הצוללת. הילה ויסברג ודין שמואל אלמס, בשיחה עם דניאל אשחר ואלינור יעקובסון / צילום: איל יצהר, אוראל אלוני
בשנתיים האחרונות, ובוודאי מאז המלחמה עם איראן, כבר ברור שישראל צריכה להיות עצמאית יותר בכל הנוגע ליכולת הייצור הביטחונית שלה. במילים אחרות, יש מקום לחשוב מחדש על העובדה שהיא אמנם עצמאית בתחום ייצור המל"טים והטנקים, למשל, אבל את מטוסי ומסוקי הקרב והצוללות שלה היא מייבאת באופן מלא ממדינות כמו גרמניה וארה"ב. גם מחצית הייצור של טילי היירוט חץ 3 מגיעה מארה"ב.
● הצוללת | החוקרת שטוענת: "אנשים חושבים פעמיים לפני שהם קונים דירה"
● הצוללת | המומחית שמנתחת: זה הלקח שאפשר ללמוד מהאירועים בסוריה
מלבד עצמאות הייצור ישראל צריכה למנף ככל יכולתה את חברות התעשייה הביטחונית, שבשנת 2024 היצוא שלהן הגיע להיקפי שיא של כ־15 מיליארד דולר. על כך ועוד שוחחנו השבוע עם שני מומחים: אלינור יעקובסון, מנהלת דיפנס וסייבר במינהלת הצמיחה במשרד הכלכלה והג'וינט; ודניאל אשחר, מנכ"ל חברת הלווינים אורביט טכנולוג'יס. "יש מעצמות כמו ארה"ב שעושות הכול בעצמן. בעיניי אנחנו צריכים לשאוף לכך, ומטעמי פיזור סיכונים אפשר לייצר חלק כאן וחלק בחו"ל, במוצרים מסוימים", פותח אשחר.
מה הכי חשוב לייצר בבית?
"לדעתי, את הצוללות אנחנו צריכים לייצר. כיום הן מגיעות מגרמניה, ומחרתיים הממשל שם עלול להשתנות ופתאום לא ימכרו לנו, ואין מדינה אחרת אופציונלית. ישראל מסוגלת לייצר צוללות - זה רק עניין של תקציב. בשנות השמונים פותח פרויקט הלביא למטוס קרב תוצרת כחול־לבן, אך העלויות היו גבוהות מאוד. עדיין, זה חשוב בעיניי כי אולי מחר, תיאורטית, ממשל אמריקאי חדש יחליט שלא לספק לנו מטוסים. גם תחום הלוויינים הוא אסטרטגי - ישראל צריכה עצמאות מלאה מהקצה אל הקצה. חייבים יכולות ייצור, שיגור ופיתוח לוויינים בארץ".
תחדד למה.
"מלחמת 12 הימים הייתה בעיקר מודיעינית. להטיס מטוס קרב ולהטיל פצצה אפשר בכל נקודה, אבל כשאתה יודע בדיוק איפה המטרה ובדיוק מה התזמון הנכון - זה כבר תחום הלוויינים. במרחק של 250 ק"מ ויותר נדרשת תקשורת לוויינים חסינה, רובוטית ואמינה. יש המון מידע ממקורות שונים, ואת זה מדינת ישראל צריכה לחזק.
"בזמן הקורונה חווינו תקלות במערכות אסטרטגיות, וחברות אמריקאיות לא באו לתקן ולא שלחו חלפים. חייבים להקים כאן תשתית. בשגרה, לצערי, המערכות נוטות לשכוח מה חשוב, אבל בימי משבר זה קריטי. אם אני מתחרה כחברה עסקית בתחנות קרקעיות לשידור נתונים ללוויין, ויש חברה אמריקאית שמציעה במחיר נמוך יותר, אני מצפה שהמדינה תעודד אותי להתמודד ולזכות במכרז, גם אם אני מעט יקר יותר, כדי שאוכל לפתח את הדור הבא".
גם יעקובסון מסכימה כי משרדי הביטחון והכלכלה צריכים לשים כעת יותר דגש "על הגדלת העצמאות הייצורית הביטחונית. יש חומרי גלם - כמו חומרים מרוכבים ואנרגטיים - שאנחנו חייבים להתחיל לייצר בישראל. משרד הביטחון מוביל את מהלך 'עצמאות כחול־לבן', עם השקעה של מיליארדי שקלים בהקמת מפעלים להפחתת התלות ביבוא. עם הכלכלן הראשי של משרד הביטחון זאב זילבר החלטנו על מיפוי כלל החברות הביטחוניות, מהגדולות לקטנות, כולל מפעלי מתכות בצפון שלא עובדים כיום עם התעשייה, אך יכולים להסב את עצמם. המטרה היא להבין את החסמים ולעזור להם להפוך למפעלים ביטחוניים בעת הצורך, כדי שבמלחמה הבאה נהיה פחות תלויים".
לעניין מתכות בתחום הביטחון - יש אמנם ייצור של התחום בארץ, אבל גם הרבה יבוא ממדינות שונות. האם אפשר להגדיל את העצמאות בתחום זה בישראל?
אשחר: "זה אפשרי, זה רק עניין של עדיפויות ותשומת לב. במלחמה עם איראן חווינו מצב שבו מוצרים ורכיבים לא הגיעו כי כי לא היו טיסות, ואוניות לא הגיעו לנמלים כי הייתה מלחמה, והיינו בסוג של אמברגו בגלל חוסר תעבורה אווירית ותת־ימית. אפשר לשרוד כך 12 יום, אבל לא הרבה מעבר לזה. זאת אומרת, אין ספק שייצור עצמי של מתכות נמצא במחסור".
כשאתה חובש את כובע הפטריוט, ברור לך שיש להשקיע בעוד ייצור מקומי. אבל כמנכ"ל של חברה עסקית, שנסחרת בבורסה, האינטרס הראשון במעלה הוא לשרת את בעלי המניות ושורת הרווח, לא?
"בהחלט. זה אחד הלקחים שלי מהעבודה עם הודו. הם אומרים לי: אני רוצה שתייצר לי כך וכך, אבל רק Made in India. אז אנחנו מעבירים חלק מתחום העבודה לייצור בהודו כי זו המדיניות של הממשל ההודי, ואת הידע אנחנו מייצרים בארץ. את הייצור הסדרתי עושים בהודו, עושים אינטגרציה בהודו ומוכרים ללקוח ההודי, כי יש שם מדיניות מאוד מוגדרת של ראש הממשלה מודי לייצר כמה שיותר אצלם".
"יותר חברות ביישובי העוטף"
נעבור לדבר על התעשייה הקיימת היום, שבה יש דומיננטיות לשלוש חברות: אלביט, רפאל והתעשייה האווירית. איך מפתחים אותה אפילו יותר?
יעקובסון: "חברה כמו אלביט פרוסה על פני כ־20 ערים ומועצות, מצפון ועד דרום. זאת אומרת, בסוף מדובר בחברות שמעסיקות יותר מ־10,000 עובדים לפחות כל אחת. כך שהמטרה היא לא רק להסתכל על שלוש החברות האלה, אלא להבין כיצד אפשר להצמיח עוד יותר את החברות הקטנות והבינוניות. מחלקת ההגנה של ארה"ב, למשל, מחייבת רכישה של יותר מ־20% מחברות קטנות ובינוניות בכל מכרז. אם נעשה זאת גם בישראל, זה יוכל לתת להן דחיפה. קשה היום להיות חברה ביטחונית ישראלית קטנה, יש הרבה מדינות שאי אפשר לייצא אליהן. יש שינויים רגולטוריים שצריכים להיעשות כדי שכל התעשייה תוכל לפרוח אפילו יותר, ואני עובדת על כמה מהם".
ומה עם התמריצים שהמדינה נותנת לבניית מפעלים באזורי קו עימות, למשל מענקים וזיכויים במס? עד כמה הם מספקים?
יעקובסון: "על רקע הפריחה המחודשת של תעשיית הדיפנס־טק יש מועצות ועיריות שבשנה וחצי האחרונות מתקשרות אליי ואומרות - תעזרי לי להביא לכאן עוד חברות ומפעלים, מקומות כמו עכו, חיפה, ירוחם וערד. הרבה יותר קל לעזור למקומות שנמצאים באזורי עדיפות לאומית ומקבלים הטבות רבות. מנגד, קשה להביא חברות לשם. חברה שכבר יושבת בחולון או נתניה, רוב הסיכויים שלא תתחיל להעביר את העובדים שלה לאזורים הללו".
אשחר: "אספר על החוויה האישית שלי. בחצי השנה האחרונה חיפשתי לקנות או לבנות מפעל בקו העימות, והרוח הגבית שניתנת מצד הממשלה לא מספיק חזקה. היינו בנהריה ובשלומי ובחנו לעומק את האפשרות להעמיד תשתית כדי שנוכל להתמודד במכרזים ולהעסיק גם עובדים מהאזור. הנחתי את כל הנתונים באקסל, וזה לא היה כלכלי. כציוני אני חושב שצריך לחזק את יישובי העוטף ולהקים שם יותר חברות, אבל כמנכ"ל שמחויב לשורת הרווח, זה לא עבד".
יעקובסון: "זה תלוי חברה. אני יכולה להציג רשימה של שמות חברות שעוברות לעכו, למשל, Sun-High-Tech כדוגמה. יש להם משרד בקריית שמונה והם מתרחבים לעכו. אבל בעיניי, זה לא הסיפור הגדול".
לגרום לעובד לסרב לאפל
מהו, אם כן, הסיפור הגדול לפי יעקובסון? מחסור בעובדים טכנולוגיים. "גם אם יהיו עוד מפעלים, אין מספיק עובדים. פה הממשלה יכולה לתת כתף ולפתוח יותר תוכניות הכשרה, להביא יותר חרדים ועובדים זרים. בסוף, אם רוצים להגדיל את הייצור, צריך גם ידיים עובדות".
אשחר: "אני מסכים. כמנכ"ל אני יודע להביא הזמנות ואני יודע לייצר, אבל האתגר הגדול הוא להביא את כוח האדם האיכותי".
אתם מצליחים להתחרות בחברות ההייטק הגדולות בגזרת השכר למשל?
"היה לי עובד מצטיין, שניגש אלי ואמר: המנכ"ל, אני מצטער. קיבלתי הצעה נהדרת מאפל. ישבנו במשרד שלי ואמרתי לו: אתה לא עובר לאפל. הסברתי לו כמה טוב להיות בחברה שבה אתה בורג גדול, שנהנה מאתגר ומהיכולת להביא את עצמך לידי ביטוי".
בכמה השכר שהוצע לו היה גבוה יותר?
"ב־30%. הוא קיבל הצעה מדהימה. המהנדסים האחרים אמרו לו אחרי שהחליט להישאר: אתה לא עובר לאפל? השתגעת?".
יעקובסון: "בתחילת המלחמה היה Spike מטורף של שליחת קורות חיים לתעשיות הביטחוניות. עכשיו, ממה שאני שומעת, המצב כבר לא כזה. אנשים חוזרים להייטק, אף שגם שם זו תקופה לא יציבה".
יעקובסון טוענת כי התוכניות של אנבידיה להקים קמפוס חדש בצפון הארץ, ובו יועסקו לפי ההערכות אלפי עובדים, מעוררת חשש גדול בקרב חברות טכנולוגיה צפוניות, בהן גם חברות ביטחוניות. "בסוף כולם מתחרים על כמות מוגבלת של הון אנושי".
לסיום נחזור ללוויינים. איראן שיגרה את הלוויין הראשון שלה כ־20 שנה אחרי ישראל, והיא לא רחוקה בכמות הלוויינים מישראל. עד כמה זה צריך להדאיג?
אשחר: "איראן היא מעצמה טכנולוגית עם מהנדסים סופר־מוכשרים, והם בהחלט אתגר טכנולוגי עבורנו. אנחנו מדברים על מדינה עם 90 מיליון תושבים מול 10 מיליון - המאזן לא לטובתנו. לכן המשמעות של יותר מהנדסים היא כלכלה בצמיחה. נאט"ו הגדילה את תקציבי הביטחון ל־5% מהתקציב הכולל שלה, וגרמניה צפויה להגדיל משמעותית את תקציב הביטחון שלה עד 2029, ל־160 מיליארד דולר. אפילו שווייץ הגדילה את תקציבי הביטחון שלה. המתכונן למלחמה - כדאי שידע להיות חזק".
ולכן צריך להקים מחדש את פרויקט הלביא?
"לא בהכרח, אבל כן להקים תשתיות מתאימות שיאפשרו לנו לעשות זאת אם נצטרך".