האנטישמיות גואה: בריטניה מנרמלת, בארה"ב חוזר דימוי "הבוגד היהודי"

מ"סוכן המוסד ג'פרי אפשטיין" עד אוניברסיטאות אוסטרליה והסלונים של מעמד הביניים הבריטי.

אמות מידה רציונליות להבנת הפוליטיקה האמריקאית הן שימושיות, ובלבד שלא יוענק להן מונופול. הימים האלה ממש מספקים הוכחה ניצחת לחלקיותן. מרד חסר תקדים מתחולל עכשיו ברחבי הימין הטראמפיסטי, זה המכונה MAGA (ראשי תיבות של "החזירו את אמריקה אל גדולתה").

● יואב קרני, פרשנות | קולות מימין מציעים ל"איש המכסים" להירגע, ואלו לא כל הצרות של טראמפ
● עד חמש שנות מאסר: אירלנד בדרך לאסור סחר עם התנחלויות
● WSJ | מכסים ועסקת נשק עם אוקראינה: טראמפ מגביר את הלחץ על רוסיה

הקבוצה הענקית הזו, שיש לה מיליוני תומכים ועוקבים, אינה רגילה לחלוק על הנשיא המייסד. רמזים של ביקורת נענשים בעלבונות ובנידוי. והנה עכשיו, אמות הסיפים רועדות מפני שהנשיא ושרת המשפטים שלו אינם עומדים בציפיות, ונמנעים מלפרסם את "רשימת הלקוחות" של עבריין המין המורשע ג'פרי אפשטיין; לא רק נמנעים, אלא, במקרה של שרת המשפטים, מכחישים את עצם קיומה של רשימה כזאת.

מעללי אפשטיין וחבריו העסיקו את העיתונות האמריקאית במרוצת העשור שעבר. עושרו של אפשטיין בא לו מפיננסים, אבל הוא גם ניהל רשת זנות של קטינות, ואירח ידידים ומכרים בחדרי השינה של מעונותיו. האיש המפורסם ביותר שנלכד אז ברשתו היה הנסיך אנדרו, אחיו של מלך בריטניה. אבל שמועות התהלכו לרוב על מפורסמים אחרים, נשיאים לשעבר ולעתיד, פוליטיקאים, אנשי עסקים ושחקני קולנוע.

אפשטיין הועמד לדין, והורשע. הוא נידון רק למאסר של שנה וחצי, וחויב להירשם כ"עבריין מין" בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו. ב־2019 הוא מת בכלאו. החקירה העלתה שהתאבד, אם כי חשד כבד נפל על סוהריו שהם היו בסוד כוונתו.

תיאוריות מופרעות

ימי אפשטיין האחרונים היו גם ימי נשיאותו הראשונה של טראמפ. זה האחרון התנועע באי נוחות. יש עדויות מצולמות שהשניים היו מיודדים, או לפחות הכירו היטב זה את זה. בעיני הימין הטראמפיסטי, עדויות כאלה בדרך כלל מספיקות להכתים פוליטיקאי, אם הוא בא מן השמאל. הם אמנם לא כללו את טראמפ בהזיותיהם, אבל הם גם לא היו מוכנים לוותר על ליטרת הבשר הזו.

"רשימת הלקוחות של אפשטיין" התייצבה בלבה של תיאוריית קונספירציה. לדעת בעלי התיאוריה, הרשימה כללה את המי־ומי ב"מדינת הצללים", ה"דיפ סטייט". התיאוריה הזו התחברה אל בת דודה קרובה שלה, "פיצה־גייט", שהיא הרבה יותר מופרעת. היא התפתחה סביב הבחירות לנשיאות של 2016, ויוחסה למקור אלמוני, שקיבל את השם QAnon.

עניינה היה פיצרייה בצפון מערב וושינגטון, שבה מתנהלת כביכול רשת פדופיליה, החוטפת ילדים ומנצלת אותם לצרכים מיניים ודתיים ("פולחן השטן"). בין חבריה נמצאים הקלינטונים, הילרי וביל, והילרי "השתתפה ברצח פולחני של ילד" בפיצרייה הנ״ל.

QAnon הקדיש תשומת לב נרחבת ליהודים עשירים, כמו ג'ורג' סורוס ומשפחת רוטשילד. גם בהיעדר שמות יהודיים, הרפרטואר של הקבוצה שאב השראה ברורה מהיסטוריה ארוכה מאוד של כתבי פלסתר אנטישמיים.

במהלך מסע הבחירות שלו, טראמפ אמר שאם ייבחר הוא יפרסם את רשימת אפשטיין. שרת המשפטים שלו, פאם בונדי, אישרה בראיון טלוויזיה עוד בפברואר, כי "רשימת הלקוחות" נמצאת על שולחנה, והיא "מעיינת בה".

בשבוע שעבר בונדי שינתה את טעמה, ואמרה שאין בעצם "רשימת לקוחות". טראמפ הגן עליה. "מה אתם מדברים על האיש המגעיל הזה?", הוא נזף במתעניינים.

 נשיא ארה''ב, דונלד טראמפ / צילום: ap, Alex Brandon

נאמנות כפולה?

להלן נוסף אלמנט מבשר רעות: שדר המדיה החברתית טאקר קרלסון, ימני קיצוני, פרו־רוסי ואנטי־ישראלי, עם מיליוני צופים וקוראים, הכריז שאפשטיין נהנה מהגנה שלאחר המוות, מפני שהוא היה "סוכן של המוסד".

החשד הזה טבוע בחותם הישן והמוכר של "נאמנות כפולה": הנחת נאמנותם של יהודים לישראל וחוסר נאמנותם לארץ שאת דרכונה הם נושאים. חשדות כאלה ריחפו על יהודים באמריקה כמעט מאז ומעולם.

פרשת ג'ונתן פולרד לפני 40 שנה הייתה חמורה במיוחד, מפני שהיא אמנם הייתה כרוכה בבגידה. היא עוררה אז חששות כבדים בין יהודים, והציתה ויכוח פומבי על זהותה האמיתית של "הארץ המובטחת". הפרשה לא נשכחה במערכת הביטחון האמריקאית, גם אם הזיכרון דהה.

אך פלא הוא שהיא לא הזיקה לישראל יותר בדעת הקהל ובקונגרס. ראש הממשלה דאז שמעון פרס הטיל את האחריות לגיוס פולארד על '"חידה לא ממושמעת" (rogue) בקהילת הביון. הטענה עוררה לעג, או לכל הפחות מידה ניכרת של אי אמון.

אולי זכרונה של פרשת פולארד הביא את נפתלי בנט לפרסם הכחשה תקיפה של טענת קרלסון, בחשבון X שלו, באנגלית. "כראש ממשלת ישראל לשעבר, שהמוסד מסר לו דין־וחשבון במישרים, אני אומר לכם בוודאות של מאה אחוז: ההאשמה שג'פרי אפשטיין פעל באופן כלשהו בשירות ישראל או המוסד, כאשר ניהל רשת סחטנות, היא כוזבת מעיקרה".

 איש התקשורת האמריקאי, טאקר קרלסון / צילום: Reuters, Dave Decker

גם פרופ' אלאן דרשוביץ, המשפטן היהודי־אמריקאי המהולל (והשנוי במחלוקת), נדרש לעניין הזה ביום ג' במאמר עיתונאי. הוא היה עורך דינו של אפשטיין. הוא אומר שאין "רשימת לקוחות", והוא גם מכחיש את הטענה שאפשטיין עבד בשירות המוסד. זה מה שאמרו לו מקורותיו בישראל. מעניין שדרשוביץ היה מעורכי דינו של פולארד.

כך או כך, נראה שמתרככת התנגדותו של ממשל טראמפ לפרסום רשימות אפשטיין. לאחר שיושב ראש בית הנבחרים, הרפובליקן הבולט ביותר בוושינגטון לאחר הנשיא עצמו, קרא לפרסם את הניירות, טראמפ נשמע אומר ללא חמדה, שיש לפרסם "מידע אמין" על הניירות ההם.

צריך לקוות שבזה יושם קץ למחול השדים סביב טענות קרלסון על הקשר הישראלי. הפוטנציאל של טענותיו חמור. איננו צריכים אלא להיזכר באיש, שהשבוע מלאו 90 שנה למותו (12 ביולי 1935), קולונל אלפרד דרייפוס.

כמובן, אינו דומה אפשטיין לדרייפוס. אפשטיין היה עבריין מין מורשע וזייפן; דרייפוס נידון למאסר עולם באי נידח על לא עוול בכפו. הדמיון נוגע לשימוש שהימין הקיצוני עשה ביהודיותם לטובת סדר יום רחב ורדיקלי, שנועד קודם כול לקעקע את הדמוקרטיה הליברלית באמצעות זיהויה עם יהודים בוגדניים ורמאים.

הסכנה שפרשת אפשטיין תזין התפרצות אנטישמית אינה גדולה, אבל גם אינה מבוטלת. הימין הקיצוני בשורה של ארצות (גם, אבוי, בישראל) עשה דמוניזציה של סוחר הבורסה והנדבן ג'ורג' סורוס, כדי להזיק לדמוקרטיה הליברלית שהוא נושא את דגלה. זה נעשה בדרך כלל מבלי להזכיר במפורש את יהודיותו של סורוס, אבל התכונות שיוחסו לו יכלו להיכלל כמעט בכל פמפלט אנטישמי.

הצעירים נוטים לאיבה

אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של הגל האנטישמי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. הוא מסוכן כשלעצמו, אבל הוא מסוכן שבעתיים מפני שהוא שואב צידוק (לפחות בעיני עצמו) ממלחמת ישראל בעזה. האנטישמים הפוסט־מודרניים נוטים לבוא מן השמאל הרדיקלי, אבל הם נמצאים גם בימין, כפי שמראה טאקר קרלסון.

לתשומת לב מיוחדת ראויה אוסטרליה. מעקב רצוף אחר עיתוניה בחודשים האחרונים מגלה שבוע אחר שבוע את היקף ההתנכלות ליהודים ואת שיעורי האדישות או הפסיביות היחסית של ממשלתה.

בסוף השבוע שעבר התפרסם דוח רשמי, "49 צעדים" להיאבק באנטישמיות, שכתבה ג'יליאן סיגל, משפטנית ואשת עסקים יהודייה, שממשלת אוסטרליה הטילה עליה לייעץ בעניין המאבק נגד אנטישמיות.

היא מדווחת לשולחיה, שהאנטישמיות באוסטרליה נסקה ל"רמות מדאיגות" בזרם המרכזי של דעת הקהל, תוצאה של המלחמה במזרח התיכון ושל "נרטיבים מסולפים במדיה המסורתית ובמדיה החברתית והתפשטותן של אידיאולוגיות קיצוניות". היא קוראת להפסיק את המימון "למוסדות או לפסטיבלים המעודדים, או מאפשרים, שנאה ואנטישמיות, או נמנעים מלטפל בהן כראוי".

סיגל בדקה ומצאה שיש ״הבדלים בין־דוריים״ ביחס לישראל וליהודים. קו ההפרדה הביולוגי הוא גיל 35. הצעירים נוטים איבה.

היא כותבת בדוח שמשרדה יוסיף לעקוב אחרי התנהלותם של ארגוני תקשורת, כדי "לעודד סיקור מדויק, הוגן ואחראי". היא תפעל בעצה אחת עם ממשלות אוסטרליה (יש שם שש מדינות) למימון שידורים, אשר ייטיבו "לייצג את ההיסטוריה היהודית באופן מדויק וחיובי".

סיגל אומרת שהיא תיצור "תעודת הישגים" לאוניברסיטאות אוסטרליה, ותעניק להן ציונים על התקדמות במיגור האנטישמיות. אם יתברר בתחילת השנה האקדמית הבאה, שהבעיות עומדות בעינן, משרדה של סיגל ייזום הקמה של "ועדה משפטית מיוחדת" כדי לחקור את האקדמיה.

הכתמת אוסטרליה בחטא האנטישמיות היא בוודאי גלולה מרה לדמוקרטיה ליברלית רבת שנים, שהקדישה תשומת לב ניכרת בדור האחרון לניסיון לכפר על חטאי גזענותה נגד הילידים השחורים, ה"אבוריג'יניז", שהאדם הלבן ניצל, רושש והשפיל במשך מאה שנה.

בחצי המאה האחרונה אוסטרליה הלבנה משחימה והולכת. היא עכשיו ארץ מהגרים כפולה: מייסדיה היו מהגרים לבנים נוצריים מאירופה, ואחוז גדל של תושביה הם מהגרים שזה מקרוב באו מאסיה ומן המזרח התיכון, בהם הרבה ערבים והרבה מוסלמים. תוצאות של שינויים דמוגרפיים כאלה אנחנו רואים כמובן גם באירופה.

 כותרות עיתונים באוסטרליה ובריטניה על מצב האנטישמיות בחודשים האחרונים / צילום: גזיר עיתון

 כותרות עיתונים באוסטרליה ובריטניה על מצב האנטישמיות בחודשים האחרונים / צילום: גזיר עיתון

"מה באמת מפחיד אותנו"

בלונדון התפרסם השבוע דוח, המזהיר ש"אנטישמיות הפכה לנורמלית במעמד־הביניים הבריטי". את הדוח חיברו יועץ הממשלה לענייני אנטישמיות, הלורד מאן, ושרת ההגנה לשעבר, דיים (מקבילה של לורד) פני מורדנט. הזמין את הדוח ארגון הגג של הקהילות היהודיות, בתמיכת הממשלה.

את עקבות האנטישמיות הזו אפשר למצוא לא רק בהפגנות פרו־פלסטיניות. "מה שבאמת מפחיד אותנו", כותבים בעלי הדוח, הוא "הנרמול של פגיעה קיצונית הרבה יותר, אישית, המשנה חיים, ומכוונת בבירור ובפשטות נגד יחידים באשר הם יהודים". היא ניכרת בשירותי הרפואה הציבוריים, באוניברסיטאות ובתרבות. הם מתארים את הפגיעה הזו כ"כישלון של החברה כולה".

בין אמצעי־המאבק נגד האנטישמיות הם מציעים הכרה רשמית ביהדות לא רק כדת אלא גם כקבוצה אתנית ("לאום"). הם מציעים הגברת אכיפה נגד פשיעה אנטישמית והכשרת מועסקים נגד התנהגות אנטישמיות.

הערכה מעוררת חלחלה באה השבוע מפי ד"ר אריאל קוך, חוקר במכון הבין לאומי למאבק בטירור (ICT) של אונ' רייכמן. הוא אמר ל"טיימס" הבריטי, שברית מתהווה והולכת בין קיצונים שחורים בבריטניה לניאו־נאצים, והמלט המלכד אותה הוא אנטישמיות ואנטי־ציונות. ד"ר קוך קורא לחיבור הזה "השנאה המגשרת".

איך מתמודדים? שני הדוחות המצוטטים כאן מציעים הצעות קונקרטיות. אבל מה ישראל יכולה לעשות? תלונות חוזרות ונשמעות בארץ על כשלון ה"הסברה". אבל הסברה אינה מרפאת פתולוגיה. ממילא קשה מאוד להסביר בלשון שווה לכל נפש את התמונות הבאות מעזה. הן אמנם ממעטות לבוא אל צופי טלוויזיה ישראליים, אבל הן נחלתם של צרכני תקשורת ומשתמשי מדיה חברתית בכל העולם.

כפי שהדוח הבריטי מנסה להראות, זן חדש של נגיף האנטישמיות מתפשט לא ברחובות הומי ההפגנות נגד ישראל, כי אם בסלונים של מעמד הביניים. היסטוריונים וסוציולוגים כתבו הרבה על היקף "האנטישמיות החברתית" בחברות ליברליות יחסית בדמוקרטיות המערביות לפני מלחמת העולם השנייה. אפילו תמיכה בציונות יוחסה בשעתה, לפחות חלקית, לאנטישמיות, היינו התקווה להיפטר מן היהודים.

מעמד הביניים אינו זקוק לצעקות, או לתוכחות. הוא צריך לחדש את אמונתו באנושיותה של ישראל, ברגישותה וביכולת החמלה שלה. תחת זאת הוא שומע טון מתנצח ורואה השתמטות כמעט מלאה של ישראל מלדון בתוצאות האנושיות של המלחמה. שום שינוי לא יועיל לעומת זאת לדמגוגים ימניים, המקימים לתחייה דימויים בני אלף של יהודים כספסרים, רמאים ומפתי ילדים.