיסגר בקרוב הוא תוכנית ההגנה האווירית הרב־שכבתית של יוון בהשקעה של כ־2.8 מיליארד אירו. המועמדת המובילה לספק אותו היא ישראל. "יוון כבר מחזיקה מערכות פטריוט אמריקאיות", ציין ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטאקיס, ששואף כי מגן אכילס יהיה מבצעי כבר ב־2027. "אם היינו רוכשים חדשות, משך ההמתנה היה ארבע-חמש שנים בשל מגבלות ייצור. היכולות האירופיות מוגבלות. ישראל, שהיא בעלת ברית אסטרטגית, עשויה לספק את היכולות מהר יותר".
מערכת ישראלית שלפי העיתון "נאוס קוסמוס" מיועדת להחליף את סוללות ה־S-300 הרוסיות הישנות שברשות יוון היא ברק. במהלך מלחמת 12 הימים עם איראן, המערכת שמיועדת למטוסי קרב, מסוקים, מל"טים, טילי שיוט, טילי קרקע־אוויר וטילי קרקע־קרקע, ביצעה יירוטים מבצעיים ראשונים בישראל, על גבי ספינות סער 6 בים, וביבשה. בה בעת, את המערכת הזו של התעשייה האווירית כבר רכשו במהלך השנים האחרונות שורת ידידות אסטרטגיות של ישראל, בהן מרוקו ואזרבייג'ן.
היוונים מעוניינים בשלוש שכבות הגנה אווירית, לעומת ארבע בישראל. מערכת נוספת צפויה להיות ספיידר של רפאל, שרומניה בחרה בה לאחרונה שעבר בעסקת ענק מסתמנת בסך כ־1.9 מיליארד אירו. המערכת מספקת מענה בטווחים שונים ואל מול מגוון איומים אוויריים, לרבות מל"טים, מטוסים, מסוקים וטילים בליסטיים לטווחים קצרים.
את השכבה הנוספת עשויה לתפוס קלע דוד, מתוצרת רפאל. המערכת שנמכרה לפינלנד ב־2023 תמורת כ־317 מיליון אירו, נועדה ליירוט רקטות וטילים לטווח בינוני-ארוך וכן טילי שיוט. את קלע דוד פיתחו במשותף מנהלת חומה במפא"ת שבמשרד הביטחון והסוכנות האמריקאית להגנה מטילים (MDA), בהובלת המפתחת הראשית - רפאל. לכן, למכירתה ליוונים תידרש הסכמה אמריקאית, כזו שאינה דרושה במקרים של ברק וספיידר.